בית הילדים באוטבוצק, פולין

בינואר 1945, מיד לאחר השחרור, הגיעה ניצולת השואה פרנצישקה אוליבה לאוטבוצק שליד ורשה, לחפש קרובי משפחה, אך לא מצאה איש מהם. היא נתקלה באקראי בחייל סובייטי וסביבו מספר ילדים עוטי בלואים ומורעבים. החייל סיפר לה כי אלה ילדים יהודים עזובים וביקש ממנה לטפל בהם. כאשר אמרה לו כי אין לה בית אפילו לעצמה, הנחה אותה החייל לדירה נטושה ברחוב פרוסה 11, דירה שחלונותיה היו פרוצים ולא היו בה חימום, ריהוט או מים זורמים. בבית התרכזו למעלה מעשרה יתומים יהודים. אוליבה פנתה למפקד בית חולים שדה סמוך של הצבא הסובייטי, אלוף משנה ד"ר אובוכובסקי, בבקשת עזרה. גורל הילדים נגע ללבו והוא דאג למזרוני נייר ולשמיכות מהמלאי של בית החולים, סיפק לילדים סינורים במקום בגדים, כיוון שלא היו בבית החולים בגדים, וכן סייע בתיקון הזגוגיות השבורות של החלונות.

במרס 1945 לקח הוועד המרכזי של יהודי פולין (CKZP) את בית-הילדים תחת חסותו באופן רשמי, הפך את בית הילדים ליחידה במסגרת הוועד והחל לתמוך בבית הילדים ולשפר את תנאיו. לובה בייליצקה בלום מונתה כמנהלת בית הילדים.

לבית הילדים הגיעו ילדים ניצולי שואה שרובם הסתתרו בצד הארי במהלך השואה. כבר ביוני 1945 היו בבית הילדים כ-130 ילדים ניצולי שואה. רוב המורים ואנשי הצוות בבית הילדים היו אף הם ניצולי שואה, אשר מצאו בעבודתם בבית הילדים ייעוד ושליחות, כמו גם מרפא לתחושות האובדן שחוו בשואה.

בית הילדים הסתייע בתמיכת הג'וינט. אחרי 1947 הופחתה התמיכה הכספית בבית הילדים. בסוף 1949 נשארו בבית הילדים רק 52 ילדים ובית הילדים הפסיק לפעול.