לאחר השואה הקימו בעלות הברית המערביות מחנות עקורים באזורים בהם שלטו בגרמניה, אוסטריה ואיטליה. הדיירים הראשונים במחנות אלה היו ניצולי מחנות ריכוז ששוחררו בידי בעלות הברית על אדמת גרמניה. התנאים במחנות אלה היו קשים ביותר, בייחוד בראשית קיומם. רבים ממחנות אלה היו בעברם מחנות ריכוז ומחנות צבא גרמניים. כך מצאו עצמם ניצולי השואה שוב מאחורי גדרות תיל, סובלים ממחסור במזון, לבוש ותרופות.
סיפר השליח חיים אבני: "הכל נראה באור חריף מדי ונשמע בקול חזק מדי. הכל הוא מעבר למידה האנושית, ואם נשמת את האווירה הזאת, תבין שכאן חיים בני-אדם שמזמן כבר חוו את מותם. עיני המחנה עודן ספוגות במראות של סבל השנים, שפתי הלאגרים [המחנות] מחייכות חיוך ציני וקול השארית בוקע: עוד לא אבדנו."
במחנות העקורים שכנו לעתים יהודים לצד בני לאומים אחרים, ביניהם אנטישמים וכאלה שבתקופת המלחמה פגעו ביהודים. בקיץ 1945 כתב ארל הריסון, שליחו של נשיא ארצות הברית הארי טרומן, דו"ח על מצבם הקשה היהודים במחנות העקורים. בעקבות הדו"ח הועברו העקורים היהודים למחנות נפרדים, החלו לנהל באופן עצמאי היבטים רבים בחייהם ותנאי חייהם שופרו. האמריקאים אפשרו לארגוני סעד יהודיים מארצות הברית וכן לפעילים ארץ ישראלים לפעול במחנות. במחנות שבאזור הכיבוש הבריטי - שם התרכזו היהודים בעיקר במחנה העקורים ברגן בלזן - היו התנאים קשים יותר.
סיפר ניצול השואה אליעזר אדלר: "היו לוקחים צריף אחד ומחלקים אותו לעשרה חדרים קטנים לעשרה זוגות. יצר החיים גבר על הכל: אף-על-פי-כן ולמרות הכל אני חי, ואפילו חיים אינטנסיביים. לקחנו ילדים ועשינו מהם בני-אדם [...] החשבון הגדול עם השואה? למי היה ראש לזה? ידעת את המציאות, ידעת שאין לך משפחה, שאתה בודד, שאתה צריך לעשות. היית עסוק בעשייה. הייתי אומר לצעירים: שיכחה זה דבר גדול. אדם יכול לשכוח, מפני שאילו לא היה יכול לשכוח לא היה יכול לבנות חיים חדשים. אחרי חורבן כזה - לבנות חיים חדשים, להתחתן, להביא ילדים לעולם?"
לאחר השואה היו בפולין רבבות ניצולי שואה וכן פליטים יהודים שחזרו מברית המועצות לפולין. נוכח חורבן יהדות פולין והאנטישמיות שהגיעה לשיאה בפוגרום קיילצה ביולי 1946, החליטו יהודים אלה לעבור מערבה, לאזור הכיבוש האמריקאי, והגיעו אף הם למחנות העקורים. ב-1947 הגיעו למחנות אלה פליטים נוספים מצ'כוסלובקיה, הונגריה ורומניה, ומספר תושבי מחנות העקורים הגיע לרבע מיליון.
רוב העקורים ראו את החיים במחנות כהסדר זמני. הם ביקשו לעזוב את גרמניה ולעתים אף את אירופה בכלל. למרות זאת, ולמרות התנאים הקשים במחנות, הפכו היהודים את מחנות העקורים למרכזי פעילות חברתית, תרבותית וחינוכית ענפה. סיפר הסופר וניצול השואה אהרון אפלפלד: "צצו להקות הבידור הראשונות: ערוב של קשישים וצעירים וביניהם שחקנים לשעבר, זמרות נוער שבגר בבונקרים, ומיני אנשים רזים שמצאו פורקן בפיזור דעת זה. להקות אלו קמו ספונטאנית ועברו ממחנה מעבר אל משנהו. הם שרו, דקלמו, סיפרו בדיחות. [...] היה זה רצונו הסמוי של יצר הקיום להחזיר אותנו אל מעגל החיים".
היהודים במחנות העקורים הקימו תאטראות ותזמורות, ערכו אירועי ספורט ופרסמו יותר משבעים עיתונים וכתבי עת ביידיש. הם היו מהראשונים לחקור את השואה ולהנציח את זכרה. הם גבו עדויות ראשונות מניצולים, אספו תיעוד בכתב וערכו עצרות זיכרון לקורבנות השואה.
ניצולי השואה מצאו את עצמם "משוחררים אך לא בני חורין". נקודת המוצא שלהם היתה מורשתם הייחודית - אך תגובתם היתה תגובה לאומית. "דווקא במחנות העקורים, בלא מסגרת של חברה קולטת, היה שיקומם כרוך בהתהוותה של חברה חדשה, שנאבקה על קיומה הלאומי כשם שנלחמה לשיקום חיי חבריה. המחנות היו מעין דגם של מעבר הדרגתי מאירופה החבולה אל חיים חדשים - בישראל ובאמריקה", כתבה החוקרת חגית לבסקי.
במחנות פעלו מפלגות יהודיות חילוניות ודתיות, ציוניות וסוציאליסטיות - מורשת החיים הפוליטיים האינטנסיביים של יהדות פולין לפני השואה. עם זאת, בהשפעת הטראומה של השואה והפעילים הציונים מארץ ישראל, היתה הציונות דומיננטית בחיים הפוליטיים. רבים מהעקורים הפגינו מודעות פוליטית חזקה ושאיפה לצאת מגרמניה, בראש ובראשונה לארץ ישראל. הם הקימו קיבוצי הכשרה בהם התכוננו לעלייה לארץ ישראל.
במהלך 1948 הוקמה מדינת ישראל והשתנו חוקי ההגירה בארצות הברית. כך יכלו רבים משוכני מחנות העקורים להגר. מחנות העקורים נסגרו עד שנת 1950, פרט למחנה פרנוואלד שפעל עד 1957. רוב העקורים היגרו לארץ ישראל, כשליש פנו לארצות הברית ורבבות נותרו באירופה, כולל בגרמניה עצמה, והקימו מחדש קהילות רבות שחרבו בשואה.
בחודשים הראשונים לאחר תום המלחמה היו במחנות העקורים ילדים מעטים מאד מתחת גיל חמש. רק 3% משורדי השואה היו ילדים ונערים בין הגילים 6-17. רוב השורדים איבדו את כל משפחתם, ועם תחושות האובדן והבדידות התחזק רצונם להקים משפחות משלהם. וכך, לאחר השחרור היה במחנות העקורים גל מיידי של נישואין. בחלק מהמחנות היו גם טקסי נישואין קבוצתיים, לעתים בין שורדים ממדינות שונות. בין השנים 1946-1948 היה שיעור הילודה במחנות העקורים הגבוה בעולם. אחד האתגרים החשובים בתקופה זו היה מתן טיפול רפואי ליילודים ולאמהותיהם הצעירות, טיפול שניתן בשיתוף עם ארגוני סיוע.
מחנכים במחנות העקורים מצאו עצמם בפני בעיות חמורות, כגון אי ידיעת קרוא וכתוב בקרב תלמידיהם, חוסר ריכוז והיעדרה של שפה אחידה לשם לימוד. בנוסף היה עליהם להטמיע בילדים אמון ובטחון בעולם המבוגרים, תחושות שאותן איבדו הילדים בתקופת המלחמה. ילדים שורדי שואה איבדו בתקופה זו לא רק את תחושת הבטחון אלא את כל ילדותם. אימי השואה הפכו אותם למבוגרים בן-לילה.
השורדים הגיעו ממדינות אירופאיות שונות מאד זו מזו. חלקם לא זכו מעולם ללמוד לפני כן וחלקם איבדו בשנות המלחמה את הידע ומיומנויות הלמידה שרכשו לפני כן.
במחנות העקורים שרר מחסור בכיתות לימוד, ספרי לימוד, מחברות וציוד למידה נוסף. ברוב מחנות העקורים לא היו בתחילה מורים מקצועיים ומיומנים, אך בהדרגה הגיעו מורים בעלי הכשרה מארץ ישראל, ארצות הברית ובריטניה. לצד מקצועות לימוד בסיסיים כגון קריאה, כתיבה וחשבון, הוכנסו לתכנית הלימודים גם לימודי עברית, היסטוריה יהודית וגיאוגרפיה של ארץ ישראל. הקהילה האורתודוכסית דאגה להקמתן של ישיבות.
בנוסף ללימוד הילדים אורגנו לימודים לבני נוער, במטרה להכשירם לעתיד בחיי העבודה. בין המקצועות שלמדו בני הנוער היו תפירה וחייטות, שיעורי עברית והכשרה חקלאית.
תוך זמן קצר התפתחו במחנות העקורים חיי תרבות עשירים. תרבות יהודית קמה לתחיה דווקא על אדמת גרמניה, ורבים ראו בעובדה זו ביטוי לנקמה אישית. עבור רבים מתושבי מחנות העקורים היו פעילויות תרבותיות בגדר שיקום רוחני, ואלה כללו בין היתר תזמורות ולהקות תאטרון. על הבמה הוצגו מחזות יהודיים קלאסיים, עובדו חוויות הגטאות ומחנות הריכוז, וניתן ביטוי לחלום על ארץ ישראל.
במהלך המלחמה נותקו היהודים כמעט כליל מכל מקור מידע וחסרו את האמצעים לבטא את דעותיהם. על כן מיד לאחר המלחמה החלה פעילות נמרצת של כתיבה יהודית. הדבר מרשים במיוחד לאור הקיצוב החמור בנייר ולאור העובדה שמכונות כתיבה כמעט ולא היו בנמצא.
הוצאתם לאור של עיתונים יהודיים במחנות העקורים, בייחוד ביידיש, הייתה בעלת חשיבות מיוחדת עבור השורדים. כמעט בכל מחנה עקורים היה עיתון ובו תוארו חוויותיהם של השורדים והופיעו מודעות חיפוש קרובים, מאמרים על ארועי תרבות, הודעות על חתונות ולידות, דיווחים פוליטיים ממחנות עקורים וחדשות מהעולם - ומארץ ישראל בפרט.
תחייתה של היהדות האורתודוכסית מצאה ביטויה בין היתר בייסודן של ישיבות. בתי ספר דתיים נוסדו במחנות העקורים ברגן-בלזן ופרנוואלד, ובמחנות נוספים. ימי חג יהודיים נתנו הזדמנות לאספות ולחגיגות, אך חשוב מכך, הם היוו את תחייתם של מנהגים דתיים בחייו של כל שורד אחרי השואה.
אחרי השחרור חשו ניצולים רבים צורך להציל את זיכרונותיהם מפני נפילה לתהום השכחה. מחד, ביקשו להנציח את זכר אימי השואה, אותם העלו על הכתב ופרסמו בעיתוניהם של מחנות העקורים. מאידך, ביקשו להנציח את קהילותיהם החרבות וסיכמו את זיכרונותיהם בצורת ספרי "יזכור". באותה עת הורגש הצורך להנציח את הנרצחים על ידי הקמת מצבות ליד אתרי רציחות המוניות וכן אנדרטאות הנצחה לקורבנות שנותרו ללא קבר. דרכם של השורדים להנצחת זכר השואה נעה בין טקסי זכרון יהודיים מסורתיים לבין פיתוח דרכי הנצחה חדשות.
בנוסף לפעילויות פוליטיות ותרבותיות במחנות העקורים, נוסדו מועדוני ספורט ואורגנו תחרויות. ארועי ספורט היו בעלי חשיבות רבה עבור השורדים, מכיוון שארועים אלה הדגישו את עצמאותם ואת כוח הרצון שלהם וכן סימלו את חזרתם לחיים נורמליים.
בכל עיתוניהם של מחנות העקורים היה מדור לדיווח על פעילויות ספורט, ובמדורי הפרסומת היו כל העת הודעות חדשות על ארועי ספורט והזמנות לארועי ספורט.
עבור רוב השורדים היתה הזהות היהודית נושא קיומי אחרי השואה. אימי השואה גרמו להם להבין שלא יוכלו להמשיך להתקיים בתור מיעוט בלתי רצוי. היה רק פתרון אחד לבעיה זו - ציונות. במחנות העקורים היתה הציונות דומיננטית, יחסית לזרמי מחשבה פוליטיים אחרים. ניתן להסביר זאת בעובדה שהציונים היו היחידים שהציגו מצע רעיוני שנראה הגיוני אחרי זוועות השואה. בנוסף לכך, הציונים היו מאורגנים ופעילים. בוועידה הציונית הראשונה של מחנות העקורים בבוואריה אחרי המלחמה, הוצגה הדרישה לחסל את הפזורה היהודית באירופה על ידי העלאתה המהירה לארץ ישראל. כמו כן הושמעה ביקורת חריפה על הגבלת ההגירה לארץ ישראל על ידי הבריטים.
לקיבוצים היה חלק חשוב בהכנת המהגרים לארץ ישראל. במובנים רבים המשיכו הקיבוצים במחנות העקורים את המסורת הציונית של הקיבוצים הארץ ישראליים וההכשרות החלוציות. קיבוצים והכשרות אלה, שהיו פעילים בתקופה שבין המלחמות, בעיקר בפולין, גיבשו התאגדויות של בני נוער יהודיים שחיו בקהילה שיתופית מבחינה חברתית וכלכלית.
לעתים קרובות היו הקיבוצים חלק ממחנות העקורים, אך חבריהם חיו ביחידות נפרדות וביקשו לשמר את עצמאותם. מטרת הקיבוצים היתה להכין את חבריהם לעליה לארץ ישראל. לשם כך ניתנו בקיבוצים שיעורי עברית, שיעורים על ההיסטוריה של ארץ ישראל וכן הכשרה חקלאית. הקיבוץ הראשון מסוג זה היה קיבוץ בוכנוואלד, שנוסד בקיץ 1945.
מבחר סרטים ועדויות מערוצי היוטיוב של יד ושם על החיים במחנות העקורים.