דבר הניצולים - ציפורה גרנט

עצרת הפתיחה הממלכתית ליום הזיכרון לשואה ולגבורה תשע"ט, 01/05/2019

ציפורה גרנט

שמי ציפורה גְרַנַט לבית גרשנפיש, בת 87, עומדת פה לפניכם ומאוד מתגעגעת להורי שנספו באושוויץ.
מוזר אולי לחשוב שאני, בגילי, מתגעגעת לאבא ואמא שלי, אבל בתמצית, זה סיפור השואה שלי.

לפני המלחמה הייתי חלק ממשפחה מאושרת שחיה בצרפת – אבא, אמא, וארבעה ילדים. אני הבכורה מביניהם. גדלתי בבית מלא חום ואהבה. בית דל בנכסים, אך היה זה בית יהודי חם. זיכרון שמלווה אותי עד היום הוא - אבא שלי מברך אותי תחת הטלית ביום כיפור.

בשנת 1940 נכנסו הגרמנים לעירי בֶּלְפוֹר וכל העולם שהכרתי החל להיסדק. יולי 1942 היה היום האחרון בו עוד היינו משפחה. זה היה היום בו אימי נאסרה ולא ראיתי אותה יותר. בקשתה האחרונה ממני הייתה, לדאוג לחולצותיו של אבא ולהקפיד לפרוס מפה לבנה על שולחן השבת. את תלאות המלחמה עברתי עם חלק מאחי, ובסיומה, גיליתי לחרדתי, כי תקותי נגוזה! הורי נרצחו שניהם, וגם אחי בן ה-4.

מתוך שאול תחתיות, אזרתי כח להתעקש ולהתמודד עם מסכת הלחצים מצד בני משפחה יקרים, שדרשו ממני לקבוע את ביתי בקנדה. ניצחתי! עלינו לארץ ישראל. ידעתי כי זהו לי ביתי היחידי. אני זוכרת את השלווה שירדה עלי, בעוד האניה בה הפלגתי, נכנסה אל מימי נמל חיפה ואנוכי הקטנה, עומדת על הסיפון ומתבוננת מלוא העין, בכרמל.

בזכות עליית הנוער אני בוגרת מקווה ישראל, התגייסתי לחיל הים ואט אט רכשתי לי חוג חברים, בוגרי בני עקיבא, דרכם הכרתי את בעלי, אף הוא שומר תורה ומצוות, נישאתי והקמנו משפחה מאוחדת, מלוכדת ועצמאית. שלושת ילדינו שרתו בצה"ל, תרמו ותורמים למדינה והקימו דור המשך לתפארת.

כמו עץ ששורשיו נטועים עמוק באדמה – והיא החינוך, החום והאהבה שזכיתי לקבל בבית הורי, כך ענפיו משתרגים אל על, אל העתיד והתקווה הגלומים בילדי, נכדי וניני.

אני שבה ואומרת לילדי – אני גאה בילידי הארץ - הצברים, אבל אני זכיתי לעלות לארץ ישראל. הגשמתי את חלומי ופה בארץ ישראל העמדתי, כמורה, דורות של תלמידים, הקמתי בית ומשפחה. החלטתי, למרות הגעגוע והכאב, להיישיר מבט אל העתיד.