המכון הבין-לאומי לחקר השואה

בין שתי מלחמות העולם חיו בשצ'קוצ'יני כ-2,500 יהודים – כמעט מחצית אוכלוסייתה. רובם התפרנסו ממסחר זעיר וממלאכה, בעיקר בענפי ההלבשה והבנייה, וקצתם היו פועלי ייצור ובעלי מפעלים. בעיירה פעלו בנק יהודי, קופת גמ"ח ואגודות מקצועיות. בשצ'קוצ'יני פעלו מפלגות ציוניות, אגודת ישראל והבונד וקיימו בה גם פעילויות תרבות ונוער. ילדי הקהילה יכלו ללמוד בחדרים, והבנות – בבית ספר של "בית יעקב".
ערב מלחמת העולם השנייה חיו בשצ'קוצ'יני כ-2,800 יהודים. בראשית ספטמבר 1939 נמלטו יותר מ-1,000 מיהודיה מזרחה לאזור שבשליטת הסובייטים ונשארו בה כ-1,500 יהודים.
הגרמנים כבשו את שצ'קוצ'יני בבוקרו של 4 בספטמבר 1939, ובעיירה החלו מעשי רצח של יהודים ומעשי ביזה. הגרמנים הטילו על היהודים חובת תשלום כופר, החרימו את כל עסקיהם, חייבו אותם לשאת סרט זרוע לבן שעליו מגן דוד כחול וגייסו אותם לעבודת כפייה.
הפליטים היהודים שחזרו מהאזור שבשליטת הסובייטים מצאו את בתיהם הרוסים ורובם המשיכו בדרכם לערים אחרות. בספטמבר 1939 גירש המושל הצבאי הגרמני יותר מ-200 מיהודי שצ'קוצ'יני לוולושצ'ובה, לינדז'יוב(Jedrzejow) ולז'רנובייץ (Zarnowiec), בתואנה של סכנת מגפות בגלל תנאי המגורים הירודים.
כמו כן הורה המושל לכונן יודנרט. ביודנרט היו 13 חברים, אנשי ועד הקהילה לשעבר ובראשו עמד יושב ראש הקהילה, משה יעקב פייביש. ליד היודנרט הוקם שירות סדר יהודי. מספר חברי היודנרט צומצם אחר כך בהוראת המושל עקב מחלוקת ביניהם. היודנרט פתח בית ספר ובעזרת ארגון יס"ס פתח גם מטבח ציבורי. היודנרט נדרש לגייס עובדי כפייה, ומספר העובדים שנדרש לספק יום-יום עלה בהדרגה עד שהגיע בקיץ 1942 לכ-350.
מ-1940 נשלחו יהודים למחנות עבודה מרוחקים, ובהם סנדז'ישוב (Sedziszow) וסקרז'יסקו-קמיינה (Skarzysko-Kamienna). באותה שנה כנראה הוקם בשצ'קוצ'יני גטו פתוח. מפעם לפעם היו הגרמנים נכנסים לגטו ורוצחים יהודים.
ביוני 1940 היו בשצ'קוצ'יני 1,254 יהודים. עד יוני 1941 הגיעו לשצ'קוצ'יני כ-140 פליטים. הרעב הלך והחמיר, וארגון יס"ס פתח בשצ'קוצ'יני סניף ומימן את החזקת המטבח הציבורי.
ב-22 ביוני 1941, יום פלישת הגרמנים לברית-המועצות, הוקף הגטו בגדר והיה לגטו סגור. יהודים משצ'קוצ'יני שנתפסו מחוץ לגטו נרצחו או גורשו לאושוויץ.
באוגוסט 1941 נפטר פייביש, ראש היודנרט, ובמקומו מונה יחיאל מרדכי ריכט.
באמצע ספטמבר 1942 העבירו הגרמנים לגטו שצ'קוצ'יני את יהודי היישובים הקטנים בסביבה. הם הוצעדו אליו ברגל, ומי שהתקשו ללכת נרצחו. כשליש מתושבי הגטו הבינו שסופם קרב וביקשו להם מסתור בכפרים וביערות. רובם נרצחו בידי גרמנים או לאומנים פולנים. אחרים הגיעו לקונייצפול (Koniecpol) או לגטו חוזר שהוקם בנובמבר 1942 ברדומסקו (Radomsko), ומשם גורשו רובם לטרבלינקה ומיעוטם הועברו למחנה העבודה הסג בסקרז'יסקו-קמיינה. כמה מיהודי שצ'קוצ'יני ניצלו בידי פולנים.
גטו שצ'קוצ'יני חוסל ב-20 בספטמבר 1942, ערב יום הכיפורים תש"ג; הגרמנים, בסיוע ראש העיר פרוטה (Frote), גירשו 1,500 יהודים למחנה ההשמדה טרבלינקה. חולים וזקנים נרצחו בדירותיהם. כמה מיהודי שצ'קוצ'יני נרצחו בידי ז'נדרמים גרמנים בתחנת הרכבת בסנדז'ישוב, שממנה גורשו יתר יהודי העיירה לטרבלינקה.
אחרי הגירוש של 20 בספטמבר 1942 נשארו בשצ'קוצ'יני 27 עובדי כפייה יהודים. שניים מהם, ראש היודנרט לשעבר יחיאל ריכט ומזכיר "הנוער הציוני" בשצ'קוצ'יני, יהודה רפאלוביץ, נרצחו אחרי שהואשמו שהאזינו לרדיו בסתר.