המכון הבין-לאומי לחקר השואה

בשנות השלושים של המאה העשרים חיו בנריוב כ-800 יהודים – כרבע אוכלוסייתה. הם התפרנסו ממסחר זעיר, ממלאכה ומחקלאות. בעיירה פעלו מפלגות יהודיות, ובהן מפלגות ציוניות, וכן תנועות נוער.
במחצית השנייה של ספטמבר 1939 נכבשה נריוב בידי הסובייטים. בימי שלטונם פוזרו המפלגות היהודיות ומוסדות הקהילה, המסחר הפרטי חוסל, מפעלים גדולים הולאמו ורוב בעלי המלאכה אורגנו בקואופרטיבים.
נריוב נפלה בידי הגרמנים ב-1 ביולי 1941. בתוך זמן קצר החלו השוטרים האוקראינים לחטוף יהודים מבתיהם ומהרחובות לעבודת כפייה מלווה השפלות והתעללויות. נפגעו בעיקר יהודים שהיו מזוהים עם השלטונות הסובייטיים. היהודים נצטוו לשאת סרט זרוע, המסחר עם הנוצרים נאסר עליהם, והוחל בשילוח גברים צעירים למחנות עבודה. בראש היודנרט שהוקם בצו הגרמנים הועמד העסקן טורנו (Turno). כמו כן הוקם בעיירה שירות סדר יהודי. מסתיו 1941 ועד אביב 1942 הגיעו לנריוב יהודים מכפרי הסביבה וכן כ-300 יהודים מבז'ז'ני שנמלטו מאימת אקציה מתקרבת. באפריל 1942 עלה מספר היהודים בנריוב ליותר מ-1,400.
ב-22 בספטמבר 1942 הגיעו לנריוב שתי משאיות עמוסות שוטרים גרמנים מטרנופול וכן שוטרים יהודים מבז'ז'ני. העיירה כותרה, וכ-1,000 מהיהודים רוכזו והוסעו לבז'ז'ני, ושם צורפו לרכבת גירוש שיצאה למחנה ההשמדה בלז'ץ.
לאחר האקציה רוכזו כ-500 היהודים שנותרו בעיירה בגטו שהוקצו לו כמה סמטאות צרות. הגטו חוסל בסוף נובמבר או בראשית דצמבר 1942; תושביו גורשו לגטו בז'ז'ני ובו נרצחו כמעט כולם באקציה שבוצעה שם בימים הראשונים של דצמבר 1942. ניצולים מעטים שבו לנריוב, אך הם נתפסו במצוד של המשטרה האוקראינית ונורו בידי אנשי גסטפו.