לרגל השנה החדשה

מאוספי יד ושם

אגרת ברכה לשנה טובה הנושאת את תצלום בני משפחת זורגר שנשלחה ב-1934 מאוברטין שבפולין למשפחה בארץ ישראל

אגרת ברכה לשנה טובה הנושאת את תצלום בני משפחת זורגר (Sorger), אלי וגולדה ושלוש בנותיהם, שנשלחה ב-1934 (תרצ"ה) מאוברטין שבפולין אל אחיה של גולדה, יעקב שליימר, בארץ ישראל.
בני משפחת זורגר. אוברטין, פולין, שנות השלושים
האחיות דוניה (מימין) ואסתר זורגר. אוברטין, פולין, שנות השלושים
גולדה זורגר ובנותיה דוניה (מימין), סוניה הפעוטה ואסתר מקושטות בדובדבנים
בני משפחות זורגר ושליימר. אוברטין, פולין, שנות השלושים
האחיות דוניה (מימין) ואסתר זורגר בחג הסוכות, עם ארבעת המינים ופירות מארץ ישראל

אלי-אליאש וגולדה-אולגה זורגר (Sorger) חיו בעיירה אוברטין (Obertyn) שבפולין (כיום באוקראינה). ערב המלחמה חיו באוברטין כ-1,200 יהודים, כרבע מכלל תושביה. אלי היה צלם ובעל חנות נעליים ומוצרי עור. נולדו להם ארבע בנות: דוניה-רוזה (נ. 1922), אסתר (נ. 1925), רותי שנפטרה בינקותה וסוניה (נ. 1932). המשפחה היתה ציונית. אחיה של גולדה, יעקב שליימר, עלה לארץ ישראל ב-1932. אלי היה פעיל ציוני, יו"ר ארגון "התקווה" באוברטין, והמשפחה חיה ברווחה. ב-1938 נסעו דוניה ואסתר ללמוד בסטניסלבוב. הן הספיקו ללמוד שנה אחת עד שפרצה המלחמה.

בספטמבר 1939 נכנסו הסובייטים לאוברטין ופירקו את מוסדות הקהילה וארגוניה. בני משפחת זורגר יועדו לגירוש לסיביר. לבסוף הושארו בשל עבודתו של אלי כצלם, אך סולקו מביתם. אלי הכין תמונות לתעודות אישיות ומדי פעם הוזמן לצלם אירועים של קצינים רוסים. הסובייטים עזבו את אוברטין ביוני 1941 ובתחילת יולי נכנס לעיירה הצבא ההונגרי לזמן קצר. באוגוסט עבר השלטון לידי הגרמנים. שורה של צעדים אנטי יהודים הופעלו. על היהודים נגזרו הגבלות תנועה, סימון, החרמת רכוש ועבודות כפייה. באפריל 1942 גורשו יהודי אוברטין יחד עם יהודי הסביבה לגטו קולומיאה וביניהם בני משפחת זורגר. הבת אסתר שהיתה אחות בבית החולים היהודי נשארה באוברטין לטפל בחולי מגפת הטיפוס שפרצה במקום.

בקולומיאה שהתה גם אמה של גולדה, פסיה שליימר, ודוניה טיפלה בה. התנאים בגטו היו קשים והרעב היה כבד. כשהתירו הגרמנים לכמה בעלי מקצוע לחזור לאוברטין, הצליח אלי להוציא את גולדה וסוניה ולחזור איתן לאוברטין. הם עברו ממקום מסתור אחד לשני. פסיה נספתה בקולומיאה ודוניה הצליחה לברוח ולחזור לאוברטין. אסתר הצליחה להימלט מאקציה שנעשתה לעובדי בית החולים ולהסתתר אף היא. עד פברואר 1943 שהו בני המשפחה במקומות מסתור נפרדים. אחת הנשים בביתה הסתתרו דוניה ואסתר הלשינה עליהן. הן נלקחו על ידי שוטרים אוקראינים ממקום המסתור ונרצחו. אלי, גולדה וסוניה נתפסו אף הם. אלי וגולדה נלקחו לכלא באוברטין וסוניה הוברחה למקום מסתור על ידי רומניצה, שוטר אוקראיני שהכיר את משפחתה. אלי וגולדה ניסו להתאבד בכלא, שרדו, אך מאוחר יותר נרצחו בבית העלמין בעיירה.

סוניה בת ה-11 נשארה לבדה. היא נדדה בדרכים ומדי פעם מצאה מסתור ברפת או אסם. כמה חודשים שהתה אצל משפחת איכרים בכפר ז'וקוב (Zukow). זהותה היהודית נחשפה והיא חזרה לאוברטין והסגירה את עצמה לידי המיליציה האוקראינית המקומית. היא שולחה להורודנקה. גם הפעם בא לעזרתה רומניצה והחזיר אותה לאוברטין. שוב נדדה סוניה ממקום מסתור אחד לשני. ב-1944 הגיעה לקולומיאה, שם שהתה בזהות בדויה עד שחרורה במאי 1944 על ידי הצבא האדום.

לאחר השחרור אומצה סוניה על יד גב' גצ'ינסקי, פולניה מקולומיאה, ושמה הפך לקריסטינה. ב-1945 עזבו בני משפחת גצ'ינסקי יחד עם סוניה למערב פולין. ב-1959 עלתה סוניה-קריסטינה (לימים שולמית כרמי) לישראל והתיישבה בקיבוץ גבעת השלושה. ב-2015 יצאה לאור הביוגרפיה של כרמי: .The Strange Ways of Providence in my Life