סיפורה של הקהילה היהודית בפלונסק

התהלכתי עם דוד כשנה וחצי, אבל הורי, בייחוד אבא, לא רצו להסכים שנתחתן. אבי ביקש להגיע לזמנים, כאשר יהיה בידנו לערוך לי חתונה כהלכה. ואולם המצב דרש שנתחתן קודם לכן. היו מספרים בגטו, כי בשעת ההגליה לא יפרידו בין בני זוג ובנימוק זה הצלחנו לשכנע את אבי.

לא היתה זו בשבילי חוויה כמו לכל נערה בזמנים כתקנם. היתה זו חוויה רווית שמחה בנסיבות העגומות ביותר שאפשר להעלות על הדעת. הייתי אז בת שמונה עשרה וחצי. בגיל זה חולמת כל נערה על שמלת-חופה צחורה עם הינומה, על מצב רוח חגיגי, על סביבה שהיא כולה נוי, הדר וחדווה. ואילו אני לבושה הייתי בשמלה חומה ואורחי החתונה שלנו לא היו אלא המשפחה הקרובה ביותר וכמה מכירים, ביחד עשרה אנשים. את החופה והקידושין ערך אצלנו החזן מלידזבארק, סטביסקי.

אף על פי כן הצלחנו לשוות לטקס חגיגיות רבה וערכנו גם משתה מפואר, שכן במשתה החתונה היתה לנו כיכר לחם שלמה של לחם-קיבר ואפילו קצת ריבה. בישלנו קפה ממותק בסכרין וכל הנוכחים ראו בכך משתה של ממש.

החופה היתה ב-29 בנובמבר 1942. באותו ערב נערכו שבע חופות... לאחר הגליית המשלוחים השגנו דירה פנויה.

כשבאתי למחרת היום אל בית הורי, שוב לא מצאתי אותם, שכן עוד באותו לילה הם נלקחו לגירוש. יחד איתם הלכו מרצונם שני אחי.

דוד ושרה קלמנובסקי, בתוך ספר פלונסק,ע' 443

חתונה

באותם הימים היתה לי חוויה מעניינת… זושיה, מזכירת בית הכלא, יתומה מהוריה, נישאה לשוטר יהודי. אנחנו היינו השושבינים שלה. אך אני הרי הייתי אסירה. קיבלתי אפוא רשות מאת יושב ראש היודנראט לעזוב את בית הכלא אך ורק לשעת החופה.

מתחת לחופה, כאשר עשינו את ההקפות מסביב לחתן שבע פעמים, הלכו יחד עמנו שני שוטרים, ששמרו עלי לבל אמלט, שכן היתה המשטרה היהודית עריבה אף היא למעני. מייד לאחר החופה הובלתי בחזרה אל הכלא.

אירנה בר, ספר פלונסק,ע' 480