פוגרום ליל הבדולח, 10-9 בנובמבר 1938

המכה באה מבפנים

עדותה של טוני ארמן

בליל הבדולח לקחו הגרמנים את ליאו, בעלי, לדכאו. גרנו בדירה שכורה, בקומתו השניה של בית דירות בסאארברוקן. אני ומרים בתנו, שהיתה בת שלוש, היינו בבית כשליאו נלקח

שני אנשי גסטפו במדים שחורים ואקדחים חגורים למותניהם הוציאו אותו מתוך המיטה בפיג'מה. הוא הספיק ללבוש מעיל על הפיג'מה. כשהורד ליאו במדרגות, עמדתי כמו פסל וממש ראיתי כיצד הגסטפו לקח אותו. לא היה לי כוח להגיב מרוב פחד ממה שיתרחש. לאחר שליאו ירד במדרגות פרצתי בבכי ומרים קראה: "אבא, למה אמא כל כך בוכה?" איש הגסטפו הוציא אותו מהבנין. ליאו צורף לקבוצה של גברים יהודיים. ציוו עליהם לרוץ ברחוב, אחרי כלי-רכב שניקה את הכביש. התיזו עליהם מים והם נרטבו והושפלו.

למחרת השארתי את מרים אצל קרובת משפחה והלכתי למפקדת הגסטפו כדי להביא לליאו בגדים חמים. לא מצאתי אותו. "תהיי שקטה, חם לו", אמרו לי. לאחר מכן סיפר לי ליאו שלפני שנשלח לדכאו המשיכו להשפיל אותו: הכריחו אותו לקפוץ על שולחן ולזחול מתחתיו שוב ושוב.

אז הבנו שצריך להסתלק מגרמניה, לברוח מהיטלר. בתקופה בה היה ליאו בדכאו התקיימנו מהכסף שנשאר – הוא לא לקח איתו פרוטה – ומתמיכת הקהילה היהודית בסאארברוקן, ממנה קיבלנו גם עצות והוראות. אנשי הגסטפו אמרו לנו שנורשה לצאת מגרמניה אם נקבל אישור להגר לכל מדינה שתסכים לקלוט יהודים.

סמוך לסאארברוקן גרה קרובה של ליאו, שגם בעלה נלקח לדכאו. כאשר ביקרתי בביתה, היתה אצלה גם אמה. היו ברשותן תכשיטי כסף וזהב, והן לא ידעו מה לעשות עמם, מפני שנאסר על יהודים להחזיק ברכוש מסוג זה. כל זה היה צריך להימסר מזמן לממשלת גרמניה, ובזמנו נתתי גם אני את המעט שהיה לי. הן רעדו מרוב פחד ונתנו לי את כל הזהב שלהן. מיד כשראיתי את התכשיטים, זרקתי הכל לבית השימוש. את כל הזהב.

קיבלתי אישור הגירה לשנחאי, סין, וסידרתי שהוא יישלח לדכאו, לליאו. שישה שבועות לאחר מעצרו, לקראת חג המולד, שוחרר ליאו, בזכות אישור ההגירה. כשחזר מדכאו, היה ליאו חיוור ועייף, וסיפר לנו שחברים שלו מתו במחנה כמו זבובים. הוא עצמו היה צמחוני ולא אכל הרבה אף פעם, כך שהצליח להחזיק שם מעמד.

גם השחרור הזה היה על תנאי. ליאו היה חייב להתייצב כל יום במשרדי הגסטפו. באחת הפעמים שהתייצב ליאו בגסטפו, הזכירו לו: "כבר נלקחת בעבר, וייקחו אותך שוב. אתה תעבור הכל בשנית, ועוד יותר מזה." זרזו אותנו לעזוב את גרמניה. לא היה קל למצוא דרך לעזוב ולהחליט לאן לעזוב. יהודים מאמריקה שלחו אשרות כניסה לקרוביהם בגרמניה ("אפידייוויט", ערבות של קרוב אמריקני לכך שהמהגר החדש לא ייפול למעמסה על ארצות-הברית). לאמי היו שני אחים באמריקה, אך הם לא יכלו לשלוח לנו אשרות, כי הם שמרו את האשרות שקיבלו לילדיהם שבגרמניה.

לא יכולנו להוציא מגרמניה מאומה. את כל הרכוש שלא יכולנו לקחת איתנו, נאלצתי למכור. רק כלי אחד הצלחתי לקחת, אגרטל כסף קטן שנמצא היום (1991) בביתי, וגם זה בזכות אישור מיוחד. היהודים לא הורשו להוציא מגרמניה כלי כסף ודברי ערך. כך לא יכולתי לקחת את שעון הזהב עם הצמיד שקיבלתי במתנה מאבי. הוא נפטר ב-1931, לפני עליית היטלר לשלטון, ונקבר בדואיסבורג. זאת למזלו, מפני שכל חבריו מתו במחנות.

בדצמבר 1938 כתבתי לעיריית דואיסבורג: "בזה אני מתכבדת לבקש שתשלחו לי, בשלושה עותקים, את תעודת הלידה שלי ושל בתי מרים, שנולדה בתאריך 8.10.35, ואני מודיעה לכם בזאת שהשם הנוסף שלי מינואר 1939 הוא שרה".

בפברואר 1939 נסע ליאו לאבאצייה שבאיטליה, אתר נופש לחוף הים התיכון, שם עבד בבית מלון קטן שהיה בבעלות דודו, לודוויש, דוד שברח לשם מסאארלואי שבחבל הסאאר עם אשתו ובנו.

שילמתי את כל המיסים והחובות לעירייה ולממשלה, ועל כך קיבלתי אישור שעזר לי לעזוב. פקידי מכס הגיעו לבית ובדקו כל חפץ, בחנו כל פריט לבוש וכל מטפחת מול האור, מחשד שהסתרנו כסף בפנים. הם פתחו כל חבילה – והיו הרבה. את כולן ארזתי לבד. את הרהיטים הפסדנו, אך הדירה היתה שכורה. הברקתי לליאו, שהיה באבאצייה, שכל המזוודות עומדות סגורות, ואני רוצה לדעת לאן לשלוח אותן. בקיץ 1939 הבריק לי ליאו שהוא נוסע ללוקסמבורג. הוא הבריק לי בחזרה על חשבוני, מפני שלא היתה לו פרוטה מיותרת.

בספטמבר 1939, עם פרוץ מלחמת העולם השניה, גרמניה סגרה את גבולותיה. הייתי צריכה למצוא לבד את הדרך לצאת מגרמניה. בדצמבר 1939 נסעתי לקלן, שם היו אנשים שעזרו למי שביקש לברוח מגרמניה. את מרים השארתי אצל אמא שלי, שגרה בהופשטטן, לא רחוק מסאארברוקן. שם החלפתי את שעון הזהב שלי בשעון אחר, אצל שען שהכרתי. כשחזרתי לסאארברוקן אותו שעון עוד פעל. כשנסעתי שוב לקחת את מרים – כבר לא. ולא יכולתי לעשות כלום בקשר לזה. אמא אמרה לי: "תעשי טובה ואל תיקחי יותר כסף מאשר מותר." כל יהודי הורשה להוציא איתו מגרמניה עשרה מרק. לאחר מכן הסכום ירד לשלושה מרק. בערך דולר וחצי. כלום!

לפני שעזבתי את אמא, שאלתי אותה היכן החביאה את החפצים היפים והיקרים שלה. היא החביאה אותם. אולי קברה אותם באדמה, כמו הרבה אנשים שאחרי המלחמה חזרו למקום בו היה הבית שלהם, חפרו בגינה ומצאו אותם. לפני כמה שנים, בא פאול, אחי, להופשטטן, גם כדי לחפש את הכלים והתכשיטים. הוא לא מצא. העיקר שהם מונחים במקום טוב.

היו אנשים שציפו את שעון הזהב בכסף ואחרי שעברו את הגבול - גרדו את הכסף, אבל אני לא העזתי לנסות וגם לא ידעתי איך. אם הייתי נתפסת, לא הייתי נשארת בחיים. החוק קבע עונש מוות ליהודי שהוציא זהב מגרמניה.

בדצמבר 1939 קיבלתי מליאו הודעה דרך הצלב האדום, בה מסר שהוא בבריסל, בלגיה. לשם ביקשתי לנסוע עם מרים בת הארבע. הגענו ברכבת לאאכן, עיר ליד הגבול עם בלגיה, ומשם המשכנו במונית עד היער שעל הגבול. בלילה ישנו אצל איכר ובבוקר נסענו מהחווה באוטו משא. החזקתי את מרים על היד, ובנוסף לנו היו במשאית עוד שלושה אנשים. כולנו נדחקנו ברווח שמאחורי תא הנהג.

המשאית הגיעה ליער וירדנו ממנה. מעברו השני של היער היתה בלגיה. איתי ועם מרים רצו עוד כמה בחורים. ביקשתי מאחד מהם שיעזור לי לסחוב אחד מהתיקים. לקחתי איתי כמה שפחות, כי רוב הדרך הייתי צריכה לשאת גם את מרים. אותו בחור לא עזר לי.

לאחר יומיים ראיתי אותו במקרה בבריסל, כשהוא בא לאכול במסעדה בה עבדתי. "למה לא עזרת?" שאלתי אותו, "למה לא לקחת לי איזה חבילה קטנה עם בגדים? הרי ראית שהייתי צריכה לרוץ עם תיק, מזוודה וילדה קטנה, כדי לעבור את הגבול."

"אני ידעתי מה יש לך שם, בפנים?" הוא ענה, "אם היה זהב בפנים והיו תופסים אותי, מי יודע מה היה קורה לי?"