תולדות קהילת וולברום עד השואה
חינוך
החדר
"…אפילו האנשים העניים ביותר שלחו את ילדיהם לחדר על מנת לתת להם חינוך, על אף שבקושי יכלו לשלם עבור ההוראה. אני זוכר בעצב כיצד ילדים כבני עשר נשרו מכיוון שהוריהם היו צריכים להוציא אותם מהחדר. למרות התנאים הקשים במקומות העבודה, הורים אלו נאלצו לחייב את ילדיהם ללמוד מקצוע על מנת שיוכלו להביא פרנסה.
בנות למדו בחדר בכיתה נפרדת. ברגע שלמדו לקרוא ולהגיד תפילות הן עזבו וחזרו אל בתיהן לעזור לאמן במשק הבית. בבתים של העשירים והמבוססים הן המשיכו ללמוד עם מורה פרטי... היינו מביטים בבנות אלו שלא היה להם את הזכות ללמוד תורה, בתערובת של סימפטיה ובוז, אך גם במידה מסוימת של קנאה – מכיוון שהיה להן יותר חופש לשחק בחוץ מאשר לנו...
היינו לומדים כל היום. באנו הביתה להפסקת צהריים ארוכה ואז חזרנו ללמוד עד הערב. בני חמש ומעלה, היו זורמים מכל רחבי העיירה, תחת שמיים קודרים, נלחמים ברוחות הסוערות... הם הלכו לכיכר בה שכנו החדרים השונים, לבושים בבגדים חמים ומחזיקים עששיות עם נרות בפנים...."
נתן חפשי מתוך וולברום עירנו
הישיבה
"מוסד חינוכי גבוה יותר מה"חדר" היתה ה"ישיבה". ברוב הערים לא היתה קיימת ישיבה. בערים שגם הם וגם הוריהם רצו שהם ימשיכו בלימוד תורה אחרי ה"חדר" היו גולים למקום תורה, לעיר שבה היתה קיימת ישיבה ושם היו ממשיכים בלמוד תורה – גמרא, תוספות, מהרש"א, מהרש"ל, מהר"י, פני יהושע ושאר מפרשים, בקיימם עפי"ר [על פי רוב] את המשנה: "פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל" (אבות ו, ד).
בוולברום לא היתה מקודם ישיבה. במקום זה נחשב הלימוד בבית-המדרש הגדול בראשות המלמד מרדכי וולף כלימוד בישיבה. בגלל הקושי הרב וההוצאה המרובה שהיו כרוכים בשליחת בן ל"ישיבה" בעיר רחוקה – הרשו לעצמם דבר כזה הורים מעטים בלבד. יתכן שהיו ניסיונות לייסד ישיבות גם בוולברום בידי הרבנים הראשונים והעלו חרס בידם. ברם מה שלא הצליחו הרבנים וגדולי התורה בוולברום, הצליח האדמו"ר מרדומסק, רבי שלמה חנוך רבינוביץ הי"ד שישב בסוסנוביץ. אחרי מלחמת העולם הראשונה... ביזמת כמה מחשובי החסידים עם רבי אברהם ישכר גוטליב בראשם נפתחה בוולברום אחרי פסח תרפ"ט (לזמן החדש) ישיבת "כתר תורה". העבודה התנהלה במרץ, ועוד בחול-המועד הלכו בעיר לאסוף כספים למטרה זו ואספו התחיבות תמידית לטובת הישיבה. הרבי מרדומסק הבטיח לכסות 25% מהתקציב החודשי של הישיבה. וכך נוסד "ועד הישיבה" שהיה מורכב מכל חוגי החסידים בעיר. ישיבת "כתר תורה" בוולברום היתה אחת מהרשת המסועפת גדולת מעוף ורבת-ממדים שהקיפה לא פחות מל"ג ישיבות בעיירות שונות שבפולין שבהן למדו למעלה מאלפיים תלמידים. ... בישיבה זו למדו כמאה תלמידים."
ש. ברקאי מתוך וולברום עירנו
בית הספר הציבורי
"בסוף שנת 1930 הוחל בבניין בית מיוחד בשביל בית-ספר עממי שוולברום הרגישה בו צורך, אחרי שלא נמצאה דירה מתאימה לבית הספר והכיתות היו מפוזרות בכמה מקומות. העבודה התקדמה במהירות, ולבסוף נפתח בו בית-ספר.
בית הספר העממי העירוני בוולברום התנהל בידי אשת הרופא, פאני מריה, אשה זקנה עם ראש מכוסה שערות לבנות. בימי קיץ וחורף נשאה שמלה שחורה ארוכה עד לברכיים. יהודי העיר סבלו זמן רב מבעית בית-הספר לילדיהם. לא היו רגילים ללימוד משותף של ילדים וילדות ביחד. הלימודים לא היו לפי רוחם, והיה קיים מעין "חרם" חשאי על בית-הספר הממשלתי. כתוצאה מזה קמו בתי ספר פרטיים עם מנהלים יהודיים, וחובת הלימוד לא חלה על יהודי העיר. עם יסוד בית הספר לחרדים "בית יעקב" השתדלו החרדים להעביר לבי"ס זה את הילדות היהודיות, ואחרי מאמצים רבים נשאה עבודתם פרי, ובית הספר "בית יעקב" ריכז בו הרבה בנות.
בוולברום לא היה כל בית-ספר תיכוני, והנזקקים לכך שלחו את ילדיהם ללמוד אצל מורים פרטיים או בבתי-ספר התיכונים אשר במיכוב או באולקוש. עסקני החינוך טיפלו הרבה בבעיית הקמת בית-ספר תיכוני בעיר, כי רבו הדורשים, אך חוסר אמצעים עיכב, מה שגרם סבל רב לנוער ששאף להשתלמות."
ש. ברקאי מתוך וולברום עירנו