אשת חיל מי ימצא

סיפוריהן של נשים שהצילו יהודים בתקופת השואה

נשים הן למעלה ממחצית מחסידי אומות העולם בהם הכיר יד ושם. רבות מהן פעלו בשיתוף פעולה עם אחדים מבני משפחתן, ואילו רבות מנשים אמיצות אלה היו היוזמות של מעשי ההצלה ופעלו באופן עצמאי להצלת יהודים. כאן מובא חלק מסיפוריהן.

ז'אן דמן-סקליונה

(בלגיה)

ז'אן דמן
ז'ן דמן נוטעת עץ ביד ושם, 31 בינואר 1971

אות כבוד מוענק לז'ן דמן ביד ושם ב-31 בינואר 1971

ז'ן דמן בטקס נטיעת העץ שהתקיים לכבודה ביד ושם ב-31 בינואר 1971

העץ שניטע לכבודה של חסידת אומות העולם ז'ן דמן. יד ושם, 2014

בשנת 1942 לא הורשו הילדים היהודים ללמוד בבתי ספר עם ילדים לא יהודים והקהילה היהודית נאלצה להקים מוסדות חינוך לילדים יהודים. פלה פרלמן, דמות מובילה במאמצי ההצלה המאורגנים עבור ילדים יהודים, נזקקה לכוח אדם מאומן ומוסמך עבור ילדים יהודים רבים שנותרו ללא בית ספר. בהמלצתו של מר טיץ, מנהל השירותים החינוכיים בבריסל, ביקשה פרלמן מז'ן דמן (Jeanne Daman), מורה צעירה בבריסל, להצטרף לצוות המורים בבית הספר שלה, בית ספר שנקרא "הקטנים שלנו" (Nos Petits) ובו למדו כ-325 ילדים.

דמן היתה קתולית ולא הכירה לפני כן יהודים, אך היא גדלה עם חוש צדק חזק. היא החליטה להיענות להזמנה להצטרף לפרלמן ולסייע לילדים יהודים, בייחוד לאחר שהבחינה בכך שהקהילה היהודית הופכת למבודדת יותר ויותר עקב מעשי ההפליה נגדה. היא הפכה לאם הבית של "הקטנים שלנו" ברחוב הגלגל (rue de la Roue), ושם חזתה במעצרים ההמוניים של היהודים, מעצרים שלוו בהפגנות כוח ברוטלי. חוויה זו שינתה את חייה של דמן. היא החלה ליטול חלק פעיל בהצלתם של ילדים יהודים.

בכל יום בבית הספר התגלה שחלק מהילדים נעדרים, וכפי שהתגלה, משפחותיהם נעצרו. ילדים אחרים הפכו ליתומים בן רגע, כשהוריהם נלקחו בעוד הילדים עצמם בבית הספר. אמהות שחזו את הגרוע מכל פנו לבית הספר בבקשת עזרה.

עד מהרה התברר שכדי להציל את הילדים יש לסגור את בית הספר ולהעביר את הילדים למשפחות בלגיות. נוצר קשר עם "הארגון הלאומי לסיוע לילדים" (l'Oeuvre Nationale de l'Enfance - ONE), בעיקר דרך נלי למר, גברת וולון (עוזרתה של איבון נווז'ן, מנהלת רשת בתי נופש לילדים) וז'ן הרינק, ראש עיריית איקל (Uccle), עמו נשמר קשר יומיומי. הודות לשיתוף הפעולה שלהם יכלה דמן להעביר את הילדים למקומות מבטחים.

לאחר שסגרו השלטונות את בית הספר היהודי, ביקשה פרלמן מדמן להמשיך במאמצי ההצלה שלה, אך כעת באופן חשאי. יותר ויותר ילדים הפכו ליתומים בן רגע, ומישהו היה צריך ללוות אותם למקומות המסתור שלהם. דמן ליוותה אותם לעתים קרובות ושמרה עמם על קשר באופן מתמשך. היא נסעה בכל רחבי בלגיה, בין היתר כדי לראות את האב ראוש ביישוב פלן שבדרום פרובינציית נאמור, ליד גבול צרפת. האב ראוש לקח תחת חסותו חמישים ילדים יהודים. העבודה הפכה לחשאית יותר ויותר, ולעתים נאלצה דמן לאסוף ילדים מתחנות של הרכבת החשמלית.

ככל שתכפו המעצרים, ניסו דמן ופרלמן לסייע גם למבוגרים שנזקקו למקלט. הם פיתחו רשת של נשים יהודיות שעבדו בתור עוזרות בית במשקי בית בלגיים. דמן לקחה אותן למעסיקיהם העתידיים וסיפקה להן מסמכי זהות מזויפים וכרטיסי קיצוב, שאותם קיבלה בדרך כלל מבעלה של פרלמן, חיים. שיבוץ היהודיות לא תמיד עלה יפה  ולעתים עלה הצורך להחליף את מקומות התעסוקה שלהן. דמן ניסתה גם להשיג לנשים אלה מידע לגבי ילדיהן, שהיו במקומות מסתור אחרים.

פרלמן (שבמהלך המלחמה נקראה 'דומון') הכירה בין דמן לבין אלבר דום (Albert Domb) מהמחתרת היהודית, והוא ביקש ממנה לסייע בחיסול משתפי פעולה עם הנאצים. ז'ן התבקשה לעקוב אחר אנשים אלה ולנהל רישום של לוחות הזמנים שלהם. ז'ן השיגה זהות חדשה והפכה לעובדת סוציאלית שסייעה למפעל "עזרת החורף" (Secours d’Hiver), ארגון רווחה שהקימו הגרמנים. קשריה ומדיה החדשים פתחו בפניה דלתות חדשות.

לקראת סוף המלחמה החלה דמן להיות מעורבת בפעולות הבלתי חוקיות של "התנועה המלכותית הבלגית", (MRB ,Mouvement Royal Belge), שעסקה במבצעים לפני השחרור. במסגרת מבצעים אלה העבירה דמן נשק באופניה. כסוכנת מודיעין היתה דמן פעילה בכוחות בריסל של "צבא הפרטיזנים של בלגיה" (Armée Belge des Partisans).

לאחר המלחמה סייעה דמן בהשבת ילדים יהודים יתומים לבני משפחותיהם וסייעה בטיפול באלה מהילדים ששבו מהמחנות. בשנת 1946 עזבה דמן לארצות הברית והחלה בגיוס תרומות למען ישראל במסגרת "המגבית היהודית המאוחדת". ב-12 באוקטובר 1980 קיבלה דמן מדליה מ"הוועדה היהודית הבלגית, 1940-1945", תחת חסותו של מלך בלגיה.

ב-2 בפברואר 1971 הכיר יד ושם בז'ן דמן-סקליונה כחסידת אומות העולם.