תערוכה מקוונת זו המבוססת כולה על אוסף המוזיאון לאמנות של יד ושם מציגה מגוון דרכים שהניצולים התמודדו בהן עם השחרור בציורים ורישומים שנוצרו בין 1945 ל-1947. בעבור האמנים, היכולת לשוב ולצייר ביטאה יותר מכול את החופש, ושיקפה את עצמאותם המחודשת. הבחירה בנושאי הציור והאחיזה בעיפרון או במכחול החזירה לניצולים שליטה סמלית לאחר שנים של חוסר אונים. פעולת הציור הייתה בעבורם תהליך של שיקום נפשי, ובאמצעותה יכלו להתבטא ולעבד את הטראומה.
ציירים דוגמת תומס גבע ואלפרד (ישראל) גליק תיעדו את רגע השחרור שבועות אחדים לאחר שהמאורעות עצמם התרחשו, ואילו אמנים, כמו נוימן וצים, ביטאו את הרגשת החופש המחודשת. קבוצת ניצולים אחרת ביטאה כאב, בדידות וזעזוע באמצעות רישום דיוקן עצמי (בק, גדה), או בעזרת תיאור ההרס והחורבן שפגשו כאשר שבו לעיר הולדתם (בוגן, הכטקופף). לעומתם, אליעזר נויבורגר פירש מחדש את מיתוס היהודי הנודד בתיאורו כניצול שואה. לצד יצירות הניצולים מוצגים גם רישומיו של עד למאורעות: הצייר זינובי טולקאצ'ב שהביא את נקודת המבט של המשחררים בהיותו חייל בצבא האדום.
כאשר הגיע הרגע המיוחל של השחרור, מצאו עצמם הניצולים קרועים בין השמחה לכאב ובין הרצון לשוב לחיים לצורך להתמודד עם החורבן והאבל. תהליך היצירה אפשר להם לשאת רגשות סותרים אלה, כמו שביטא יעקב צים: "אני חי עם הצל ויוצר עם האור". מילותיו ממחישות בשפה ציורית שהבחירה בציור סימלה לניצולים את הבחירה בחיים.
התערוכה המקוונת מבוססת על תצוגה המוצגת בימים אלה במוזיאון לאמנות של יד ושם אשר נפתחה ביום הזיכרון הבינלאומי לשואה, בסימן 70 שנה לשחרור אושוויץ.
אליעד מורה רוזנברג, אוצרת ראשית לאמנות, אגף המוזיאונים, מערך האוספים
יהודה בקוןלאדם שהחזיר לי את האמונה באנושות פראג, 1945
