הודס בירנבאום וילדיה שהו בזהות בדויה בבלגיה

הנרי בירנבאום נולד ב-14 בספטמבר 1932 בקלן שבגרמניה ליואל והודס בירנבאום מרדומישל ויילקי שבפולין. הוא גדל באנטוורפן שבבלגיה, והיתה לו אחות צעירה יותר, שרלוט (נ.1937). חייהם היו נוחים למדי. המשפחה קיימה אורח חיים דתי והיתה ציונית.

כאשר פלשה גרמניה לבלגיה ב-10 במאי 1940 ברחו בני משפחת בירנבאום וכמה מקרוביהם. הם הגיעו לצרפת, ואביו ודודו של הנרי עלו על ספינה לאנגליה. הספינה יצאה לפני ששאר בני המשפחה הצליחו לעלות עליה. לאחר שהגרמנים כבשו את צרפת, חזרו יתר בני המשפחה לאנטוורפן.

בשנתיים שלאחר מכן הוציאו הגרמנים שורה של גזירות חמורות יותר ויותר נגד היהודים, כולל חובת ענידתו של הטלאי הצהוב החל מיוני 1942. שבועות מעטים לאחר מכן החלו יהודים מובטלים לקבל זימונים להתייצב במכלן, עיירה השוכנת במרחק של כ-20 קילומטרים מאנטוורפן. מספר המתייצבים לא עמד ביעד הגרמני, ועל כן החלו הגרמנים לחטוף יהודים. הם היו מגדרים מספר רחובות ומגרשים את היהודים מבתיהם למשאיות שהמתינו ברחוב. לעתים היו פורצים דלתות ומוציאים יהודים ממיטותיהם, כולל זקנים וחולים.

המשפחה החליטה להסתתר. הודס וגיסתה רחל כהן הצליחו להשיג מסמכים מזויפים באיכות ירודה. במסמך המקורי הוטבעה חותמת מעגלית של הרשות המקומית וחותמת זו כיסתה גם חלק מתצלומו של בעל התעודה. בתמונה החדשה, שהוצמדה לתעודה, חסר רבע העיגול של חותמת המקור. הנרי נזכר כי סבו השלים את החותמות על שני התצלומים בעיפרון צבעוני. הם הצליחו להשיג רק שני מסמכים, ללא מסמכים להוריה המבוגרים של הודס ולשני הילדים.

ב-6 באוקטובר 1942 נלקחו בני המשפחה לדרום בלגיה על ידי אדם שהבטיח להם שמצא להם מקום מסתור. למעשה, הוא רק הסיע אותם לכפר גודין-סור-מז (Godinne sur Meuse) ודפק על כמה דלתות עד שמצא דירה להשכרה. ז'וז'ף ולאוני מוראן היו זוג קשישים שהתגוררו בקומת הקרקע ושמחו להשכיר את דירת הנופש בקומה הראשונה.

בני הזוג מוראן גילו עד מהרה כי לא מדובר בנופשים רגילים. בני המשפחה מעולם לא יצאו מהדירה וביקשו שיקנו את מזונם בשוק השחור, דבר שלא היה חוקי וגרר עונש.

שלושה חודשים לאחר שהגיעו, נשמעה דפיקה בדלת הכניסה ונכנסו שני קציני ורמכט. הם ראו רק את הודס ורחל, והאשימו אותן כי הן יהודיות. השתיים הכחישו והראו את מסמכיהן המזויפים בחובבנות. הגרמנים הביעו את אי שביעות רצונם מהתשובות, אמרו שיחזרו - ועזבו.

תוך דקות נפוצה בכפרי האזור הידיעה על הגעת קציני הוורמכט. היה זה ינואר, אמצע החורף, ולששת היהודים לא היה לאן ללכת. חבריהם של בני הזוג מוראן הציעו להם לגרש את היהודים, אך בני הזוג סירבו ואמרו: "האל הטוב שלח אותם אלינו, אנו לא מתכוונים לזרוק אותם".

כשבוע לאחר מכן שבו הקצינים. שוב היו שני קשישים חולים במיטה ושני ילדים התחבאו מבועתים מתחתיה. הודס ורחל הצליחו לשכנע את הגרמנים להסתלק.

במהלך השנתיים בהן הסתתרו בגודין, שמרו בני המשפחה את השבת וציינו את החגים. הנרי זכר את סבו עובר לילות רבים ללא שינה בניסיון להעלות מהזיכרון את לוח השנה כדי לקבוע את תאריכי החגים.

לקראת חג הפסח הצליח מר מוראן להשיג מעט חיטה ובני המשפחה אפו מצות. הם יצרו חורים קטנים בבצק השטוח על ידי מתקן מיוחד שבנה הסב, ובו גלגל שיניים משעון.

ששת היהודים ששהו בביתם של בני הזוג מוראן לא נפלו בידי הנאצים עד תום המלחמה. מצבה של סבתו של הנרי החמיר במסתור. היא הובאה לבית חולים באנטוורפן, שם נפטרה לבדה.

לאחר השחרור התאחדה המשפחה ועברה לאנגליה. בשנת 1982 הוכרו ז'וז'ף ולאוני מוראן על ידי יד ושם כחסידי אומות העולם.

ב-2021 מסרו ליד ושם שרלוט וובר-בירנבאום ובנותיו של הנרי, אמנדה שמולביץ וויויאן קוסובסקי, תצלומים משפחתיים במסגרת המבצע הלאומי "לאסוף את השברים", חלקם מוצגים פה.