היה ליל כל נדרי. בעלי אמר: "עכשיו הזמן להתפלל". הוא העמיד שתי מזוודות אחת על גבי השניה וכיסה אותן בטלית, העמיד עוד אדם עם בנו – לוין מקומוטאו בבוהמיה. שלושתם שמו טליתות על ראשם וכשבעלי התחיל להתפלל בקול, פרץ בכי מר מפי כל הגברים והנשים במקום. מי שלא שמע את זה לא מסוגל לדמיין... במשך יומיים ללא שינה אנשים ישבו על המזוודות. במהלך יום כיפור מי שרצה להשתתף בתפילות יכל. בעלי היקר התפלל "נתנה תוקף" ואדם זקן, נראה לי רב מסלובקיה, הוריד את נעליו ואמר בבכי מפחיד וידוי... בשש בבוקר שמענו את שריקת הרכבת.
כך תיארה בעדותה שרלוטה הלמן-לדרר את תפילת יום הכיפורים בגטו טרזינשטט ב-1944, כאשר אלפיים גברים המתינו לטרנספורט וביניהם בעלה, אברהם הלמן.
התפילה נתפסת כחוויה משמעותית במערכת הזיקות שבין האדם לאל. על ידה שופך האדם את שיחו בזמנים של רווחה ובזמני משבר. במהלך השואה מצאו רבים מזור ונחמה בתפילה המסורתית או האישית והיו אלה ששאלת האמונה בעיצומם של הסבל והאכזריות שחוו ובעת הצרות שפקדו אותם ואת עמם לא הניחה להם לעמוד ולהתפלל. תנאי החיים הקשים בשואה הביאו עמם גם התמודדויות הלכתיות הקשורות לאורח חיים דתי בכלל ולתפילה בפרט, ביניהם חוסר היכולת לקיים מסגרת נאותה לתפילה עקב הרס בתי כנסת והאיסור על קיום תפילה בציבור בפומבי, הקושי שנוצר באמירת חלקים מסוימים בתפילה, כגון ברכת "שלא עשני עבד" בברכות השחר בתפילת שחרית, הקושי להתפלל תפילה בזמנה עקב עבודות הכפייה ועוד דילמות איתן התמודדו יהודים מאמינים במהלך השואה.
למרות התנאים הקשים התפללו יהודים בתקופת השואה תוך חיפוש נחמה, תקווה ומשמעות. הם התפללו ביחידות, התפללו בציבור, נצמדו לטקסטים הליטורגיים המסורתיים או הגו מילים שיצאו מן הלב כזעקה לאל. כוחה של התפילה חיזק רבים גם בזמנים קשים ביותר.
על ידי עדויות, חפצים, תצלומים, ויצירות אמנות מאוספי יד ושם ומאוספים נוספים ננסה להבין את כוחה של התפילה ומשמעותה גם בזמנים קשים ביותר.
_0.jpg?itok=b9vxV2wC "הסידור שקבלה גבריאלה כהן לאחר השחרור")
