הכיצד יכול הדומם להיות אנושי? הרי מעצם טבעו הוא שותק, עומד במקומו ולא נע, ורגשות אין לו. כך בעולמנו הגשמי. אולם בעולם הזיותיו של אמן, היום-יומי נהיה קסום, והארצי חלומי. תת-ההכרה היא המכתיבה את יציר מכחולו, והזיכרון האישי עובר מטמורפוזה ומתגלה בדמותם של דוממים חיים. עולמו האל-מציאותי של האמן מובא כפרדיגמה של גורל עמנו. למרות שהטבע-הדומם ביצירותיו סוראליסטי בסגנונו, המרכיב הסימבולי, הדתי והלאומי נותן לו ממד היסטורי. ממד זה מבדיל ציורים אלו ממסורת הסוראליזם האירופי, על אף השימוש בטכניקות המאזכרות את הרנסאנס האירופי, ערש התרבות המערבית שהייתה שותפה לשאירע בשואה.
הטבע-הדומם של בק אינו אלא דיוקנאות משפחתיים, ואת עצמו מדמה הוא לאגס. כשאר משפחות ניצולי השואה המרוסקות, גם הוא בן לתא משפחתי סדוק שהורכב מחדש. החומר המאגד את המשפחה, הוא רצונם לא לתת לסדקים להכריעם. בני המשפחה מחושקים בעבותות המחויבות לחזרה אל החיים, הכתובת היחידה אליה יכלו לחזור.
בק מוציא מהקשרם הטבעי את כלי האוכל היום-יומיים, ושלא במקרה הם מזכירים את פחיות הקוקה- קולה ומרק הקמבל של אנדי וורהול, בהדפסים שהיו לסמל שנות השישים. אולם לפנינו תרגום אישי ל"אמנות הפופ" האמריקאית. כלי הבית, והאגסים של בק אינם רק הדבר עצמו, אלא נוסף להם ממד סמלי.
הספל, 1966
טבע-דומם 69, 1969
