הסבל היהודי בתקופת השלטון הנאצי משתקף במוסיקה ובחיי המוסיקה של היהודים באירופה. המוסיקה נתנה ליהודים דרך לבטא את הצד האנושי בעולם לא אנושי, לברוח מהמציאות, לבטא את השאיפה לחופש ולמצוא נחמה ותקווה.
במקביל לאירועים פרטיים שבהם היו ביצועים של מוסיקה, שירים ואפילו ריקודים, אורגנו אירועים מוסיקליים פומביים לקהל בגטאות שונים. ביצוע שירים ברחובות הגטו בלודז', ורשה וקרקוב על ידי טרובדורים שבטאו את הלך הרוח של התושבים היה נפוץ. אחד הפופולריים שבזמרי הרחוב היה יענקעלע הרשקוביץ (1910-1972), אשר שיריו נודעו לתושבים רבים בגטו לודז'.
ביצועים פומביים היו במקרים רבים תחת הביקורת והצנזורה של השלטונות – אולם הזכות לבצע ולכתוב מוסיקה לא נלקחה מהיהודים באופן מוחלט. מוסיקה הפכה לסמל של חופש. בוורשה ארגן אדם פורמנסקי (1883-1943) תזמורות קטנות להופעות בבתי קפה ובמטבחים. תזמורת סימפונית ניגנה בגטו עד אפריל 1942, כאשר הנאצים אסרו על ביצוע של יצירות של מלחינים גרמנים. בגטו לודז', ראש המועצה היהודית, חיים רומקובסקי, פיקח על האירועים המוסיקליים. במרכז התרבות בלודז' פעלו מרכז תיאטרון קליל, תזמורת סימפונית ומקהלה, "הזמיר" שמה. בגטו קרקוב בוצעו קטעים נבחרים מתוך הרפרטואר של המוסיקה הליטורגית. בגטו וילנה היו פעילויות מוסיקליות ענפות שכללו תזמורת סימפונית, מספר מקהלות, קונסרבטוריון עם 100 תלמידים ותיאטרון קליל שבו בוצעו שירים רבים שנכתבו על החיים בגטו.
שירים רבים בוצעו בגטו – חלקם ישנים, חלקם פרודיות על מנגינות קיימות וחלקם חדשים. אחת האנתולוגיות – אסופת שירים מן הגטאות והמחנות - פורסמה ב-1948 תחת הכותרת: "לידער פון די געטאס און לאגערן" (שירים מן הגטאות והמחנות) שנאספו ונערכו על ידי המורה, הסופר, המשורר והפרטיזן שמרקה קצ'רגינסקי (1908-1954). ספר זה כולל 236 טקסטים ביידיש ו-100 מנגינות. חלק גדול מהשירים שבוצעו בתקופת השואה מעולם לא נאסף ואבד לעולמים.
בין השירים המוכרים שנכתבו ובוצעו בתקופת השואה כלולים שירים מגטו וילנה: "זאג ניט קיין מאל" (אל נא תאמר), הידוע גם כהמנון הפרטיזנים, נכתב על ידי הירש גליק (1922-1944) למנגינה של המלחין הרוסי דימיטרי פוקרס; "שטילער, שטילער" (שקט, שקט) נכתב על ידי שמרקה קצ'רגינסקי למנגינה של אלכסנדר וולקוביסקי-תמיר (1931-2019) שהיה נער בן 11 בגטו; את המילים לשיר "פרילינג" (אביב) חיבר קצ'רגינסקי ואת המנגינה - אברהם ברודנו (נפטר ב-1943/4); ואת המילים לשיר "שאטנס" (צללים) חיבר לייב רוזנטל (1916-1945) למנגינה של טנגו ידוע. השירים מגטו וילנה זכו לעדנה מחודשת במחזה של יהושע סובול "גטו" (1980), מחזה שמתבסס על המוסיקה והתיאטרון בגטו וילנה. רבים משירי התיאטרון והפרטיזנים של גטו וילנה מבוצעים בימי זיכרון לשואה ולגבורה, בעיקר בתרגום לעברית ולאנגלית. כל השירים המוזכרים לעיל נכללים בלקט של השירים המוצגים באתר זה.
הפרטיזנים אשר ברחו מהגטאות ומהמחנות אף הם הלחינו שירים בשפות שונות. רוב שיריהם מיועדים לשירה בקבוצה ולא לביצוע של יחיד מול קהל. חלק מהפרטיזנים השתמשו גם בליווי כלי לשירתם. השירים הידועים ביותר של הפרטיזנים הם שירי הפרטיזנים של וילנה, מכיוון שתועדו, נאספו ופורסמו בכתובים ידי שמרקה קצ'רגינסקי.
שיר שהפך למוכר ומזוהה עם השואה הוא השיר "עס ברענט" (שריפה, העיירה בוערת) שנכתב על ידי הפזמונאי הפופולארי מרדכי גבירטיג (1877-1942) מקרקוב. השיר נכתב ב-1938 לאחר פוגרום שהיה בעיר פשיטיק (Przytyk) שבפולין בשנת 1936. השיר הפך לשיר נבואי על השואה המתרחשת ובאה, ובו קריאה להילחם כנגד הפורעים ולא לעמוד מנגד.
שירים הולחנו ובוצעו גם במחנות הריכוז. שירים לא עברו מגטו לגטו, אולם מחנות הריכוז היו מקום מפגש של אסירים ממקומות שונים, ושירים ממקומות שונים נלמדו והושרו.
בגטו טרזין אשר בצ'כיה רוכז מספר גדול של מלחינים, מבצעים ואמנים שנשלחו ממערב אירופה ומרכז אירופה. בטרזין הולחנו יצירות רבות וחלקן אף בוצע. הנאצים השתמשו בטרזין כגטו לדוגמא כאשר נאלצו להציג את הנעשה בגטאות בפני הצלב האדום. בין המלחינים של הגטו היו ויקטור אולמן (1898-1944) אשר הלחין סונטות לפסנתר, שלושה שירים לבריטון ופסנתר, טריו לכינור ויולה וצ'לו, ושירים ועיבודים לשירים יהודיים נוספים. היצירה האחרונה שלו, האופרה "קיסר אטלנטיס" לא הועלתה ברגע האחרון ואולמן נשלח לאושויץ-בירקנאו, שם נרצח. מלחינים אחרים שפעלו בטרזין היו גדעון קליין (1919-1945), אילזה וובר ועוד. אחת היצירות החשובות שבוצעו בגטו והוסרטו לסרט תעמולה נאצי, היא אופרת הילדים "ברונדיבר" של המלחין הנס קרסה (1899-1944).
בחלק מהמחנות ומחנות ההשמדה הקימו הגרמנים תזמורות שבהן ניגנו האסירים. חלק מהתזמורות אולצו לנגן ב"קבלת הפנים" של האסירים החדשים, כליווי לצאת האסירים לעבודה, וכאשר הם הלכו אל תאי הגזים. תזמורות אלו ניגנו גם להנאתם ולבידורם של החיילים והקצינים הנאצים של המחנה. בנקודת זמן אחת פעלו באושויץ שש תזמורות. הגדולה שביניהן הייתה במחנה הראשי אושויץ 1 ומנתה 50 נגנים. השנייה בגודלה הייתה תזמורת הנשים במחנה אושויץ-בירקנאו ובה היו 36 מוסיקאיות ועוד 8 אשר עסקו בהכנת התווים תחת ניהולה המוסיקלי של הזמרת פניה פנלון. גם במחנות טרבלינקה, מיידנק, בלז'ץ וסוביבור היו תזמורות.
התיעוד והפרסום של מוסיקה בשואה החל זמן קצר לאחר תום מלחמת העולם השנייה. בנוסף לאסופה שהוציא לאור קצ'רגינסקי, הוציאו לאור אסופות שירים גם יהודה איזמן (בוקרשט, 1945) וזמי פדר (ברגן-בלזן, 1946).
בנוסף ליצירת האנתולוגיה המקיפה, ערך קצ'רגינסקי גם הקלטות עם ניצולים, בעיקר במחנות העקורים באירופה, במסגרת עבודת הוועדה ההיסטורית היהודית המרכזית במינכן. התיעוד וההקלטות הועברו ליד ושם (כשישים שירים) ולקט מהן מועלה באתר זה.
משוררים ומלחינים אשר ניצלו, הלחינו שירים כתגובה לשואה וכזכר למאורעותיה. למשל, בספרו "קדושים" (1947) הלחין המלחין הנק קון טקסטים של שירים ביידיש שמחבריהם נרצחו בשואה.
השיר "זאג ניט קיין מאל" (אל נא תאמר, שיר הפרטיזנים) הפך למעין המנון השואה בעצרות זיכרון לשואה. שירים נוספים על השואה ועל נושאים הקשורים בה - כהישרדות, חופש, אמונה, תקווה, גבורה ונושאים אחרים - מבוצעים בטקסי זיכרון אלו. יצירות אמנותיות אף הן נכתבו ונכתבות עד היום, כמו "הניצול מוורשה" של ארנולד שנברג (1947), "דיאס אירא" של קריסטוף פנדרצקי, סימפוניה מס 13 – "באבי-יאר" מאת דימיטרי שוסטקוביץ, "אין עוד פרפרים כאן" מאת המלחין האמריקאי צ'רלס דוידסון ועוד. יצירות נוספות בתחום המוסיקה היהודית, המוסיקה הקלה והמוסיקה האמנותית על נושא השואה עדיין נכתבות, בעיקר בישראל ובארצות הברית.
Bibliography:
Zami Feder, ed., Katset- un geto-lider (Bergen Belsen, 1946)
Fania Fénelon, Playing for Time, trans. Judith Landry (New York, 1997)
Gila Flam, Singing for Survival: Songs of the Lodz Ghetto, 1940-1945 (Urbana, Ill., 1992)
Shirli Gilbert, Music in the Holocaust (Oxford, 2005)
Shmerke Kaczerginski, ed., Lider fun di getos un lagern (New York, 1948)
Joža Karas, Music in Terezín, 1941-1945 (New York, 1985).
מאת גילה פלם
