ברלין
"אין ידיעות מהיקרים לנו ביותר"
מכתבים אחרונים מהשואה: 1943
"את כולם השארתי בבית: את אמא, את אבא, בגטו, את כולם. מאד כואב לי הלב שהשארתי אותם שם בידיים הגזלניות של השודדים של היטלר".
כך כתב טוביה גרין בגלויה ששלח מבלחנה (Balakhna) אל אחותו חוה בארץ ישראל. היה זה סימן החיים האחרון ממנו. במכתבים האישיים מתקופת השואה אנו נחשפים לתלאות הקיום היומיומי והקשיים בהם נתקלו יהודים שרצו לקבל מידע אודות יקיריהם, מהם נאלצו להיפרד. במכתבים נחשפות החלטות הרות גורל שהיה עליהם לקבל כדי להינצל, ובכלל זה הורים שנאלצו להיפרד מילדיהם.
בתערוכה שלפניכם עשרה מכתבים אחרונים. שניים מהם כתבו בנות להוריהן. הבנות נרצחו וההורים שרדו.
המכתבים המוצגים בתערוכה זו נשלחו מאוקראינה, בולגריה, גרמניה, הולנד, יוון, פולין, צרפת ורוסיה. הם כתובים במגוון שפות: גרמנית, הולנדית, יידיש, לדינו, פולנית וצרפתית. אחד מהם, מכתב קצר, שייך לקבוצה ייחודית באוסף המכתבים האישיים בארכיון יד ושם: אלה מכתבים שנכתבו על גבי טפסים מיוחדים של הצלב האדום הבינלאומי ונשלחו מארצות הכיבוש. תושבי ארצות אלה לא יכלו לקיים קשרי דואר רגילים עם המדינות שנלחמו נגד גרמניה הנאצית, כגון בריטניה ובמסגרתה ארץ ישראל. במכתבים אלה מותר היה לכתוב מילים מעטות, ובדרך כלל בנוסח אחיד כמו: "שלומנו טוב", פירוט השמות, "אנו מקווים שגם אתם בסדר" וכדומה. אולם לעתים יש במכתבי הצלב האדום מידע המלמד על גירוש קרוב או מידע מוצפן אחר, שרק הקרובים יכלו להבינו.