פרוץ המלחמה והחיים תחת הכיבוש הנאצי
בפרוץ מלחמת העולם השנייה בראשון בספטמבר 1939, ניזוקה תשתית הקיום בפולין ושובשו כל תחומי החיים של האוכלוסייה המקומית. רבים מהמנהיגים ביניהם אנשי חינוך נמלטו מחשש מפני הגרמנים, ובתי הספר חדלו מלהתקיים.
בשבועות הראשונים לכיבוש הנאצי, לאחר שנהרסו בניינים ורחובות שלמים, והרדיפות כנגד האוכלוסייה נמשכו, נעשו ניסיונות לשקם את המסגרות החינוכיות על מנת להשיב ולו במעט את שגרת החיים. עניין זה לא היה פשוט כלל ועיקר; במקומות רבים נאסרה פתיחה מחדש של בתי הספר היהודיים ותלמידים יהודים הורחקו מבתי הספר הפולנים שהוקמו מחדש בפקודת השלטונות. נוכח המצב ניסו מחנכים להקים מסגרות חינוכיות חלופיות, לעיתים באופן מחתרתי. ד"ר עמנואל רינגלבלום, מנהל ארכיון "עונג שבת", תיאר את מצב המורים:
"המורים היהודים קיוו עדיין שאולי גם בתחומנו ניתן יהיה לסדר משהו, אולם חיש נתגלה, שאין זה בגדר האפשרי. בינתיים הפך מצבם של המורים היהודיים להיות טראגי. רובם, מחוסרי כל חסכונות, רעבו ממש. תמיכה כספית זעירה שנתנה להם מקופת האיגוד המקצועי לשעבר, לא הייתה יכולה לשנות את המצב".
"מלאו לי שש שנים. הגיע יום פתיחת שנת הלימודים. מארישה, חברתי הפולניה, הציעה שאבוא אִתה לבית הספר, עם עוד רבים מילדי העירה. מארישה נכנסה בשער, ואחריה אני. "בוקר טוב" ברכתי את השוער.
"לאן את הולכת?", שאל.
לבית הספר, לכיתה א' עניתי בגאווה.
האיש עמד בדרכי. "את לא יכולה!" אמר בתוקף
"אבל אני בת שש..."
"את יהודייה!" אמר, "ליהודים אין זכות ללמוד. בבית הספר הזה אין מקום ליהודים".
ראיתי את מארישה מתרחקת, עד שנכנסה לבית הספר. לא בכיתי! אני יהודייה וזה לא מקומי. שנת הלימודים החלה – בלעדי".
נוסף על סבלם של התלמידים היהודיים שזכותם לחינוך נשללה, גם המורים נפגעו קשות כתוצאה ממדיניות הנאצים. כתוצאה מסגירת בתי הספר, נשללה מהם פרנסתם ורבים נאלצו למכור את רכושם ואף לפנות לקהילה לקבלת סעד. פרל בניש כתבה:
"הראשונים שפרנסתם נפגעה היו המורים. מקור מחייתם אבד עם סגירתם של בתי הספר היהודיים, ומאחר ומעולם לא היה באפשרותם לחסוך כסף, הם נאלצו כעת למכור את חפציהם האישיים כדי להשיג מצרכי יסוד. כאשר אזל מלאי החפצים, סחרו בשמן בישול או בכל דבר אחר שבנמצא [...] גב' ביגון, מורתנו לחומש לשעבר, החליטה לסחור בשמן ובשאר מוצרי מזון כדי להרוויח מעט כסף. ביקרתי אותה בביתה. החדר המרוהט בפשטות היה מלא – על השולחן ובכל פינה – ערמות של ספרי קודש. היו אלה ספרי "דרך השם" [...] אותם הוציא בעלה לאור [...] שהיה תלמיד חכם גדול. [...] לרוע מזלה, היו הספרים, בתנאים הנוכחיים, חסרי כל ערך מסחרי".
המשורר, המלחין והזמר מרק וורשבסקי, כתב את שירו "אלף-בית" על חוויותיהם של הילדים הרכים עם הגיעם אל החדר ועל המפגש הראשון שלהם עם אותיות עבריות ולימודי הקודש:
אלף בית
מילים ולחן: מרק וורשבסקי
תרגום: פסח קפלן
ביצוע: אורה זיטנר
חדר קטן צר וחמים
ועל הכירה - אש.
שם הרבי את תלמידיו
מורה אלף בית.
את תורתי ילדי חמד
שימעו, זיכרו נא!
אימרו שנית וחזורו:
קמץ אלף א.
שימו עין, הטו אוזן
אל הכתוב פה
מי שיקרא היטב עברית
דגל אתן לו.
את תורתי ילדי חמד...
חינוך כהתנגדות
על אף תנאי המציאות הקשים ששררו בגטאות, נאבקו אנשי חינוך על חידוש קיומן של המסגרות החינוכיות ועל אופיין. המורים ראו בכך שליחות וקיוו להשיב לתלמידיהם מעט יציבות באמצעות החינוך והלימוד, כשהפיצו את הערכים בהם היתה מעוגנת תפישת עולמם. המחלוקות בין הזרמים השונים של הציבור היהודי, מעידות שהויכוח על עולמו הרוחני של דור העתיד היה בנפשם של המחנכים גם בתנאי הגטו. מרק דבורז'צקי נזכר:
"בתקופת הגטו הראשונה התפתחה היאבקות תרבותית על אופיים ומהותם של בתי הספר, על מטרותיהם החינוכיות, הרכב מוריהם ותכניות הלימודים. זה היה מאבק על נפש הילד בגטו: מהן המטרות הלאומיות והציבוריות אשר לאורן יתחנך, והן יהוו את מטענו הרוחני, באם יצא לחופשי! מה המקום אשר יש לקבוע בבית הספר האחיד של הגטו לעברית, יידיש, ארץ-ישראל, תנ"ך, קורות ישראל ותולדות ימי העולם; איזו תקופות וגיבורים, דורשים תשומת לב מיוחדת בהוראת הגטו?"
יצחק רודאשבסקי, תלמיד בגטו וילנה עליו סיפר מרק דבורז'צקי כתב ביומנו על שיעורי ההיסטוריה:
" - החוג שלנו להיסטוריה פועל. אנחנו שומעים הרצאות: על המהפכה הצרפתית הגדולה, על תקופתה. המגמה השניה בחוג להיסטוריה, העוסקת בתולדות הגטו, פעילה אף היא [...]"
- 18.3.43"לעיתים קרובות אני חושב לי: לכאורה בגטו – ולי חיים מלאים וגדושים פעילות רוחנית: אני לומד, אני קורא, מבקר בחוגים. הזמן רץ כל כך מהר, והעבודה כה רבה. הרצאות, מסיבות, לעיתים קרובות אני שוכח שאני בגטו"...
הוא הוסיף ותיאר עד כמה חשובים היו עבורו הלימודים בגטו:
"לאחר היסוסים ומחשבות רבות, החלטתי לנצל כל רגע – אני צריך ללמוד, עדיין יש לי תנאים נאותים, לכן אסור לי להפסיק. הרצון ללמוד נהפך אצלי כמעין מעשה להכעיס כנגד ההווה, השונא את הלימודים, האוהב את העבודה, את העמל. לא, החלטתי, אני חי במחר ולא בהווה, ואם מתוך 100 ילדי גטו בגילי יכולים 10 ללמוד, חייב אני להיות בין המאושרים, חייב אני לנצל זאת. הלימודים נעשו לי יקרים עוד יותר מקודם"
בגטו טרזין בצ'כיה התגוררו הילדים במעונות ובבתי ילדים שמטרתם היתה להציב חיץ בין המציאות הקשה בגטו לבין הילדים ולבנות להם ילדות תקינה ככל הניתן - מערכת חינוך, משחקים, חברים ועוד. מסגרת זו תפסה מקום נכבד בעיצוב דרכם של הילדים בתקופה זו ונסכה בהם כוח ותקווה בימים הקשים. המדריכים בבתי הילדים שהיו מבוגרים מחניכיהם בשנים ספורות בלבד היו אמונים על הטיפול בילדים, החינוך והדאגה לרווחתם:
"חברינו, שהכירו בסכנות הצפויות לילדים ולבני הנעורים, עשו הכל כדי להעבירם בלי נזקים גופניים, רוחניים ומוסריים את תקופת השבי בגטו, ולאפשר להם התפתחות חיובית. חברינו סידרו באולמות ענק את חדרי הנוער הראשונים והתחילו לדאוג לילדים מכל הבחינות, בהבינם, שלא יוכלו לעזור לילדים, אלא אם כן ירחיקו אותם ככל האפשר מחיי המבוגרים".
חלק מבני-הנוער המבוגרים יותר הבינו את גודל התפקיד המוטל עליהם וניסו בכל כוחם לשוות לחיי הגטו צביון נורמלי כמה שניתן ולעיתים אף להשכיח מהילדים הקטנים את קשיי היומיום בהם היו נתונים:
"שלום קופר הוא איש אשכולות, הוא אהב אותנו ואנחנו אהבנו אותו. והוא ניסה בכל כוחו, באיזושהי דרך להמתיק לנו את החיים המרים האלה , הוא הצליח לפחות להפיח בנו רוח חיים, וגם תקווה. תקווה שאנחנו נחיה עוד חיים נורמלים, ונעלה ארצה ונגיע לארץ ישראל. כבר במרישין הזה, המשועבדת, חמישים אחוז כמעט חיינו את חיי הארץ החופשיים כי שרנו שירים עבריים".
כשמורו של יצחק רודאשבסקי, מר גרשטיין נפטר, הוא ספד לו ביומנו ותיאר את השפעתו של המחנך היקר לליבו על תלמידיו ואת החותם העמוק שהשאיר בנפשו:
"כמה אהב כל מי שהכירו את קומתו הגבוהה והנאה, [...], באיזו רוח-נעורים, היה עולה על מדרגות בית הספר; [...] באיזה הוד מלכות היה מתהלך במסדרונות בית הספר, באולם. כאשר תמונה של סופר יהודי אינה תלויה כה ישר – כבר עומד שם המורה גרשטיין ובאיזו אהבה הוא מיישר את התמונה. באיזו אהבה התנוצצו עיניו היפות למלה יהודית, לשיר יהודי. כמה אהב את לשונו, את עמו. ואהבה זו, גאוה לאומית זו שהתגלמה בו, טרח להדליק בנו. אנחנו חניכיו. כשהיה נכנס גרשטיין לכיתה, היה משֹתרר מצב רוח אחר לגמרי. כמה נעימה היתה שאגת הארי הצלולה שלו, כשהיה קורא בנחת ובלבביות: "בוקר טוב לכם, ילדים! יש לי סחורה חדשה (הוא היה מפיץ את ה"גרינינקע ביימעלעך", ה"חבר" ו"קינדער פריינד") תנו מטבע!" והוא היה מוציא את תרמילו הגדול, לוקח את הכסף ומחלק את העתונים הטריים ועיניו היו מאירות בטוב לב ובמסירות. אילו שירים יפים שר אתנו גרשטיין! השיר האהוב עליו היה: "מילים יהודיות ראיתי / כציפורים קטנות / כציפורים יפות // מילים יהודיות ראיתי / כיונים הומיות..." מקהלתו של גרשטיין פיארה את בית ספרנו. ולא רק בבית הספר אהבו את גרשטיין. מקהלתו של גרשטיין היתה אהובה על כל הציבור. [...]
בשעה שהאנשים שקועים כל כך בדרך כלל באפרוריות ובחולין, גילם גרשטיין בעיני כולם משהו יפה יחיד במינו.
גרשטיין היה אדם רחב לב, בעל השכלה מגוונת. מלבד הבנתו העמוקה לבני עמו ולשונו, גילם גרשטיין גם את הכלל אנושי".
שרה זלור-אורבך שהיתה בת 15 בגטו לודז', נזכרה במורתה גברת זליצקה ובדמותה:
"זכיתי להתחמם באורה של מורתנו הנפלאה פ. זליצקה... בידיה עלה לפתוח לפנינו עולם חדש... היינו מגיעות אליה לשיעור. ושם, בדירתה העלובה, דלף הגג... מחמת הקור לא היינו פושטות את מעילינו... תוך כדי הישיבה הממושכת נרדמו רגלינו וגרמו לנו ייסורים, אולם לא העזנו לרעוש ברגליים ולרקוע, כי חבל היה לנו לאבד מילה אחת מן הדברים שהרצתה לפנינו... היא הקרינה עלינו מאוד באישיותה... אחר המגע איתה היה לנו קל יותר. היה לנו קל להתגבר אפילו על הרעב, להתאפק ולא לאכול את המנה שהייתה מיועדת ליום המחרת".
אפרים דקל ניהל בית ספר בגטו שבלי שבליטא. הוא נזכר:
"התפקיד שלי היה ניהול בית הספר בגטו. היה זה בית ספר יחיד במינו. צוררינו אסרו עלינו את חינוך ילדינו, על כן ייסדנו את בית ספרנו במחתרת: סידרנו את הילדים בכיתות קטנות ופיזרנום על פני כל חדרי הגטו [...] כיתות כיתות היו מתגנבים ילדינו אל בית ספרם, היו מצטופפים בחדרים אלה ושומעים במשך שעתיים תורה מפי מוריהם ויוצאים אחר כך בהיחבא על מנת לפנות מקום לכיתה שנייה. רעבים ועירומים היו באים ללימודים, ומוריהם יכולים היו להמציא להם רק פעם אחת בשבוע, ביום ו', אחרי רחיצה באמבטיה חמה, גם פרוסת לחם מרוחה בריבה. ואף על פי כן לא היו עוד מעולם תלמידים מסורים לבית ספרם, למוריהם וללימודים כילדי הגטו.
במשך כל עשרות שנות עבודתי לא היה לי ריכוז כזה של ילדים מוכשרים כמו בבית הספר לילדי עוני אלה".
החגים שלפנים נחגגו גם בבתי הספר היהודיים התקיימו גם בגטאות (למרות האיסור). החגיגות העניקו לילדים ולציבור הוריהם תקווה לעתיד. לט"ו בשבט היתה משמעות עמוקה עבור ילדי גטו וילנה ומוריהם שחלמו על הקיום היהודי בארץ ישראל:
"מאורע גדול בחיי הילדים היו חגי בתי-הספר. הילדים היו מתכוננים אליהם בהתלהבות, וגם המבוגרים שאפו להיות נוכחים בחגיגות אלו. איש-איש ביקש להתעודד שעה קלה בסביבה זו של תום ושמחת-ילדים "חמישה עשר בשבט" [...] המורה ישראל דימשטיין נשא נאום, שסיים אותו במילים: 'עוד בוא תבוא השעה, שאתם, ילדים, יחד עם הילדים החופשיים ההם שבארץ ישראל, תהיו נוטעים עצים ושרים שירים, וזכר ימי הגטו הללו יהיה לכם כחלום בלהות"...
מורה לחיים
מילים: עמיר בניון
לחן: עמיר בניון
ביצוע: עמיר בניון
כל חיי אתה היית לי מורה
את הדרך בחסדך הראית לי
האמת שלך תמיד אצלי בלב
גם אם לפעמים זה נחלש
לא אשכח אותך, לא אשכח אותך
לעולם היא לי דרכך
מנסה לצעוד בלי למעוד שנית
גם אם לפעמים קשה קצת בשבילי
בתוך ים של פיתוי שוחה אני
אז דמותך למולי
לחזק אותי ולשמור עלי
לכוון מלמעלה את חיי
רק אל תפגע בשום אדם, גם לא בעצמך
והישמר תמיד על נפשך
תגרום גם נחת והמון שמחה לאוהביך
ואל תאמר נואש ואל תשכח אמונתך
האל ישמור עליך אם תמשיך
לבדוק את צעדיך בודאי תשאף וגם תגיע
ללל...
הלוואי בבוא היום ידעו כולם
קצת על תום ועל אמת פה בעולם
על אדון מרום שוכן שמיים
על אהבה בשניים
הלוואי בבוא היום ידעו כולם
על תום וצדק בעולם
רק אל תפגע בשום אדם...
