בשנות השלושים של המאה העשרים חיו ברווה רוסקה כ-5,700 יהודים – מחצית תושביה. רובם התפרנסו ממסחר, מתעשייה וממלאכה, ופיתחו בעיקר את ענף הפרוונות. הם נעזרו בבנק יהודי, בארגון של בעלי מלאכה יהודים ובמוסדות סעד יהודיים. היו בעיר סניפים של מרבית המפלגות היהודיות שפעלו בפולין – מפלגות ציוניות, הבונד ואגודת ישראל – וכמה מיהודי העיר היו פעילים במסגרת המפלגה הקומוניסטית הבלתי לגלית. היו בעיר בית ספר עברי משלים ובית ספר לבנות "בית יעקב".
הגרמנים נכנסו לרווה רוסקה ב-10 בספטמבר 1939, ובשבועיים שהחזיקו בה הגבילו את תנועת היהודים, חייבו אותם לשאת סימן היכר על הבגדים וגייסו כמה מהם לעבודת כפייה. בתי כנסת אחדים נפרצו וספרי התורה חוללו. ב-24 בספטמבר 1939, בהתאם להסכם מולוטוב-ריבנטרופ, עברה רווה רוסקה לשלטון הסובייטים. עד מהרה פוזרו הארגונים הפוליטיים ונסגרו מוסדות הקהילה, למעט כמה מבתי הכנסת. המפעלים הפרטיים הולאמו, וכמה משפחות בורגניות נעצרו במרס 1940 והוגלו לפנים ברית-המועצות. במאי-יוני 1940 גירשו הסובייטים לפנים ברית-המועצות רבים מהפליטים היהודים שהגיעו לעיר ממערב פולין.
ב-28 ביוני 1941 שבו הגרמנים וכבשו את העיר. בראשית יולי עצרה המשטרה האוקראינית לפי רשימה שמית כ-100 יהודים ובהם משכילים רבים והוציאה אותם להורג ביער הסמוך. באותו החודש הוקם יודנרט בראשותו של יהודי ממוצא גרמני, שוויצר שמו, אבל מי שהטביע את חותמו על היודנרט היה המנהיג הציוני ד"ר יוסף מנדל, ששימש עד המלחמה ראש הקהילה. היחסים בין השניים היו מתוחים בשל נטייתו של שוויצר לציית בקפידה להוראות הגרמנים. לאחר זמן מה עצרו הגרמנים את מנדל ועקבותיו אבדו. הגרמנים פקדו על היודנרט לערוך מפקד של האוכלוסייה היהודית, לספק להם עובדי כפייה ולמסור לידיהם דברי ערך וסכומי כסף גדולים. בחורף 1941/42 מתו יהודים רבים מרעב ומחלות. היודנרט הפעיל מטבח ציבורי ובית חולים יהודי, אולם אמצעיהם היו דלים מכדי להתגבר על המצוקה.
ב-20 במרס 1942 בוצעה ברווה רוסקה אקציה. כוחות של המשטרה הגרמנית בפיקודו של הלמוט טנצמן (Helmut Tanzmann), בסיוע שוטרים אוקראינים, עצרו יהודים בבתים, ברחובות ואף בקבוצות עובדים שהיו בדרכם לעבודה. באקציה זו נרצחו כ-1,500 יהודים; רובם גורשו למחנה ההשמדה בלז'ץ (שהיה מרוחק 22 קילומטרים מהעיר) והיתר נרצחו בעיר וביערות הסביבה. למחרת פקדו הגרמנים להרוס את בית העלמין היהודי שבמרכז העיר כדי לסלול במקום כביש, ויהודים נצטוו לעקור את המצבות ולהשתמש בשבריהן לבניית הכביש.
באביב 1942 רוכזו היהודים בגטו פתוח באחד מרובעי העיר. הצפיפות בגטו הייתה גדולה ופשׂה בו הטיפוס. לגטו הדחוס הובאו יהודים מיישובים אחרים, ובהם ניימירוב (Niemirow), ומספר היהודים בו הגיע ל-6,700. באקציה שעשו הגרמנים ב-27 ביולי 1942 גורשו לבלז'ץ כ-5,000 יהודים, שקצתם הובאו לעיר זמן קצר קודם לכן בגלל קרבתה לבלז'ץ. יהודים שהתגלו במחבואים נורו במקום. כמה עשרות יהודים הצליחו לקפוץ מהרכבת לבלז'ץ ולחזור לגטו, אחרים נהרגו בניסיונם להימלט מרכבות המוות.
בשל קרבתו של הגטו לבלז'ץ ומקומו על מסילת הברזל בדרך אליו, בקיץ 1942 היה הגטו למקום מפלט למאות יהודים שקפצו מהרכבות שהובילו לבלז'ץ מגורשים מכל רחבי מזרח גליציה. רבים מהם הגיעו לגטו פצועים ומותשים. היודנרט ותושבי הגטו נתנו להם מקלט וסייעו להם לחזור למקומות מוצאם, אף-על-פי שהגטו הסתכן בעונש קולקטיבי כבד.
בראשית ספטמבר 1942 שוב רוכזו בגטו רווה רוסקה יהודים רבים, בין היתר מפוטיליץ' (Potylicz), מגיירוב (Magierow), אוחנוב (Uhanow) וניימירוב, ומספר תושביו הגיע לכ-8,000.
בתחילת דצמבר 1942 נסגר הגטו, צעד מקדים לחיסולו, ועל היהודים נאסר לצאת מתחומו. אקציית החיסול נפתחה ב-7 בדצמבר 1942. את האקציה ביצעו שוטרים גרמנים בפיקודם של היינץ שימק (Heinz Czimmek) וגרהרד הגר (Gerhard Hager). הגטו הועלה באש, יהודים רבים (על-פי מקור אחד כ-3,000) נרצחו בירי בבית הקברות היהודי וביער הסמוך, וכ-2,500-2000 יהודים גורשו למחנה בלז'ץ – הטרנספורטים האחרונים שהובאו אליו לפני שנסגר. כ-750 יהודים שניסו להסתתר ונתפסו נרצחו ביער ב-9 בדצמבר 1942. בגטו נשארו כ-300 יהודים. מרביתם פוזרו במחנות עבודה באזור, וכ-60 הושארו בגטו הריק כדי לטפל ברכוש הנרצחים.
כ-250 יהודים הצליחו לשרוד מהאקציות במסתור אצל מכרים נוצרים, בבונקרים ביער או אף במחבואים בגטו. הגרמנים הכריזו כי יהודים שיצאו ממחבואיהם לא ייענשו, ובגלל התנאים הקשים במקומות המחבוא התפתו עשרות מהמסתתרים לצאת מהם. הם הועברו למחנה עבודה סמוך לעיר ורובם נרצחו כשחוסל המחנה ביוני 1943.
