משפחת זבשינסקי - ריגה, לטביה

ב-1941 נרצחו ישראל וריבה זבשינסקי עם שלושה מילדיהם בבורות הירי בסביבות ריגה. בנם גרישה נהרג כחייל בשורות הצבא האדום. רק בתם סוניה שרדה.

ישראל וריבה זבשינסקי (זבז'ינסקי) חיו בריגה שבלטביה. נולדו להם חמישה ילדים: גרישה (נ. 1920), אנה (נ. 1922), סוניה (נ. 1924), דורה (נ. 1926) ונתן (נ. 1930). בבעלות המשפחה היו חמש חנויות, בית חרושת לנקניקים כשרים ושני בתים על חוף הים בעיר הנופש יורמלה (Jūrmala) שעל שפת הים ממערב לריגה. בנוסף לניהול עסקיו כתב ישראל שירים ביידיש.

בקיץ 1941 שהו בני משפחת זבשינסקי, למעט סוניה, ביורמלה. סוניה בת ה-17 שהיתה מתעמלת כשרונית שהתה באותו קיץ במחנה אימונים לספורטאים צעירים בבורטנייקי (Burtnieki) שבצפון לטביה כהכנה לתחרויות ספורט שהיו אמורות להתקיים בברית המועצות.

ב-22 ביוני 1941, יום פלישתם לברית-המועצות, חצו הגרמנים את גבול לטביה וב-1 ביולי נכבשה ריגה. עד 10 ביולי הושלם כיבוש לטביה מידי הרוסים. התחבורה הציבורית לריגה שותקה והמשתתפים במחנה האימונים לא יכלו לשוב לבתיהם. הם נשלחו ברכבת, בקרונות פתוחים, לעומק ברית המועצות דרך אסטוניה. בדרך ברחו הלטבים הנוצרים שביניהם חזרה לבתיהם. היהודים והרוסים המשיכו לכיוון אורל. באסטוניה תקפו האסטונים את הרכבת בירי ובהפצצות. הקרונות נפלו מהפסים וכ-200 מהאנשים שהיו על הרכבת נהרגו. סוניה מצאה את עצמה שוכבת מתחת לגופות. סוניה ועוד כ-50 אנשים ניצלו. סוניה הועברה לרכבת אחרת והגיעה לאזור אורל. שם התקבלה לקולחוז ועבדה בשדה. היא עברה ללנינגרד, שם פגשה את חיים גוורטין ונישאה לו. ב-1942 עבדו סוניה וחיים בבית חולים צבאי בלנינגרד. סוניה ארגנה תרגילי התעמלות למאושפזים וחיים עבד כספר. ב-1943 הגיעו השניים עם צוות בית החולים לסטלינגרד.

לאחר השחרור קיבלו סוניה וחיים אישור לחזור לריגה. כשהגיעה סוניה לבית בו התגוררה עם משפחתה, אמרה לה הלטבית שניקתה את החצר: "איך יכול להיות שהבת של זבשינסקי ניצלה? הרי את כולם הרגו!" האישה החזיקה בחפצים שלקחה מבית המשפחה. החפצים הוחזרו לסוניה לאחר התערבותו של קצין הצבא האדום. לסוניה נודע שבני משפחתה נכלאו בגטו ריגה ונרצחו באחת האקציות ב-1941. אחיה גרישה נהרג בשורות הצבא האדום ב-1942.

ב-1945 נולד לסוניה וחיים בנם אייזה (Iza) וב-1951 נולדה בתם רינה. ב-1972 עלתה רינה לישראל. כחמש שנים אחר כך עלו הוריה בעקבותיה. אייזה היגר לארצות הברית.

ב-1988 מסרה סוניה גוורטין ליד ושם דפי עד לזכר הוריה, ישראל וריבה זבשינסקי, אחיה ואחיותיה, אנה, דורה ונתן וקרובים נוספים. ב-1999 מסרה דף עד לזכר אחיה גרישה. ב-2014 מסרה ליד ושם במסגרת המבצע הלאומי "לאסוף את השברים", תצלומים וחוברת תווים עם שניים משיריו של אביה: "פארגס מיך ניט" (אל תשכחי אותי) ו"די פארפירטע" (המרומים) אותם כתב בשנות השלושים ללחנים של אוסקר סטרוק. את התווים מצאה סוניה אחרי המלחמה בחנות מוסיקה שהיתה בבעלות אביה. תווי השירים מוצגים בתערוכה.