בית היתומים היהודי בדינסלקן
ב-10 בנובמבר 1938 בתשע וחצי בבוקר הגיעו לבית היתומים היהודי בדינסלקן כ-50 פורעים והחלו להרוס את המקום. בבית היו 32 ילדים ו-15 אנשי צוות.
ב-1913 עבר ד"ר ליאופולד רוטשילד יחד עם משפחתו מהלברשטט (Halberstadt) לדינסלקן (Dinslaken) שבגרמניה כדי לנהל את בית היתומים היהודי בדינסלקן. פנחס, בנו של ליאופולד, היה אז בן שש. "היינו מעין משפחה מורחבת. גרנו וחיינו יחד עם כל ילדי המוסד", סיפר לימים ד"ר פנחס רוטשילד. בכל בוקר התקיימה תפילה בבית הילדים, בה השתתפו הילדים, המחנכים ויהודים מהעיר. ליאופולד לימד גמרא וכמה מילדי הבית - וגם כמה מילדי העיר - השתתפו בשיעורים. בית הילדים הפך למרכז רוחני ודתי. מאחורי הבית היתה חצר גדולה, גן ומטע של עצי פרי. הילדים היהודים של העיר הגיעו למקום ללמוד וגם לשחק.
המשבר הכלכלי של סוף שנות העשרים ועליית הנאצים לשלטון הביאו לכך שלבית הילדים התקבלו גם ילדים יהודים שלא היו יתומים, אך משפחותיהם חוו משבר אישי או כלכלי. ב-1934 הגיע לבית הילדים ברוך-בֶּנוֹ תור (טורטלטאוב) בן השמונה עם שני אחיו, יוסף ומאיר-מקס. אמו לאה אושפזה ואביו יצחק נותר בביתם בדורטמונד יחד עם הבת הבכורה רוזי. ברוך זוכר את בית הילדים בדינסלקן כבית חם שאווירה נעימה שררה בו והילדים זכו לפינוקים קטנים.
יצחק ס' הרץ, מחנך בבית הילדים ומנהלו מספטמבר 1938, הנציח את אירועי אותם ימים ברשימות ותיאר בפרוטרוט את אירועי 10 בנובמבר בבית הילדים. באותו יום שהו בבית 32 ילדים.
בבוקר 10 בנובמבר 1938 הגיעו למקום שוטר ושני אנשי גסטפו וחיפשו דברי ערך. השוטר סיפר להרץ על אי השקט השורר בעיר. אחד מאנשי הגסטפו פקד על הרץ לבל יעזוב איש את המקום עד השעה עשר.
בשעה 9:30 הגיעו כ-50 פורעים לבית הילדים והחלו במעשי ההרס. חלונות נופצו ורהיטים נהפכו, חפצים אישיים וספרים פוזרו לכל עבר. הרץ צעק לילדים לרוץ החוצה וביקש את עזרת המשטרה המקומית נגד הפורעים. מפקד המשטרה בדינסלקן הודיע לו: "אנחנו לא נותנים הגנה ליהודים. פנה מייד את המקום, אתה והילדים שלך". "הילדים ברחו מהבית בלי כובע או מעיל", רשם הרץ. מספר הפורעים עלה למאות. באותו בוקר הועלו באש בית הכנסת בדינסלקן ובתי יהודים. ברוך תור היה בן 12: "בדיוק סיימנו להתפלל את תפילת הבוקר ושמענו קול רעש וצעקות. יצאנו החוצה ורצנו לחצר. שמענו קולות של דברים נשברים. עמדנו כואבים. ירד גשם. עמדנו ורעדנו... אחר הצהריים הובילו אותנו לאיזו חווה ושמו אותנו ברפת פרוצה עם קש במרכז... אלתרו משהו לאכול... היינו שם כמה ימים... ישנו על הקש".
לאחר שסולקו בברוטאליות מביתם והובלו בתהלוכה משפילה ברחובות העיר, הצליח הרץ להעביר את הילדים לקלן ומשם ארגן את הגירתם לבלגיה והולנד. הרץ עצמו עזב את גרמניה בסוף יולי 1939 והגיע לבלפסט. ב-1940 שולח לאוסטרליה וב-1942 התגייס לצבא האוסטרלי. ברוך תור הגיע בינואר 1939 להולנד יחד עם אחיו מאיר-מקס שהיה אתו בבית הילדים. אחיהם הגדול יוסף היה באותה עת בישיבה בפרנקפורט. ברוך הוא היחיד ממשפחתו ששרד את השואה. הוריו, אחותו ואחיו נרצחו.
ככל הידוע כמחצית מהילדים ששהו בבית הילדים באותו היום שרדו.