המכון הבין-לאומי לחקר השואה

בפרוץ מלחמת העולם השנייה חיו באילז'ה כ-1,900 יהודים – יותר משליש מאוכלוסייתה. הם עבדו בעיקר בבית חרושת לזכוכית, במחצבות סיד ובבתי מלאכה. כמו כן עסקו במסחר זעיר, ואחדים היו בעליהן של טחנות קמח.
באילז'ה פעלו סניף ציוני ובית ספר עברי של רשת "תרבות".
הגרמנים כבשו את אילז'ה ב-8 בספטמבר 1939. כעבור שלושה ימים נתפסו מאות יהודים ברחובות ונלקחו לעבודת כפייה בפינוי הריסות. קבוצות קטנות יותר נשלחו לעבודה חקלאית בכפרי הסביבה.
בנובמבר 1939 הוקם באילז'ה יודנרט של 20 איש מחברי הנהלת הקהילה לפני המלחמה, ובראשו הועמד ברוך קמינסקי (Kaminski). הגרמנים הטילו על היודנרט לגבות תשלומי כופר גדולים. יהודים אחדים נרצחו ברחובות.
באפריל 1940 נצטוו היהודים לשאת סרטי שרוול לבנים שעליהם מגן דוד. בפברואר 1941 שלח הג'וינט ליודנרט של אילז'ה תמיכה כספית באמצעות ארגון יס"ס בקרקוב.
ביולי 1941 רוכזו יהודי אילז'ה בגטו שכלל כמה רחובות קטנים ממזרח לשוק העירוני. הגטו לא היה מגודר, אך הגרמנים שמרו עליו בקפדנות. מספר התושבים בגטו הגיע לכ-2,000. הגרמנים גייסו כ-60 צעירים יהודים לעבודת כפייה במחנה העבודה סקרז'יסקו-קמיינה (Skarzysko-Kamienna).
ב-22 באוקטובר 1942 הוליכו שוטרים פולנים בפיקודם של אנשי ס"ס את כל יושבי הגטו לתחנת הרכבת, ומשם הם גורשו למחנה ההשמדה טרבלינקה.