המכון הבין-לאומי לחקר השואה

בינואר 1941, במיפקד האוכלוסין הארצי האחרון שנעשה בהונגריה לפני הכיבוש הגרמני, נמנו בנג'קטה 214 תושבים יהודים ושיעורם בכלל אוכלוסייתה היה כשני אחוזים. רובם היו סוחרים ומגדלי גפנים. הקהילה היהודית בעיר השתייכה לזרם הנֵאולוגי. הקהילה קיימה בית ספר יהודי.
ב-1940 נעשתה נג'קטה מרכז גיוס לשירות עבודת כפייה במסגרת צבא הונגריה, וגברים יהודים גויסו לשירות. מרכז הגיוס שבעיר דאג להצבתם של עשרות אלפי עובדי כפייה מבודפשט וסביבותיה.
בראשית 1944 סגרו הרשויות המקומיות את בית הכנסת בנג'קטה בתואנה שהבניין אינו עומד בתקנות הבטיחות.
הצבא הגרמני כבש את הונגריה ב-19 במרס 1944. במיפקד שנערך בשבוע השני של אפריל 1944 התפקדו בנג'קטה 203 יהודים שהשתייכו לקהילה הנאולוגית.
המינהל ההונגרי נותר על כנו גם לאחר הכיבוש הגרמני, והיהודים רוכזו בגטאות וגורשו על סמך תקנות וצווים של רשויות השלטון ההונגרי, המרכזי והמקומי. ב-12 במאי 1944 הורה ד"ר לסלו אנדרה (Laszlo Endre), סגן הממונה על המחוז, שהיה אנטישמי מושבע, להקים גטאות במחוזו. הגטו בנג'קטה הוקם לאורך שני רחובות ורוכזו בו 628 יהודים מהעיר עצמה וכן מנפת ג'ומרו (Gyomro) ונפת נג'קטה. בגטו הוקמה מועצה יהודית ששניים מחמשת חבריה היו הרב סומה ברויר (Soma Breuer) ואימרה סקלי (Imre Szekely), נשיאה האחרון של הקהילה היהודית בעיר.
ב-18 ביוני 1944 הועברו תושבי גטו נג'קטה למרכז השילוח שבבית החרושת לגפרת הנחושת בקצ'קמט (Kecskemet), ומשם גורשו, עם עוד יהודים רבים, בשני טרנספורטים שיצאו לאושוויץ ב-25 וב-27 ביוני 1944.