"אונדזערע קינדער"
במאים: נתן גרוס ושאול גוסקינד
פולין, 1948 / יידיש (תרגום לאנגלית) / 68 דקות
הסרט אונדזערע קינדער (הילדים שלנו) מביא את סיפור מפגשם של ילדים ששרדו את השואה עם צמד השחקנים-בדרנים, דז'יגאן ושומאכר. חוויות ההישרדות של הילדים מותירות רושם עמוק על השחקנים הקומדיאנטים ומשנות את השקפתם על הישרדות ועל כוח החיים של הניצולים. הסרט מציב בפני הצופים כמה דילמות וסוגיות בלתי פתורות בנוגע לשואה ולאפשרויות השיקום של יחידים ושל תרבות שהוכחדה.
פתח דבר
"ואלה דברים שתאמר ליתום,
בעת ינופף אגרופים מתעלפים
וישאל: מי אני?"
הבית ברחוב קריובה 15, בהלנובק (פרבר של העיר לודז') שימש לפני המלחמה כבית יתומים ונוהל על ידי חיים מרדכי רומקובסקי, שלימים התמנה ליושב ראש היודנראט בגטו לודז'. בשנת 1945, לאחר המלחמה, שימש המבנה כבית ילדים, ניצולי שואה, יתומים. שמעון רדליך כתב בזיכרונותיו: "בדרני היידיש המפורסמים דז'יגאן ושומאכר שבו לפולין מברית המועצות ב-1947 והשתקעו בלודז'. האחים גוסקינד, מפיקי סרטים יהודים שעברו את המלחמה ברוסיה, שבו לעבודתם בתעשיית הקולנוע הפולנית שבאותן שנים התרכזה בלודז', והקימו את קואופרטיב הסרטים 'כינור'. הם הפיקו את סרט היידיש הראשון באורך מלא בפולין שלאחר המלחמה אונדזערע קינדער (הילדים שלנו), שבוים על ידי במאי יהודי צעיר וניצול שואה, נתן גרוס. חלקים מן הסרט הוסרטו בבית הילדים היהודי בהלנובק (Helenowek). דז'יגאן ושומאכר הופיעו בתפקיד עצמם, כבדרנים נודדים שבאו להציג בבית הילדים בהלנובק. מבעד לדלתות אולמות השינה הם האזינו בסתר לילדים שסיפרו על חוויותיהם במלחמה ובשואה. אני הייתי אחד מאותם הילדים".
ביקורם של הבדרנים בבית הילדים היה בשבילם מעין שליחות, שנועדה לאפשר לילדים להתמודד עם עברם, להשתקם ולהמשיך בחייהם. אונדזערע קינדער הוא מסרטי היידיש העלילתיים האחרונים, שהופקו בפולין. הוא משמש, אם כן, כמצבת זיכרון לא רק לקהילה יהודית תוססת, לשפת היידיש ולתרבותה אלא גם לשנים של עשייה קולנועית יהודית בפולין. שכן, כ-40 סרטים הופקו במסגרת הקולנוע היהודי בפולין שלפני המלחמה, משנת 1911 ועד 1939.
הסרט הופק תחת השלטון הקומוניסטי, הוקרן פעם אחת בפולין בפני מוזמנים ולאחר מכן לא הוקרן שוב, ככל הנראה משום שנתפס על ידי השלטונות הקומוניסטים בפולין כפּרו-ציוני. בשנת 1979 התגלה עותק מקורי של הסרט, שאיפשר את שחזורו בשנת 1991 (National Center for Jewish Film).
"זהו נושא לדמעות, לא לתיאטרון"
התמונה הראשונה בסרט מציגה את אנדרטת הזיכרון למרד גטו ורשה, עם התבליט המפורסם של נתן רפופורט. התמונה מלווה בקריינות, המציגה את הטרגדיה היהודית בתקופת השואה ברוח פולין הקומוניסטית, ומציינת שפולין של היום (1948) הינה סוף סוף דמוקרטיה חופשית (לתמונה חשובה זו אשוב בהמשך). לאחר מכן, הצופים מתוודעים אל ילדי בית היתומים, כשהללו שבים מקניות עם מנהלת המוסד. הילדים נתקלים בכרזת פרסומת למופע בידור ומתחננים בפני המנהלת, שתאפשר להם לבקר בתיאטרון. קבוצת הילדים מגיעה לתיאטרון למופע פולקלור של שמעון דז'יגאן וישראל שומאכר, שחקנים ובדרנים ידועים ומצליחים בקרב דוברי היידיש. הצמד עשה את שנות המלחמה בשטחי ברית המועצות, ולא עבר את חוויות השואה בפולין הכבושה. על כן, הוא מציג תוכנית שנקראת הזמרים בגטו, המבוססת על הרפרטואר הישן של הצמד מלפני המלחמה. כשהשחקנים מתייחסים בהופעתם לתקופת השואה, לחיים בגטו, הילדים שבקהל תופשים את הצגתם כלא אמינה. הילדים מערערים על הנרטיב של השואה, שההופעה מציעה, משום שהוא אינו תואם את חוויותיהם האותנטיות. אחד הילדים שורק כדי להביע את מורת רוחו מן התכנים הנוסטלגיים, ששייכים יותר לחיים שלפני המלחמה מאשר לתקופת השואה.
לאחר ההופעה, הילדים מבקרים את השחקנים מאחורי הקלעים ומתנצלים על הפרעתם למהלך ההצגה. תגובתם של דז'יגאן ושומאכר מפתיעה. שומאכר נלהב יותר מדז'יגן ונחוש להיפגש עם הילדים וללקט את חוויותיהם מתקופת המלחמה. הוא מבין, שמצבור החוויות של הילדים הוא מקור בלתי נדלה לסיפורים העשויים לשמש את הצמד בהופעותיו בפני שארית הפליטה בפולין. דז'יגאן ושומאכר נגעו כאן בתופעה רחבה שאפיינה את תהליך שיקומם של הניצולים. שכן, במחנות העקורים באירופה נערכו מאות הצגות, טקסי זיכרון ותערוכות שעסקו בחוויותיהם של ניצולי השואה. השחקנים, שהציגו במופעים אלה, היו הן ניצולים ממחנות העקורים והן אמנים מן החוץ. רבים מהאירועים וההצגות הוצגו ביידיש, ובכך המשיכו מסורת עשירה של יצירה ביידיש.
כשדז'יגאן ושומאכר מחליטים להיפגש עם הילדים ולשמוע את סיפוריהם, הם מצטרפים אל הילדים בבית היתומים. הם מציעים לילדים לערוך תחרות, שבה כל אחד יתאר את חוויותיו מן המלחמה באופן יצירתי. נשות צוות המוסד חוששות שהעלאת זיכרונות העבר תכביד על הילדים, ואומרות: "בשבילי זהו נושא לדמעות, לא לתיאטרון". אך מנהלת המקום, המכירה היטב את סיוטי הלילה של הילדים, תומכת ברעיון. היא טוענת שהתמודדות עם העבר במשך היום תמנע את חזרתו הטראומטית בסיוטי הלילה. היא סבורה שלמפגש היצירתי עם השחקנים יהיה ערך תרפויטי בשביל הילדים. במובן זה, הסרט מציע שימוש בטיפול בדרמה, שיטה טיפולית חדשנית למדי בעת עשיית הסרט. המטפלת מבית היתומים מסבירה לשחקנים שהילדים היהודים מילאו תפקידים מהותיים והכרחיים בגטו, תוך סיכון עצמי ותעוזה רבה. הילדים הפגינו גילויי אומץ במקום שבו המבוגרים קרסו ולא יכלו להמשיך ולתפקד כהורים.
דז'יגאן ושומאכר, שהתבקשו להופיע בפני הילדים, מציגים בפניהם רפליקות מתוך יצירתו של קלאסיקון היידיש שלום-עליכם (1859-1916), כתריאלבקה בוערת. הם מופיעים בווירטואוזיות האופיינית להם, כשהם מגלמים בו-זמנית מספר רב של דמויות. הבחירה ביצירה המסוימת הזאת, המציגה את העיירה הבוערת, את הלהבות שכילו את החיים היהודיים עצמם, נועדה להתאים להקשר של המפגש בבית הילדים. אך יש כאן רובד נוסף, מעבר להתרחשויות של היצירה: הילדים בבית היתומים איבדו את בני משפחותיהם בשואה, אך גם את עולמם התרבותי, ובכללו גם את תרבות היידיש ויצירתה. זהו ניסיון לשוב, אמנם בחטף, אל מטען תרבותי זה של הילדים. לנו, הצופים, נותר לתהות על התרבות שנרצחה ועל עצם האפשרות להמשכיות של תרבות יהודית לאחר השואה.
כשדז'יגן ושומאכר מחפשים את חדר השינה שהוקצה להם במוסד, הם חולפים על פני אחד מחדרי השינה של הילדים ומאזינים מבעד לדלת לאחת הילדות המגוללת את סיפור הישרדותה בפני חבריה לחדר. שומאכר הנרעש מתקשה להתאושש מן העדות ששמע, ומבקש מחברו כוס מים להשבת נפשו. חוויות השואה הקשות מעלות תמונה של ילדה הניצלת על ידי איש ס"ס, המאפשר לאיכרים "לפדות" אותה ממשלוח היהודים המגורשים ולהצילה. ברם, חמלת המצילים מן האוכלוסייה המקומית מנוגדת לחלוטין להתנהגותו של אש הס"ס, הלועג לאיכרים המקומיים ומשליך בברוטאליות את הילדה מן המשאית. ילד-ניצול אחר, מספר שחזה באמו שנורתה בתחומי הגטו, בעודה מאמינה שבנה נרצח. סיוטי הלילה הם למעשה שברי עדויות של הילדים. הסיפורים, שנחשפים בסיור הלילי בבית היתומים, גורמים לצמד לפקפק במעשיו: "באנו לאסוף סיפורים ובמקום זאת פתחנו פצעים ישנים". התובנה העולה מן הלילה המסויט היא, שכדי לייצג את חוויות השואה, יש לאמץ שפה אחרת, מדוברת, ספרותית או ויזואלית, אך ברור כי השפה הקיימת אינה יכולה להכיל את האסון והאימה.
לפיכך, הילדים המספרים את קורותיהם בשואה ביידיש - השפה שבה דיברו הם והוריהם, ושבה חוו את האירועים - מביאים עמם ייצוג אותנטי, שנדמה כי הוא נעדר בייצוגים מאוחרים יותר. זאת, הן משום שהילדים מעידים על אירועים שחוו לאחרונה, והן משום שהיידיש היא שפת אמם, כלומר: מתוּווכת פחות, טבעית ואינטואיטיבית יותר מן השפות שירכשו בהמשך חייהם. כשאחד הילדים מדבר, השחקנים מזהים מיד את הדיאלקט הליטאי שלו, וכך הם יכולים למקם אותו בתודעתם, ובמידה מסוימת אף להניח רקע תרבותי יהודי כזה או אחר. דבר זה היה אפשרי בעבור צופי הסרט הראשונים, דוברי היידיש.
"הם בריאים יותר מאתנו"
הסרט מסתיים בשירת אחת הגירסאות של שיר הפרטיזנים היהודים במלים המוכרות: "זאָג ניט קיינמאָל אַז דו גייסט דעם לעצטן וועג" ("אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה") בגרסה למילותיו של בינעם העלער ולמנגינה של שאול ברזובסקי (בניגוד לגרסה המוכרת יותר של הירש גליק) השיר מעלה בזיכרון הצופים את תמונת הפתיחה של הסרט ואת האנדרטה ללוחמי מרד גטו ורשה, שנחנכה זה מקרוב. אין זה מקרי: ההתנגדות החמושה לנאצים, כמרכיב דומיננטי של זיכרון השואה, היא מוטיב ראשוני ומרכזי בהנצחת העבר. כשלוש שנים לאחר שהסתיימה המלחמה, בעת הפקתו של הסרט, עובדה זו לא נעלמה מעיניהם של היוצרים. למרות זאת, היוצרים ניסו לערער על הדימוי המתגבש של התנגדות יהודית בתקופת השואה באופן מתוחכם, נועז וחדשני. הרי במרכז הסרט ניצבים ילדים, שעל אף זיכרונותיהם הטראומטיים וסיוטי הלילה, ממשיכים בחייהם, מתרוצצים ועליזים בגן המשחקים של בית היתומים, ובעיקר - מנסים לשקם את חייהם, בצל הזיכרונות.
הניגודים שהוזכרו בפתח הדברים, כגון הניגוד בין לילה ליום המייצג את הפער בין עבר להווה, משרתים בסרט את ערעור השיח המקובל בנוגע לסוגיית הגבורה בשואה. דימוי הגבורה, המתבטא באנדרטה של נתן רפופורט, משקף רק חלק מחיי היום-יום בתקופת השואה. הדיכוטומיה הברורה של גיבורים מול קורבנות שהציבה לרוב, כמו באנדרטה, את ההתנגדות החמושה אל מול חוסר האונים של המגורשים, אינה תקפה בעבור הילדים שנותרו בחיים, יתומים. מאבק ההישרדות של הילדים, של סגל המטפלות בבית הילדים, של המנהלת שאיבדה את ילדה בתקופת השואה, אינו מתאים לכאורה לנרטיב שהיה דומיננטי שלוש שנים לאחר השואה (וכמעט שני עשורים לאחר מכן).
העמדת חוויותיהם של הילדים במרכז הסרט היא זו שמערערת על נרטיב הגבורה, ודורשת לכלול בו את הילדים ואת סיפורי ההישרדות של כל אחד ואחת מהם. התקווה, המצויה בהמנון הפרטיזנים "אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה", מתועלת אל חזרת הילדים הניצולים לחיים, ואולי אף אמורה להפיח תקווה לעתיד בקהל הצופים היהודי בעת יציאת הסרט לאקרנים.
בסצנת הפרידה של דז'יגאן ושומאכר מן הילדים, השניים מודים בפני מנהלת המוסד שהחשיפה לעברם הטראומטי של הילדים ערערה אותם מן היסוד. אך בבוקר הראו להם הילדים את יכולת ההתאוששות של הנעורים, את האינרציה המדהימה של החיים. "הם בריאים יותר מאתנו", מסכמים השחקנים.
"[...]
פגש את השחר
וצעק למולו:
- טהר אותי, שמש,
טהר ומחל
על כל שהיה טעותו של גורל.
אכין לא קברים – כי ימים-של-ממש.
אבנה אז ערים – משלי, מחדש.
שם יבוא גם הנצח לגור ולשלו.
ויאירו ימים בכתרים-של-זהב".
סוף דבר
דז'יגאן ושומאכר מסיירים בבית הילדים בשעת לילה ומבעד לכל דלת פוגשים בדמויות כואבות, נרדפות על ידי עברן. בעקבות המפגש עם הילדים ועם צוות בית היתומים, שומאכר מעיר ש"המבוגרים הם כמו הילדים היתומים, רבים מהם סובלים מטראומות נפשיות". שיר ילדים מלודי ועצוב ששר שומאכר, מחזיר את מנהלת בית היתומים אל העבר ומעורר בה את זיכרון הילדה ששכלה. האם הבוקר, העולה על בית היתומים, יאפשר לילדים להתגבר על הטראומה? או אולי להתחבר אל העבר ואל התרבות היהודית שלפני השואה? בבוקר, הילדים מציגים קטעים מכתריאלבקה בוערת. השחקנים המשועשעים חושבים שמדובר בפרודיה על הופעתם שלהם בערב הקודם. הם רואים את הילדים הפעילים, המאוששים, שלכאורה לא ניכרים בהם סיוטי ליל אמש. עליצות הילדים מנוגדת לרוחם המעורערת של דז'יגאן ושומאכר, המתקשים להתאושש מסיפוריהם של אלה. הצמד שואב עידוד מאותה "חזרה לחיים", ולאחר פרידה נרגשת, השניים יוצאים לדרכם כשהם מלוּוים בזמרתם של הילדים "אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה". אך אווירת התקווה אינה מחפה על חוסר הוודאות לעתידם של הילדים ולעתידו של העם היהודי.
החוקר לורנס לאנגר ציין, שאונדזערע קינדער הוא סרט של ניגודים: יום ולילה, הווה ועבר, זיכרונות ותוכניות לעתיד, דרמה מבוימת ואירועים אמיתיים, יגון ותקווה, הסחות קומיות ואובדן טרגי". ניגודים אלה לא מתנגשים אלא מתקיימים בו-זמנית, כמתחים שאינם מבטלים זה את זה. שני הקטבים המנוגדים - לזכור את העבר או לשכוח למען החזרה לחיים - מוצאים את ביטויים בעיצוב הקולנועי, אך הקונפליקט עצמו אינו נפתר.
בסוף הסרט, דז'יגאן, שומאכר ומנהלת המוסד מסכמים את חוויות הביקור. דז'יגאן אומר: "הילדים האלה יהיו מאושרים יותר מהוריהם. הם יכולים לצפות לעתיד בהיר יותר". יוצרי הסרט, באופן מודע (ונועז), מעמידים את ההצהרה הזאת בסימן שאלה. שכן, דבר לא ימחה את זיכרונות העבר הקשים ממוחם של הילדים ששרדו את השואה. סיוטי הלילה שלהם, שהובאו דקות ספורות לפני כן, אינם מתבטלים באמצעות חדוות החיים של הבוקר שאחרי.
על השחקנים ויוצרי הסרט
דזי'גאן ושומאכר
שמעון דז'יגאן (ביידיש: דזשיגאן) – 1905-1980. נולד בלודז' שבפולין. לאחר מלחמת העולם הראשונה שיחק בתיאטרון יידיש בפולין (קליין קונסט תיאטער). בשנת 1927 פגש בישראל שומאכר (1908-1961), יליד לבוב, שחקן צעיר שהפך לשותפו ליצירה ולצמד הידוע כ"דז'יגאן ושומאכר". בעקבות מסע הופעות של תיאטרון הבימה בפולין והצגת המחזה הדיבוק לש. אנסקי, החליטו דז'יגאן ושומאכר להקים את תיאטרון אררט.
בשנת 1931 עבר תיאטרון אררט לוורשה, ועד 1939 אף צולמו גם כמה סרטים בהשתתפותם. לאחר כיבוש פולין על ידי גרמניה הנאצית, ב-1939, ברחו דז'יגאן ושומאכר לברית המועצות, שם המשיכו להופיע. כשביקשו להתגייס לצבא אנדרס - הצבא הפולני הגולה - נעצרו והושמו במחנות עבודה בעקבות עלילה כוזבת שנרקמה נגדם. ב-1946 הם קיבלו חנינה, שבו להופיע בברית המועצות, וב-1947 הורשו לעזוב אותה ולשוב לפולין.
בשנת 1950 עלו השניים לישראל וזכו להצלחה בהופעותיהם. ואולם, כתוצאה מההגבלות שהטיל הממסד הישראלי על הופעות ביידיש, הצמד עזב את מדינת ישראל לארגנטינה. בהמשך השניים הורשו לשוב ולהופיע, בתנאי ששליש ממשך כל הופעה יבוצע בעברית.
בשנת 1959 הצמד התפרק, לאחר מחלוקת שהתגלעה בין דז'יגאן לשומאכר. בשנת 1961 שומאכר נפטר, לפני שהשניים הספיקו להשלים לגשר על המחלוקות. בשנת 1977 הטלוויזיה הישראלית הפיקה את התוכנית הערב עם דז'יגאן, עם קבוצת שחקני יידיש. בשנת 1980, באחת מהופעותיו בישראל, לקה שמעון דז'יגאן בלבו ונפטר.
