המכון הבין-לאומי לחקר השואה

אחרי מלחמת העולם הראשונה חיו בפולנייץ כ-1,000 יהודים – כמעט מחצית תושביה. הם התפרנסו ממסחר זעיר וממלאכה, בעיקר בענפי ההלבשה והנגרות, והיו בהם גם מגדלי פֵּרות ובעלי מאפיות. ילדי הקהילה למדו בחדר מסורתי, בתלמודי תורה, בבית הספר היידישאי מיסוד ציש"א ובבית הספר העממי הממשלתי. עקב המשבר הכלכלי עזבו כ-15 אחוזים מיהודי העיירה את פולין עד מלחמת העולם השנייה.
הגרמנים כבשו את פולנייץ בראשית ספטמבר 1939. בשבועות הראשונים לכיבוש נצטוו היהודים לשאת טלאי צהוב, הוטלו עליהם תשלומי כופר גבוהים, נאסר עליהם ללכת על המדרכות והם גויסו לעבודת כפייה. הגרמנים החרימו חנויות ובתי מלאכה של יהודים. באוקטובר 1939 הצטוו היהודים לכונן יודנרט.
בדצמבר 1940 הגיעו לפולנייץ 336 פליטים יהודיים מרדום, ובמרס 1941 הגיעו עוד 300 מגורשים מיישובי הסביבה.
באפריל 1942 הוקם בפולנייץ גטו. ב-13 במאי 1942 הוכרזה פולנייץ אחד מ-17 היישובים במחוז רדום (על-פי החלוקה המינהלתית הגרמנית) שירוכזו בהם כל יהודי הנפה. עוד 500 יהודים הובאו לפולנייץ. בקיץ 1942 פרצה בגטו מגפת טיפוס בשל הרעב והצפיפות הגדולה.
באוקטובר 1942 הועברו כ-2,0000 יהודים מגטו פולנייץ לגטו סנדומייז' (Sandomierz). יהודים רבים שהסתתרו התגלו ונרצחו במקום. ב-29 באוקטובר 1942 גורשו יהודי פולנייץ מגטו סנדומייז' למחנה ההשמדה בלז'ץ.