פרנקה קלצ'בסקה | חדווה גריזים
פרנקה, בתם הבכורה של מרדכי (נ. 1901) ומרים לבית פס (נ. 1910), נולדה ב-1927 בלודז'. לבני הזוג נולדו עוד שלושה בנים: שמחה (1930), יהודה (1932) ומשה (1936). האב היה סוחר. סבה וסבתה של פרנקה מצד האם, אלטר ושרה פס, ואחי אמה ומשפחתו חיו אף הם בלודז'.
משפחת קלצ'בסקי נכלאה בגטו לודז'. האם מרים, האב מרדכי, הסב אלטר והסבתא שרה מתו בגטו ב-1940 ופרנקה בת ה-13 נותרה עם שלושת אחיה הקטנים. הבנים הועברו לבית יתומים בגטו. באחד הימים הגיעה פרנקה לבקרם ומצאה את החדר בו היו ריק. "הנעליים שלהם שנותרו במקום עוד היו חמות", העידה. נודע לה שהם נזרקו מהחלון ונלקחו מהגטו לבלי שוב. פרנקה נותרה לבדה. היא עברה לאחד מבתי הילדים "קינדר קולוני" (Kinder Kolonie) במרישין, פרבר חקלאי של הגטו בו התארגנו תנועות הנוער בהכשרות והיו בו בתי חינוך לילדים.
פרנקה נשארה במרישין עד סוף המלחמה בזכות אימוצה על ידי רופא יהודי, ד"ר מיכאל אליאסברג, שנשאר בגטו כרופא כירורג והיה נחוץ לגרמנים. לאשתו היה בית ספר להתעמלות שהמשיך לפעול גם בגטו. לאחר השחרור הבינו ההורים המאמצים שפרנקה צריכה לעזוב את פולין, ולמרות שלא היו להם ילדים משלהם עודדו אותה לעלות לישראל.
חברותיה של פרנקה מבית הילדים במרישין כתבו לה הקדשות בספר אותו לקחה כשעלתה לישראל.
אל תסמכי על אחרים, בני את חייך בעצמך,
גם אם גורלך המר מנסה אותך.
דעי שעבודה חרוצה היא לא בושה,
שעמל יומיומי הוא ניצחון על האויב!!!
לחברתי השמחה מלפני המלחמה, בסיה
בסיה, כמו רבות מהבנות החתומות על ההקדשות בספר הזכרונות, נרצחה ככל הנראה.
פרנקה עלתה לישראל ב-1948 ופגשה את קרוב משפחתה היחיד ששרד, יחיאל אלטר פס, אחיה של סבתה שרה. היא שינתה את שמה לחדווה, התגייסה לצבא ועבדה זמן קצר בבית החולים דג'אני ביפו. היא נישאה לניצול השואה חיים הנייק גראוזם, ובני הזוג התיישבו בפתח תקוה ושינו את שם משפחתם לגריזים. לחיים ולחדווה נולדו בן ובת.