בראשית המאה העשרים התגוררו בליוזנו כ-1,600 יהודים – כשני שלישים מאוכלוסייתה. בימי השלטון הסובייטי עסקו יהודים רבים במלאכה, וקצתם התארגנו בקואופרטיבים. אחדים היו לפקידים במוסדות סובייטיים, וכמה פנו לחקלאות. בשל תהליכי העיור והתיעוש בברית-המועצות עזבו את העיירה יהודים רבים, ובשלהי שנות השלושים נותרו בה כ-700 יהודים. בליוזנו פעל בית ספר ביידיש.
הגרמנים כבשו את ליוזנו ב-17 ביולי 1941. כבר בימי הכיבוש הראשונים נשדדו בתיהם של היהודים, והם נצטוו לשאת סרט שרוול עם מגן דוד.
כעבור זמן מה רוכזו כל יהודי העיירה ברחוב אחד ובו 30-40 בתים, והרחוב היה לגטו. בסתיו 1941 נרצחו בעיירה שישה יהודים קשישים. מפעם לפעם היו שוטרים בלרוסים מתפרצים לבתי היהודים, מכּים ושודדים אותם. לגטו הובאו יהודים שנתפסו בסביבה, בעיקר פליטים שנמלטו מוויטבסק(Vitebsk) מינסק (Minsk), אורשה (Orsha) ועוד. בחורף 1941/42 מתו רבים מתושבי הגטו במגפת הטיפוס.
ב-23 או ב-28 בפברואר 1942 רוכזו כל תושבי הגטו – כ-360 בני אדם – באסם, ולמחרת רצחו אותם גרמנים ושוטרים בלרוסים סמוך למפעל החקלאי הסובייטי אדמנקי (Adamenki).
