המכון הבין-לאומי לחקר השואה

Romania, Kishinev, פוגרום, יולי-אוגוסט 1941.

לפני המלחמה. בין שתי מלחמות העולם חיו בקישינב כ-42,000 יהודים – כ-36 אחוזים מאוכלוסייתה. הם התפרנסו ממלאכה, מייצוא תוצרת חקלאית וממסחר, בעיקר בענף ההלבשה, ועבדו גם בתעשייה, בעיקר בענף המזון. יהודי קישינב נעזרו בקואופרטיבים לאשראי בתמיכת הג'וינט וכן קיימו מוסדות צדקה וסעד, ובהם בתי יתומים, בתי אבות ובתי תמחוי. מקצת הילדים למדו בחדרים, אך מרביתם התחנכו בבתי ספר יסודיים ותיכוניים ממשלתיים. אגודת "תרבות" הקימה רשת של בתי ספר בעברית. כמו כן היו בעיר גימנסיה עברית וסמינר עברי לגננות והתקיימו שיעורי ערב לעברית. בקישינב יצאו לאור בצורה לא סדירה עיתונים יומיים וכתבי עת ביידיש ובעברית, אך ב-1938 אסרה ממשלת רומניה פרסום עיתונים כלשהם בשפות אלו. בעיר פעלו מפלגות ותנועות נוער ציוניות והבונד.
הכיבוש הסובייטי. ביולי 1940 סיפחו הסובייטים את קישינב לברית-המועצות. אל העיר נהרו יהודים מכל רחבי ברית-המועצות, בעיקר מאוקראינה, קצתם באופן עצמאי וקצתם בהיותם פקידי הממשל הסובייטי החדש. על-פי מקורות סובייטיים אחדים, כגון העיתון ביידיש אייניקייט, ב-1941 הגיע מספר היהודים בקישינב לכ-60,000.
הכיבוש הגרמני והרציחות הראשונות. ב-22 ביוני 1941 הפציצו הגרמנים את קישינב, ועם אלפי ההרוגים נמנו יהודים רבים. בעיר השתררה מהומה גדולה, ויהודים רבים נמלטו ממנה. על-פי הערכות, יחידות צבא רומניות וגרמניות שקרבו לעיר מצפון ומדרום רצחו בדרכים כ-10,000 מהם. רבים מתושבי העיר הרומנים חיכו לבוא הצבא הגרמני והרומני כדי לבזוז את רכוש היהודים. הסובייטים נסוגו מקישינב ב-13 ביולי 1941, וב-16 בחודש כבשו אותה הרומנים. למחרת הגיעה לקישינב יחידת איינזצקומנדו 11a של איינזצגרופה D. עם אנשי היחידה נמנו אנשי ס"ס, סיפ"ו, קריפ"ו וס"ד, ונספח אליהם הגדוד התשיעי של המשטרה. על הכוח הזה, שמנה כ-180 איש, פיקד פאול יוהנס צאפּ (Paul Johannes Zapp).
הרומנים והגרמנים חילקו ביניהם את שטחה של קישינב כדי להקל את הטבח. האיינזצקומנדו פעל בשכונות האמידות, והרומנים פעלו בשכונות העניות יותר. יהודים רבים הסתתרו. בשבועיים הראשונים של הכיבוש נרצחו אלפי יהודים בבתיהם – לפעמים נרצחו משפחות שלמות. אחרים נרצחו בידי הרומנים ברחובות, וגופותיהם שנותרו מוטלות בחוצות הגבירו את סכנת המגפות. החשש מפני התפשטות מחלות היה אחד הגורמים להחלטה להקים גטו בעיר. לבד מהרצח שלחו החיילים הרומנים ידם גם בביזה.
הקמת הגטו, מוסדותיו וניהול החיים בו. ב-24 ביולי 1941 החלו חיילים רומנים לקרוא ליהודים לצאת מבתיהם והבטיחו שלא יאונה להם רע. כאחד-עשר אלף יהודים רוכזו במקום שֶׁכּוּנה פיאצה וקה (Piata Veche; "השוק הישן"), והושארו עומדים שם ללא מחסה וללא מזון ומים. (לפי מקורות סובייטיים רוכזו שם כ-25,000 יהודים, אם כי הסובייטים, כדרכם, לא נקבו בשם יהודים, אלא תיארו אותם "אזרחים סובייטים".) רובם הניחו את רכושם מאחור, ורבים אף לא הצטיידו בבגדים. חיילים רומנים שדדו מהיהודים את דברי הערך שלהם בכניסה למקום הריכוז. למחרת, 25 ביולי 1941, ביזמה משותפת של הגרמנים והרומנים, הוכרז המקום גטו. רוב הבתים שהיו שם נחרבו בהפצצות ובעת נסיגת הסובייטים וכניסת הרומנים והגרמנים. הצפיפות בחורבות הדלות שנותרו שם הייתה גדולה והגיעה לעתים לעשר נפשות בחדר, ולא היו בהן לא תנאים סניטריים ולא מים זורמים.
בימים הראשונים להקמתו היה הגטו פתוח, אך היציאה ממנו נאסרה. לאחר הקמת המיפקדה הרומנית הוקף הגטו בגדרות תיל, הופקדה עליו שמירה של חיילים ושוטרים רומנים, והיהודים חויבו לשאת טלאי צהוב. ואולם כמה מהיהודים הצליחו לשחד שוטרים וחיילים רומנים, ובהם אלה שהופקדו על ליוויָם, לצאת העירה בלי הטלאי הצהוב, ולהביא מבתיהם מעט מרכושם. תושבי המקום הנוצרים המשיכו לגור בתחומי הגטו ולא הוטלו עליהם כל הגבלות תנועה. רבים מהם גזלו מהיהודים רכוש, בעיקר מזוודות שנלקחו מיהודים שרוכזו לפני גירוש. גם חיילים וקצינים רומנים נהגו להיכנס לגטו ולשדוד את תושביו, ומפעם לפעם היו תופסים נשים ונערות יהודיות, אונסים אותן ומתעללים בהן ובסופו של דבר רוצחים אותן. נשים יהודיות נאנסו גם בידי חיילים רומנים שיחידותיהם עברו בקישינב בדרכן לחזית; רבות מהנשים האלה שמו קץ לחייהן.
ב-27 ביולי 1941, לקראת סוף גל הרציחות הראשון (ראו להלן), היו בגטו קישינב 10,311 יהודים. בניסיון למנוע את המשך הרציחות הקימו היהודים ועד, ככל הנראה בתחילת אוגוסט. בראש הוועד עמד עורך הדין שפירו, וחבר חשוב בו היה ד"ר גוטמן לנדאו. ככל הנראה על-ידי תשלום שוחד שבועי הוציא הוועד מהמפקד הרומני של הגטו הבטחה שלא ימסור עוד יהודים לידי הגרמנים. עם זאת, ניסיונותיו של ועד הגטו לשכנע את השלטונות הרומניים של הגטו שלא להיענות לדרישות המיפקדה הגרמנית של העיר ולא למסור יהודים לידיה נחלו לא אחת כישלון. מפקד הגטו הקים ליהודים מחנות עבודה בפיקודם של רומנים – צעד שהרגיע את יהודי הגטו. בכל בוקר בשעה שש הוצאו לעבודת כפייה מאות מיהודי הגטו, ובהם זקנים וחולים. בעיני הרומנים היו היהודים קודם לַכֹּל מקור הכנסה.
מבוקרשט הגיע לגטו סיוע כספי באורח בלתי חוקי. בגטו הוקם שוק שאיכרי הסביבה הורשו למכור בו את תוצרתם שני בקרים בשבוע, שעתיים בכל פעם, ומי שיצאו לעבודת הכפייה הצליחו להבריח לגטו מזון ופריטי לבוש. הרופאים שניצלו מהסלקציה של האינטליגנציה (ראו להלן) הקימו בית חולים בגטו, אך חסרו בו תרופות וציוד. היהודים ארגנו עזרה רפואית וכלכלית וכן הספקה של מזון ובגדים. שני בתי כנסת פעלו בגטו.
אקציות. מיד עם הקמת הגטו, ב-25 ביולי 1941, נעצרו ונרצחו בפקודתו של מפקד הגטו כמאה בני ערובה יהודים, רובם מקרב האינטליגנציה, בעלי מקצועות חופשיים ורבנים או יהודים אמידים. ביום הראשון להקמת הגטו עצרו חיילים רומנים, במצוות הגרמנים, 551 גברים ונשים יהודים עד גיל 40, מרביתם בעלי מקצועות חופשיים, בתואנה שהם נלקחים לעבודת כפייה. העצורים הובלו לאתר במרחק כחמישה קילומטרים מקישינב ונרצחו על שפת בורות קבורה בידי ארבעים אנשי ואפן-ס"ס, סיפ"ו והמשטרה הגרמנית. האקציה נועדה לחסל את ראשי הציבור היהודי.
על-פי מקורות סובייטיים, בסוף יולי 1941 הוצאו להורג בירי 400 "אזרחים" (כפי שכונו הקרבנות היהודים במקורות אלו) בשטח המכון החקלאי. באקציה שהתבצעה ב-1 באוגוסט 1941 בפיקודו של צאפּ נרצחו כ-450 אנשי אינטליגנציה של הגטו ונשים צעירות ויפות בידי שוטרים ואנשי ס"ס של איינזצקומנדו 11a, באותה שיטה שבה נרצחו 551 היהודים ביולי. בתחילת אוגוסט 1941 נרצחו עוד 700 יהודים ונקברו בקילומטר החמישי של הכביש לאורהיי (Orhei). ישנן גם עדויות על 837 בני אדם שנרצחו בבית העלמין היהודי וקצתם נקברו חיים.
גל הרציחות הראשון נמשך שבועיים, בין המחצית השנייה של יולי לתחילת אוגוסט 1941. לאחר מכן הואט קצב הרציחות למשך כחודש. יהודים שנתפסו נלקחו למטה האיינזצקומנדו, ו-74 מהם נרצחו שם בידי כיתת יורים של שישה אנשי סיפ"ו גרמנים. כמו כן נרצחו "טרוריסטים קומוניסטים", וסביר להניח שהיו בהם גם יהודים.
ב-7 באוגוסט 1941 הייתה בגטו "אקציה רומנית". על-פי דרישתו של מפקח דרכים רומני מסר לו מפקד הגטו 525 יהודים לעבודת כפייה במחצבת גידיגיצ'י (Ghidighici), וכעבור שבוע שבו רק מאתיים מהם; היתר נרצחו לאחר שהואשמו ב"כוונות מרידה".
בסוף אוגוסט 1941 בא לגטו מפקד יחידת המשנה (Restkommando) של איינזצקומנדו 11 שנשארה בקישינב, ודרש למסור לידיו את כל היהודים בני 40-15, גברים ונשים גם יחד. ברחבת הגטו עמדו באותה העת אלפי גברים לקראת יציאתם לעבודת כפייה בשירות הרומנים. רבים מהם נמלטו והצליחו להסתתר כששמעו על בוא הגרמנים, אך מאות נותרו ברחבה, מוקפים חיילים רומנים וגרמנים. כשלוש מאות וחמישים מהם הוצאו לעבודת כפייה מחוץ לגטו, ובערב שבו רק כעשרים. היתר נרצחו בידי הגרמנים, לאחר שאולצו לחפור בעצמם את קבריהם.
עד סוף אוגוסט 1941 הגיע מספר היהודים שרצחו אנשי איינזצקומנדו 11 ושותפיהם הרומנים ל-2,056 לפחות, נוסף על כמאה בני הערובה שנרצחו ביום הראשון של הגטו. ב-1 בספטמבר 1941 היו בגטו קישינב 11,252 יהודים, אחרי שהובאו אליו יהודים מהעיר ומסביבותיה בעקבות הלשנות ומעצרים נוספים. בתחילת ספטמבר 1941 רצחה יחידה של איינזצקומנדו 11 מחוץ לגטו עוד כמאתיים יהודים, גברים ונשים בני 45-15. לאחר מכן שוב הייתה הפסקה ברציחות.
בסוף ספטמבר 1941 החליטו השלטונות הרומניים בבוקרשט לחסל את הגטו ולגרש את היהודים לטרנסניסטריה בארבעה משלוחים. בהיוודע התכנית ברחו מאות יהודים מאזור הגטו שבו תוכנן להתחיל את הגירוש.
חיסול הגטו. המשלוח הראשון יצא מגטו קישינב ב-8 באוקטובר 1941; כ-1,600 יהודים יצאו לדרך בעגלות וברגל, בלי מזון, והולכו לכיוון הדנייסטר, לאורהיי ומשם לרזינה (Rezina) – מרחק של כתשעים קילומטר. מסלול ארוך זה נבחר מתוך כוונה שבדרך ימותו או יירצחו יהודים רבים ככל האפשר. עם המגורשים במשלוח זה נמנו חולים מבית החולים לחולי רוח. אין ידיעות בדוקות על גורלו של משלוח זה – כל המגורשים נהרגו ככל הנראה בזמן חציית הדנייסטר, מי בירי ומי בטביעה.
ועד הגטו ניסה לעכב את הגירושים ולצמצם את מספר המגורשים בכל משלוח. ב-9 או ב-10 באוקטובר 1941 ברח שפירו לבוקרשט במדי קצין רומני, דיווח למנהיגי יהדות רומניה וילהלם פילדרמן (Wilhelm Filderman) ואלכסנדרו שפרן (Alexandru Şafran) על המצב בגטו ועל הגירושים, וביקש מהם להתערב אצל השלטונות. ד"ר פילדרמן, ראש הפדרציה של איגודי הקהילות היהודיות ברומניה, אכן מחה על הגירושים במכתב ששלח לאנטונסקו (Antonescu) ב-11 באוקטובר 1941, אך ללא הועיל.
גל זה של גירושים נמשך עד 14 באוקטובר 1941 והתחדש ב-20 באוקטובר, בשילוח של כמה מאות יהודים לעבר טיגינה (Tighina) וטירספול (Tiraspol). אחד המגורשים במשלוח זה היה שפירו, ראש ועד הגטו, שאולי היה ניצל לוּ נשאר בבוקרשט, אך הוא בחר לחזור לגטו וגורש ממנו עם בני משפחתו. ב-1 בינואר 1942, לאחר שהתגלגלו בדרכים שבעים יום, נורו למוות מאות מיהודי המשלוח, ובהם שפירו, בקרבת הכפר סמחטקה (Samkhatca), כשבעה קילומטרים מקרלובקה (Carlovca). מאות יהודים ממשלוח זה, בעיקר חולים, זקנים וילדים שפיגרו אחרי השיירה, נרצחו עוד קודם לכן בידי ז'נדרמים רומנים, וגופותיהם נותרו מוטלות בצדי הדרך לכל אורכו של מסלול הגירוש. איכרים רומנים חיכו בצדי הדרכים ושדדו את רכוש היהודים, והיו ששילמו לז'נדרמים שיהרגו יהודי מסוים כדי לבזוז את גופתו.
הממשל והצבא הרומני פעלו בעניין הרכוש בכלל ורכוש היהודים בפרט מתוקף סמכויות מיוחדות שהעניק להם אנטונסקו או מתוקף דיני מלחמה, ואילו "מינהל הרומניזציה" בממשל בסרביה יישם את התחיקה האנטישמית שגזלה מן היהודים את רכושם. פקידים של הבנק הלאומי של רומניה הטילו עיקול על כספם של המגורשים עם צאתם, וביקרו לשם כך במרכזים שבאורהיי וברזינה, ומינהל הרומניזציה אילץ את היהודים לחתום על מסמכים להעברת רכושם – בעיקר נדל"ן דוגמת דירות, חנויות ובתי חרושת – לידי רומנים אתניים, והללו נהרו לקישינב כדי לשים ידם על השלל. תמורת נכסיהם קיבלו היהודים שטרות חסרי ערך.
המשלוחים האחרונים יצאו מהגטו ב-31 באוקטובר 1941, כולם לעבר אורהיי ומשם לרזינה.
בראשית נובמבר 1941 נותרו בגטו כ-130 יהודים. כמה מהם הצליחו לברוח מהגטו, אך מאחר שהובאו אליו יהודים שנתפסו בעיר וגם יהודים יוצאי בסרביה שנתפסו במקומות המסתור שלהם בערי הרֶגאט, גדל מספר היהודים בגטו ליותר ממאתיים.
באביב 1942 הורה אנטונסקו לגרש לטרנסניסטריה את 231 היהודים שנשארו בגטו. הגירוש החל בשעות הבוקר של 20 במאי. ראש ועד הגטו, לנדאו, התאבד מיד, הוא ואשתו אִתו. כמאתיים יהודים, ובהם יתומים, חולים ו-58 חולים מבית החולים לחולי רוח, נתפסו, ולאחר שנשדדו מהם חפציהם הועלו על קרונות משא ושולחו לטרנסניסטריה. הם הגיעו ליעדם בסוף מאי או בתחילת יוני 1942.
במיפקד שנערך בקישינב מיד לאחר הגירוש נמנו בעיר 99 בני אדם שהוגדרו יהודים בהתאם לחוקי הגזע של רומניה.
הצבא האדום שחרר את קישינב באוגוסט 1944.