חיילי הבריגדה היהודית עזבו את איטליה בסוף יולי 1945. עד הקיץ הבא פורקו היחידות הארצישראליות בצבא הבריטי. החיילים הארצישראליים שוחררו מהשרות ועזבו את איטליה. הצבא הבריטי חדל להיות מקור לאספקה ולמימון הפעולות ואת מקומו תפסו הג'וינט, האונרר"א (סוכנות הסעד והשיקום של האו"ם) והסוכנות היהודית.
במחנות שררו עוני, רעב ותנאי תברואה ורפואה ירודים, וחסרו אפשרויות תעסוקה. בקרב רבים שרר ייאוש. הניצולים התקשו למצוא עצמם שוב ב"לאגער" (מחנה); בקרב חלק ממשוחררי מחנות העבודה והריכוז הנאציים, עבודה עוררה אסוציאציה של כפייה. הניצולים היו תלושים ממולדותיהם, כואבים את העבר וחסרי עתיד נראה לעין. עבור רבים מהם שימשה ארץ ישראל כעוגן הצלה; התארגנו הפגנות נגד הבריטים ושביתות רעב למען עליה לארץ ישראל.
על הימים הראשונים במחנה במודנה סיפר מרדכי בראון:
שיכנו אותנו באקדמיה מיליטרה [צבאית] במודנה. היה שם נחמד, זאת אומרת, זה לא היה מלון... היו שם כל מיני כיתות. ישנו בפרוזדורים, בחדרים. איך שהוא נתנו שם שמיכה, וזה מה שהיה... כל יום שמענו צעקות: קאפו! קאפו! מצאו איזה יהודי שהיה קאפו במחנות והתנפלו עליו במכות רצח. התחלתי לעבוד בעיר והרווחתי כסף, כך שיכולתי לקנות כל מיני דברים שרציתי, ויכולתי גם ללכת לקולנוע.
הניצולים סברו שאיטליה היא אך מקום זמני בו ישהו עד הגירתם; בסקר שנערך בקרב יותר מ-9,000 עקורים באיטליה ושפורסם בפברואר 1946 הביעו כמעט כולם את רצונם להגיע לארץ ישראל. כבר בנובמבר 1945 התקיים ברומא כנס של נציגי העקורים מכל רחבי איטליה ובכנס הושם דגש על שיקום הניצולים והכשרתם להגירה בשיתוף עם ארגוני הסעד והעזרה. במקביל, כוננו במחנות חיי תרבות מגוונים, נפתחו כיתות לחינוך ילדים, החלו קורסים ללימוד שפות וסדנאות עבודה למבוגרים והתקיימו מופעים והרצאות. כמו כן יצאו לאור עיתונים ביידיש, שהחשוב ביניהם היה "בדרך", העיתון הרשמי של ארגון הפליטים היהודים באיטליה.
על החיים במחנה פליטים ליד רומא סיפר מרדכי גרינברג, שהיה בן 12:
הגענו לרומא ישר לצ'ינצ'יטה (Cinecittà). זאת עיר הסרטים. כל הצד הימני היה שייך לספולאטי [פליטים] מנאפולי, מכל מיני מקומות, מהפצצות. הצד השמאלי היה ליחסנים יותר, כולם בני נתינות אחרת, זרה, שנקלעו למלחמה. שם היו לי חברים יוגוסלבים, צרפתים, מכל מיני מקומות. שמה גם למדנו. הופענו פעם באיזו שהיא מסיבת חנוכה שארגנו הצופים ברומא... לנו היה חדר, אחרים גרו באולפן הקלטה, אז פשוט שמו קירות הפרדה מקרטון... יום אחד לקחו אותנו להופעה של הבריגדה ברומא. היו שם [יוסי] ידין, חנה מרון... נסענו על משאית 70-60 איש. בקושי החזקנו בסולמות. נסענו בעמידה.
לצד כ-35 מחנות לפליטים ועקורים באיטליה, פעלו גם כ-45 הכשרות חלוציות וקיבוצים בהם זכו פליטי שואה צעירים לקבל חינוך לערכי עבודה וסולידריות חברתית, למדו עברית, הכשרה חקלאית והכרת הארץ וקיבלו הכנה לעליה. הגברים אומנו בנשק כדי שיוכלו להצטרף למסגרות צבאיות כשיעלו ארצה.
על הצטרפות לקיבוץ באיטליה סיפר מרדכי בראון:
נסענו עם איזו קבוצה, נתנו לנו חדר בתוך בית ואמרו שזה יהיה קיבוץ דרור הבונים. לא ידעתי מה זה קיבוץ ומה זה דרור הבונים, אבל הלכתי לשם... קיבלו אותנו יפה. ציירתי שם על הקירות תמונות של הרצל ושל ביאליק. אלה היו תמונות גדולות... הכל היה משותף, היה מטבח משותף... משם העבירו אותנו לצזאריה, שם התארגנו, היו חתונות, וגם אנחנו - אשתי [דולי] ואני - התחתנו שם בקיבוץ דרור.
![חתונתם של דולי פרנקל ומרדכי בראון, ניצולי שואה ילידי לודז', בחדר האוכל של קיבוץ "דרור הבונים" בצזאריה שבאיטליה, 1946.](https://www.yadvashem.org/sites/default/files/Dolly-Frankel-and-Mordechai-Braun.jpg "חתונתם של דולי פרנקל ומרדכי בראון, ניצולי שואה ילידי לודז', בחדר האוכל של קיבוץ "דרור הבונים" בצזאריה שבאיטליה, 1946.")
![חייל הבריגדה היהודית (חי"ל) מלמד עברית במחנה העקורים בבארי שבאיטליה, 1944.](https://www.yadvashem.org/sites/default/files/4613_214.jpg "חייל הבריגדה היהודית (חי"ל) מלמד עברית במחנה העקורים בבארי שבאיטליה, 1944.")
![חברי קיבוץ "מגשימים" של "הפועל המזרחי" בבארי (Bari) שבאיטליה אחרי המלחמה.](https://www.yadvashem.org/sites/default/files/5038_28.jpg "חברי קיבוץ "מגשימים" של "הפועל המזרחי" בבארי (Bari) שבאיטליה אחרי המלחמה.")
