נושאת דבר הניצולים: נעמי קאסוטו

עצרת הפתיחה הממלכתית ליום הזיכרון לשואה ולגבורה תש"ף, 20/04/2020

נעמי קאסוטו

אני,  נעמי קאסוטו, ילידת שטרסבורג, בת 81, שורדת שואה, מספרת לכם מהבזקי זיכרונותיי מתקופת השואה.
הייתי ילדה בת 5, חיינו תחת משטר וישי בדרום צרפת.
אני זוכרת פחד,
אני זוכרת את הפנים האדומות של האיכרים,
אני זוכרת רגעים של רעב ודריכות שלא להיתפס.
אני גם זוכרת את הטבע, את הירוק,
הייתי מחפשת תמיד עלה תלתן עם ארבעה עלים, כי כילדה האמנתי שכאשר אמצא עלה כזה, תסתיים המלחמה.
ואני זוכרת את היד של אבא שלי, שהייתה מושטת אלי מגבוה, מלמעלה.
אבא שלי שבנה לי בית בובות בין העצים ולימד אותי לנגן בחלילית וקול הבס שלו מלווה אותי עד היום.
אבי זה היה לאו כהן, ממנהיגי תנועת הצופים היהודים בצרפת, איש ציבור אשר הקדיש את חייו לפעולות למען אחיו היהודים הנרדפים.
בפעולותיו סייע לפליטים היהודים שנסו על נפשם לדרום צרפת על טפם,
ארגן חינוך ותרבות עבורם,
ארגן מקהלות במחוזות דרום צרפת בהם שהו, וסייע להעברתם אל גבולות בטוחים יותר.
אבי,  ביצע תפקידים מחתרתיים נוספים שהוטלו עליו ולא בחל באף משימה להצלת בני עמו היהודים.

פעמיים יכול היה להימלט מגורלו.
בראשונה יכול היה לעלות לארץ ישראל עם הוריו אך בחר למלא את שליחותו בצרפת בקרב הקהילות היהודיות.
בשנייה, בשנת 1944, עת מחתרת הצופים היהודית הצרפתית ארגנה פעולות הצלה למשפחות והברחתן לשוויץ, ובהן גם משפחתנו שמנתה  את אמי רחל, אחי אריאל ואחותי אביבה. אבי בחר להפקיד את חיינו בידי אחרים ולהיפרד מאתנו על מנת להישאר ולסייע בהצלת נוער יהודי, תוך סיכון חייו שלו.
אני מרשה לעצמי לצטט קטע זיכרונותיה של אמי:
"ערב שבת בחורף, בחוץ היה גשם ורוח סערה....
בדיוק כשהדלקתי את הנרות הוא נכנס יחד עם השבת, או שהשבת נכנסה יחד אתו... וישב אתנו ליד שולחן השבת.
שרנו והייתי מאושרת. אחרי האוכל לאו אמר לי שהציעו לו להעביר קבוצת צעירים אל מעבר לגבול הצרפתי ועלי להחליט אם יקבל את התפקיד שהטילו עליו או לא....
הייתי יכולה להגיד לא? אל תלך, תישאר אתנו?
לא יכולתי, אמרתי לו - לך! וקרעתי לי את הלב...."
כעבור זמן, עם התגברות הרדיפות אחר היהודים בדרום צרפת,
משפחתנו הוברחה לשוויץ
ואבי, שנותר בצרפת לסייע לנוער יהודי, ואף הצליח להציל עשרות מהם, נתפס תוך כדי המשימה, נכלא והועבר למחנה המעבר דראנסי.
גם בדראנסיארגן את הילדים שהופרדו בכח מהוריהם, לפעילות של שירה וסיפורים, על מנת להקל את שהותם במחנה.
מדראנסי הועבר למחנה אושוויץ וממנו למחנה שטוטהוף שבצפון פולין, ממנו לא שב.

אני עומדת לפניכם היום, כניצולת שואה, בתו של לאו כהן,
אשר פעל למען סולידריות יהודית, הציל יהודים בתקופת השואה ושילם על כך בחייו.
לפני שנפרד מאימא, כך סיפרה, אמר לה: "ואם אני לא חוזר מן התפקיד הזה, תביאי אַת את הילדים לארץ ישראל, תתחתני שוב ותבני בית בישראל..."

מורשתו של אבי, שחלם לעלות לארץ ישראל, היא לפעול למען סולידריות, ואחדות יהודית. לחנך דורות לעתיד של עשייה משותפת בבניין ארץ ישראל. להתגבר על המחלוקות הנטועות בינינו ולהמשיך להתפתח ביחד, כעם יהודי בארצו ישראל.
זכיתי להקים משפחה ובה ילדים, נכדים ונינים המכים שורשים בארצנו לדורי דורות
חזונו של אבא התגשם!!


נעמי קאסוטו

נעמי קאסוטו נולדה בשנת 1938 בעיר שטרסבורג בצרפת ליהודה-ליאו כהן ולרחל לבית שלוס, פליטים שברחו מגרמניה לאחר עליית הנאצים לשלטון. ליאו הצטרף לתנועת הנוער של הצופים היהודים בצרפת ועסק בה בין השאר בהוראת יהדות, עברית, תנ"ך, תפילה ומוזיקה. הוריו ושלושת אחיו עלו לארץ ישראל, אך הוא נשאר עם הצופים מתוך תחושת שליחות, ומתוך רצון לטעת בהם קשר רגשי לארץ ישראל.

בדצמבר 1939 התגייס ליאו ללגיון הזרים ונשלח לצפון אפריקה. נעמי ואמה עברו למואסק בדרום צרפת, ועם שובו של ליאו לצרפת ב-1940 הוא הנהיג את הצופים היהודים באזור. בין השאר הוא ארגן את מקהלת הצופים והופיע עמה בדרום צרפת, גם לפני קהל לא יהודי. בשנה הזאת נולד אחיה של נעמי, אריאל.

ליאו היה סגנו של מנהיג הצופים היהודים בצרפת, רובר גמזון (קסטור). כאשר גמזון הטיל על ליאו לנהל חווה בעיירה לוטרק, עברה המשפחה כולה להתגורר בחווה. ליאו נהג לעבור בין מרכזי הילדים שהתנועה הקימה ובין הפליטים היהודים הנרדפים כדי לרומם את רוחם ולדאוג למחסורם. הוא גם היה חלק מקבוצה שפעלה להוציא לאור את העיתון היה הוגן, שחולק במקומות שבהם הסתתרו יהודים בדרום צרפת, ואת עיתון הנוער חזק ואמץ, שטיפח שמחת חיים, ואת אהבת היהדות, אהבת ארץ ישראל והשאיפה לבנות ולהיבנות בה.

במאי 1943, לאחר שתנועת הצופים היהודים ירדה למחתרת בשל איסור הפעילות שיצא משלטונות הכיבוש, פורקה חוות לוטרק והמשפחה עברה לעיר קאסטר, גם היא בדרום צרפת, שם נולדה אחותה של נעמי, אביבה, ב-1944.

במהלך המנוסה הגיעו נעמי ומשפחתה לגבול שווייץ. חברי מחתרת ניסו לשכנע את ליאו לחצות את הגבול לשווייץ עם בני משפחתו, אך הנהגת הצופים היהודים בחרה בו שיוביל קבוצת נוער מצרפת לספרד, והוא החליט להישאר עם בני הנוער, להוביל אותם לספרד ולעלות עמם לארץ ישראל. סיפרה נעמי: "לפני שנפרדנו, סמוך לגבול שווייץ, בירך אותי אבא בברכת ה' והבטיח שנתראה בארץ ישראל".

ב-2 במאי 1944 חצו נעמי ובני משפחתה את הגבול. ליאו נשאר בצרפת והמשיך בפעילותו, בניסיון לארגן הצלת צעירים יהודים באמצעות הברחתם לספרד ומשם לארץ ישראל. שבועיים לאחר הפרידה מנעמי ומיתר בני משפחתו נתפס ליאו בידי הגסטפו. הוא נשלח למעצר במחנה דראנסי, נכלל בטרנספורט 77 למזרח, ולאחר חודשים מעטים נרצח באחד ממחנות הריכוז. ב-1945 עלתה נעמי לארץ ישראל. אמה נישאה בשנית.

נעמי היא ד"ר לתולדות האמנות. היא עבדה במשרד החינוך בתחום ההוראה באמנות מעשית ועיונית וכמרכזת תוכניות לימוד באמנות. היא התמחתה במגזרות נייר, עורכת תערוכות בארץ ומדריכה באתרי אמנות בארץ ובעולם.

לנעמי ולבעלה דוד ילדים, נכדים ונינים.