בראשית המאה העשרים התגוררו בגורקי כ-3,000 יהודים – כמחצית אוכלוסייתה.
בימי השלטון הסובייטי עסקו רבים מיהודי גורקי במלאכה וקצתם התארגנו בקואופרטיבים. אחרים הפכו לפקידים ופועלים, ואחדים עברו לחקלאות. ב"אקדמיה לחקלאות" של בלרוס ששכנה בגורקי הייתה מחלקה יהודית ביידיש שהכשירה מומחים לטיפול בקואופרטיבים של יהודים. עד סוף שנות השלושים פעל בעיירה גם בית ספר יהודי ביידיש. בגורקי התגוררו אז כ-2,000 יהודים – כ-16 אחוזים מכלל תושביה.
רק מעטים מיהודי העיירה הצליחו להתפנות או להימלט מזרחה בשבועות שלאחר פלישת גרמניה לברית-המועצות. מקצת הגברים גויסו לצבא האדום.
הגרמנים כבשו את גורקי ב-12 ביולי 1941. בסוף אותו החודש הם ציוו על היהודים לשאת טלאי צהוב בצורת מגן דוד. היהודים רוכזו ברחוב אחד, שהיה למעין גטו. הגטו לא גודר ולא נשמר, ולא הוטל על היהודים איסור רשמי לצאת ממנו, אך בפועל הייתה היציאה ממנו מסוכנת. יהודי גורקי נשלחו לעבודות כפייה. הוקם ועד יהודי שהשתתפו בו גם נשים.
הגטו חוסל ב-6 באוקטובר 1941; כל יהודי גורקי הובלו לאזור הכפר זדורוז'יה (Zadorozhye) ונרצחו שם.
