|  הודעות לעיתונות  |  צור קשר  |  חנות מקוונת
Yad Vashem Homepage
Yad Vashem מונאסטיר. סיפורה של קהילה ספרדית במקדוניה

מונאסטיר בתקופת השואה

חיסול הקהילה היהודית במונאסטיר

סקופיה, מרץ 1943 - יהודים על הדרגשים במחסני מפעל הטבק 'מונופול'  סקופיה, מרץ 1943 - יהודים על הדרגשים במחסני מפעל הטבק 'מונופול'
לתמונות נוספות לחצו כאן

תכנון קפדני

המו"מ בין נציגי גרמניה הנאצית ובין הממשלה הבולגרית על גירוש יהודים מתחומי בולגריה החל כבר בסוף 1941. לכל אורך 1942 נמשכה התעמולה האנטישמית בבולגריה ונדפסו חוברות וספרים אנטישמיים שונים. באוגוסט שנה זו הוקם הקומיסריאט לענייני יהודים (KEV), שנקט בצעדי פיקוח על הרכוש היהודי וסימונו ובספטמבר חויבו היהודים בענידת הטלאי הצהוב. כל אותה העת נמשך המו"מ בין הבולגרים לגרמנים בנוגע לגורל היהודים ובאוקטובר 1942, הושלמו למעשה הדיונים בדבר גירוש יהודי בולגריה.

ב-22 בפברואר 1943 נחתם בסופיה הסכם בין אלכסנדר בלב ותיאודור דנקר - נציגו של אדולף אייכמן בבולגריה. ההסכם קבע שתחילה יגורשו 20,000 יהודים מבולגריה למחוזות המזרחיים הגרמניים (פולין). ההסכם פירט את תחנות היציאה, מספר האנשים, מספר הרכבות והסדר בו אמורות היו הרכבות לפעול. בשלב הראשון התייחס ההסכם ל-12,000 יהודים מתראקיה ומקדוניה. זהו ההסכם היחיד עליו חתמה מדינה כל שהיא עם גרמניה הנאצית על גירוש יהודי המדינה.

כעבור כשבוע, ב-2 במרץ אישרה הממשלה הבולגרית את ההסכם. באותו היום קיבלה הממשלה הבולגרית שורה של החלטות: המגורשים יאבדו את נתינותם הבולגרית (יהודי השטחים המסופחים לבולגריה ממילא לא היו נתינים בולגרים. הכוונה היא ליהודים מבולגריה עצמה שיגורשו בשלב הראשון); בנוסף, רכוש היהודים המגורשים אל מחוץ לגבולות בולגריה יוחרם וכן גם הרכוש הקהילתי.

מייד לאחר החתימה על ההסכם החלו ההכנות לגירוש. בראש המבצע בכל מקדוניה הועמד זאכארי ולקוב (Velkov) וכאחראי למחוז בו נמצאה מונאסטיר נתמנה קיריל סטוימנוב (Stoimenov).

האקציה

עם שחר ה-11 במרץ 1943, פרצו נציגי הקומיסריאט בניצוחו של סטוימנוב לבתי היהודים, והוציאו מתוכם את תושביהם. כבר בשעה שתיים לפנות בוקר, התכנסנו כמה מאות אנשים "מהימנים" במפקדות המשטרה בערי מקדוניה. תפקידם היה לפנות את היהודים ולשלחם. בשעות הבוקר המוקדמות של אותו היום נאספו מאות עגלות לפני בנייני המשטרה, העגלונים גויסו בכדי להוביל את מטענם של המגורשים ואת החולים.

הרובע היהודי במונאסטיר חולק לעשרים יחידות ועל כל יחידה הופקדה חוליה שהיו בה שוטרים וחיילים. בעיר הוטל עוצר וכל תנועה נאסרה. בין השעות חמש לשש בבוקר הודיעו ליהודים כי תוך שעה עליהם להיות מוכנים עם מטענם כדי לנסוע אל מרכז המדינה. בשעה שבע החלו להוציא את היהודים מדירותיהם ולרכזם. לאחר שפונו הדירות הן נבדקו על-ידי שוטר כדי לוודא שכל בני המשפחה פונו. מנקודות הריכוז הם הוצעדו, ושם נערך חיפוש על גופם ונלקחו מהם דברי ערך. 793 משפחות יהודיות, 3,351 נפשות, כולם יהודי מונאסטיר, גורשו מהעיר באותו יום קר ומושלג של ה-11 במרץ 1943.

"הם העמיסו אותנו ואת המטען על קרונות משא, שישים איש בכל קרון, אנשים רבים עמדו, לא היו מים. ילדים בכו... אישה כרעה ללדת... בחצות הגענו לסקופיה. הקרונות נפתחו ודחסו אותנו לתוך שני מבנים גדולים... תוך שהחיילים הבולגרים מכים אותנו ללא הרף. כך נדחסנו לתוך הבניין. עם הזריחה הבנו שאנו נמצאים בסקופיה, בבנייני חברת הטבק הממשלתית, וכי כל יהודי מקדוניה , רוכזו שם באותו היום".
(אלברט צרפתי, ניצול ממונאסטיר)

במחנה 'מונופול'

זאכרי ולקוב שהיה אחראי על מבצע הריכוז והגירוש של יהודי מקדוניה חיפש מקום מתאים שישמש למחנה מעצר עבור היהודים טרם גירושם. בתחילה תוכננו שני מחנות, האחד במונאסטיר והשני בסקופיה, אולם עקב הלחץ הגרמני על הבולגרים להקדים את מסירת היהודים בוטלה התכנית של שני המחנות והוחלט להסתפק במחנה אחד. מחסני הטבק הממשלתיים 'מונופול' בסקופיה נבחרו כמקום המתאים ביותר, והמבנים הותאמו ליעדם.

על פי חוקי המחנה, אסור היה לעצירים לדבר או להתראות עם אנשים מחוץ למחנה. על רופאים מבחוץ נאסר להיכנס למקום. החולים במחנה נעזרו ברופאים יהודים שהיו עצירים ב'מונופול' גם כן. בזמן השהייה במחנה המעצר המאולתר הוטלו איסורים רבים על היהודים ובהם, עישון, משחק, קריאת עיתונים, שתייה חריפה, קבלת מזון מחוץ למחנה, ואפילו להתבונן מבעד לחלונות, לכתוב זה לזה ולעבור מחדר לחדר. העצורים יכלו ללכת לשירותים אך ורק בקבוצות ותחת שמירה. את 7,300 העצירים שירתו רק 15 חדרי שירותים. התחלואה גברה ולא חלף יום מבלי שמישהו מת.

"הסרחון הפך עד מהרה בלתי נסבל... כשאנשים הציצו בחלונות ירה שוטר ברובהו... הרעב השתולל. רק ביום החמישי התקינה מפקדת המחנה מטבח, אך הסירים לא הספיקו... המזון חולק פעם ביום... אחד ממפקדי המשטרה הכה אותנו יותר מחבריו... טיפוס מונגולי וסדיסט מאין כמוהו. משך היום הסתובב עם שוט גדול והכה ללא הבחנה... ניתנה הוראה כללית לספק חלב עבור התינוקות, אולם השוטרים והסוכנים שתו אותו..."
(הלנה ליאון אישך, רופאה ממונאסטיר)

אל  המחנה הובאו גם 11 מנהיגי הקהילה היהודית של מונאסטיר (ביניהם לאון קמחי) שגורשו לכפרי בולגריה בדצמבר 1942. אלו הועלו ב-11 במרץ על רכבת מסופיה שהובילה אותם לסקופיה. כאשר הגיעו לסקופיה, חיכו להם שוטרים שהובילו אותם לבית הסוהר המקומי. למחרת, הובלו בכידונים אל מחסני בית החרושת 'מונופול' בו רוכזו כאמור כל יהודי מקדוניה.

הגירוש לטרבלינקה

כל היהודים הכלואים ב'מונופול' אשר הובלו למחנה המוות טרבלינקה, הושמדו. השילוח נעשה בשלושה טרנספורטים, למרות שתוכננו חמישה.

ב-21 במרץ הגיעו לסקופיה אנשי צמרת בולגרים וגרמנים וביניהם אדולף היינץ בקרלה (Beckerle), שגריר גרמניה בסופיה, אלכסנדר בלב ותיאודור דנקר. היה זה ערב השילוח הראשון של יהודי מקדוניה ונראה שרצו לפקח בעצמם על הפעולה שארגנו. הם עברו בחדרים והביטו בעצורים שעמדו שקטים ומפוחדים. 7,144 יהודים נשלחו מ'מונופול' לטרבלינקה, 12 מהם נפטרו בדרך.

הטרנספורט הראשון ובו 2,338 איש יצא ב-22 במרץ 1943, כעשרה ימים לאחר שרוכזו היהודים ב'מונופול'. יום קודם נקבע כי 1,600 בני אדם ייצאו בו. חולק להם מזון וממש לפני היציאה הודיעו בהפתעה, כי לטרנספורט יצורפו 800 אנשים נוספים. מכיוון שהרכבת עמדה לצאת, אנשים נדחפו לתוך הקרונות מבלי שהספיקו להצטייד במזון. הרכבת כללה 40 קרונות משא. בכל קרון הוצבה חבית מים קטנה וכמה דליים לעשיית הצרכים. מספר הנוסעים בכל קרון הגיע ל-80. האחראים לביצוע המשלוח הראשון היו קצין אחד ו-120 חיילים, כולם בולגרים, אשר מונו על-יד משרד הפנים הבולגרי. הבולגרים ליוו את הרכבת עד לאפובו (Lapovo), שם פגשו אותם שוטרים גרמנים, ומפקד משטרת הביטחון הגרמנית רוט (Rot) קיבל את הפיקוד ונצטווה ללוות את הטרנספורט לטרבלינקה. תוך פחות משישה ימים, בשעות הבוקר של ה-28 במרץ הגיע הטרנספורט לטרבלינקה. ארבעה מתו בדרך.

שלושה ימים אחר-כך, ב-25 במרץ, יצא הטרנספורט השני ובו 2,402 איש. יחידה של שוטרים גרמנים בפיקודו של הסמל בוכנר (Buchner) הגיעה לסקופיה כבר יומיים קודם לכן כדי לארגן וללוות את הטרנספורט. באחד הקרונות לא היו חלונות כלל, ופנייה לגרמנים להחליפו בקרון אחר, נענתה בגסות: לא נותר זמן למצוא קרון אחר, והרכבת חייבת לצאת מייד. הטרנספורט הגיע ב-31 במרץ בשעות אחר הצהרים לתחנת הרכבת מאלקיניה. בתוך שעה הובלו 20 קרונות לטרבלינקה. שאר הקרונות נותרו עד בוקר ה-1 באפריל במאלקיניה, כאשר הוסעו למחנה. שלושה מתו במהלך הטרנספורט הזה למחנה ההשמדה.

הטרנספורט השלישי ובו 2,404 היהודים האחרונים שנעצרו ב'מונופול' יצא בצהרים, במסלול זהה לזה של הטרנספורט שקדם לו. המסע הסתיים ב-5 באפריל ב-7 בבוקר, בין השעות תשע לאחת עשרה הורדו נוסעי הרכבת בטרבלינקה. גם טרנספורט זה אורגן ולווה על-ידי קבוצת שוטרים גרמנים. חמישה מתו בדרך.

שמונה ניצולים

מחנה הריכוז 'מונופול', סיים את פעילותו לאחר 18 ימים, ב-29 במרץ 1943, היום בו שולחו היהודים האחרונים ממקדוניה לטרבלינקה. על פי הוראות מטעם השלטונות הבולגריים שוחררו מן המחנה 165 יהודים מכלל העצורים במקום: 32 רופאים ובני משפחותיהם; 35 רוקחים ובני משפחותיהם; 74 בעלי אזרחות ספרדית וקרוביהם בדרגה ראשונה; 19 בעלי אזרחות אלבנית וקרוביהם מדרגה ראשונה; ו-5 בעלי אזרחות איטלקית וקרוביהם מדרגה ראשונה. מבין המשוחררים הללו היו רק שלושה בני קהילת מונאסטיר, הרופאה הלנה לאון אישך, בעלה ואימה.

כמו כן הצליחו חמישה מבני קהילת מונאסטיר לברוח מהמחנה, ניקו פרדו, אלגרה ארואסטי-פרדו, אלברט מושון, אלברט צרפתי, וז'וזף קמחי.

במשך עשרה ימים, ניסה ניקו פרדו לברוח שלוש פעמים. בפעם הראשונה ביקש להימלט מהרכבת שהוליכה את יהודי מונאסטיר לסקופיה, בפעם השנייה ניסה ניקו להתגנב מחוץ ל'מונופול' באמבולנס שיצא את המחנה, נתפס, הוכה והוחזר למחנה. בפעם השלישית, יומיים לפני הטרנספורט האחרון, הצליח להתגנב החוצה יחד עם קבוצת יהודים שנלקחה לעבודות כפייה. הפעם מצא עצמו מחוץ ל'מונופול'. בעקבות ניקו נמלטה גם אלגרה, אשת אחיו אהרון שעלה לארץ-ישראל כבר ב-1941. אלגרה יצאה דרך פרצה בגדר העץ של המחנה. ניקו ואלגרה שהו אצל קרובי משפחה בסקופיה שהיו בעלי דרכון ספרדי, אותם יהודים ששוחררו מהמחנה. למחרת יצאו ניקו ואלגרה למסע תלאות והצליחו להגיע לגבול האלבני, שם נכלאו על -ידי האלבנים למשך שלושה חודשים, שוחררו ושהו במקום עד סוף המלחמה.

אלברט מושון ארואסטי, בן ה-36, יצא בלילה, אור ליום ה-25 במרץ, הסתתר במשך 24 שעות אצל האפוסטול שומאנוב (Shumanov) בסקופיה, עבר לאוריצבץ (Uroshevats) שהייתה באזור הכיבוש האיטלקי ושם נותר עד לתום המלחמה.

אלברט צרפתי יצא מן המחנה ב-26 במרץ ושרד.

ז'וזף קמחי שהיה אחד מאחד-עשר מנהיגי קהילת מונאסטיר שגורשו לסופיה והוחזרו ישירות ל'מונופול', מצא מקלט ללילה אצל לארוזה (Larosa) שהיה קונסול איטליה בסקופיה. הקונסול הציע לקמחי להלבישו במדי חייל איטלקי ולהבריחו אל מחוץ לעיר. אך קמחי הצליח בכוחות עצמו לעבור את הגבול האלבני ושרד.

***

על פי פקודה של מועצת שרי ממשלה בולגרים, הוחל בחיסול הרכוש שהשאירו אחריהם היהודים במקומות מגוריהם. המזומנים ודברי הערך נמסרו למשמרת לבנק הלאומי בבולגריה, נכסים ניידים רוכזו במחסנים מיוחדים, הרכוש היהודי נמכר בפרוטות והסכומים שנתקבלו נמסרו לקומיסריאט לענייני יהודים. חיסול הרכוש היהודי החל ב-24 במרס 1943, יומיים לאחר שיצא הטרנספורט הראשון בדרך לטרבלינקה.

גורלם של יהודי בולגריה עצמם שפר. גירושם המיועד נמנע בזכות התערבותם של חוגים מסוימים בממסד הבולגרי וביניהם אנשי כנסייה, פוליטיקאים ובני משפחת המלוכה הבולגרית.

The online exhibition was made possible through the generous support of:

Conference on Jewish Material Claims Against Germany

The Conference on Jewish Material Claims Against Germany works to secure compensation and restitution for survivors of the Holocaust.

Since 1951, the Claims Conference - working in partnership with the State of Israel - has negotiated for and distributed payments from Germany, Austria, other governments, and certain industry; recovered unclaimed German Jewish property; and funded programs to assist the neediest Jewish victims of Nazism.