יום הזיכרון לשואה ולגבורה תשע"ט

המלחמה שבתוך המלחמה - מאבק ההישרדות של היהודים בשואה

הנושא המרכזי ליום הזיכרון לשואה ולגבורה תשע"ט

עם שוך קרבות מלחמת העולם הראשונה, קיוותה האנושות שלעולם לא תפרוץ עוד מלחמה כלל עולמית.

התקווה הזאת נכזבה ב-1 בספטמבר 1939, כשצבא גרמניה פלש לפולין. כעבור חמש שנים, בשנת 1944, כשהיה במקום מסתור בעיירה בגליציה שבפולין, כתב ד"ר ברוך מילך ביומנו:

"ביום שישי, 1 בספטמבר 1939, היום שבו פרצה מלחמת העולם השנייה, החל הסוף של חיי האמיתיים. אירועי אותו היום, וכל מה שקרה בימים ובשנים שבאו לאחר מכן, ייזכרו לדיראון עולם כל עוד יתקיים הגזע האנושי. ילדינו ונכדינו, להם נספר יום אחד מה שעבר עלינו, יתקשו להאמין שבני אדם עמדו בתלאות ובייסורים כאלה. הם יחשבו שאם הסיפורים הם אמת – העולם צריך לחדול מלהתקיים".

מלחמת העולם השנייה הייתה המלחמה הגדולה, המקיפה והקטלנית ביותר בהיסטוריה של המין האנושי. בשיאה היא התפרשה מקצה העולם ועד קצהו, חצתה יבשות ואוקיינוסים, וכל עמי תבל כמעט הושפעו ממנה. עשרות מיליוני בני אדם, רובם אזרחים לא חמושים, מתו. האלימות והמוות הטילו צל כבד על האנושות, ועמעמו את יכולתה לזהות ולהתמודד עם קריסה מוסרית שלא היה אפשר להעלותה על הדעת קודם לכן.

בתוך העולם המוכה והאדיש הזה ביקשה גרמניה הנאצית להשמיד את היהודים.  האידיאולוגיה הנאצית התבססה על תפיסת עולם אנטישמית גזענית קיצונית, שראתה ביהודים גזע הרסני המרעיל ומערער את יסודות הקיום האנושי. בתוך שנתיים מפרוץ המלחמה השיגה גרמניה הנאצית שליטה מוחלטת על רוב אירופה וצפון אפריקה. הישגיה הצבאיים אפשרו לה לפעול למימוש ה"חזון" הנאצי בדבר עולם ללא יהודים. הפתרון הסופי לא היה יכול להתממש אלא במלחמת עולם. הנאצים חתרו להשמדת היהדות בתור דת ותרבות, להשמדת העם היהודי, ולמחיקתם מעל פני האדמה של כל יהודי ויהודי, גברים, נשים וטף. חזיתות המלחמה קבעו בעבור היהודים את גבולות הרדיפה, הדיכוי והרצח.

ברחבי אירופה הכבושה ניסו יהודים להצטרף למאבק בגרמנים הנאצים ובעוזריהם בדרכים שונות, לרבות באמצעות הצטרפות לקבוצות פרטיזנים והקמת קבוצות מחתרת יהודיות. מיליון וחצי יהודים התגייסו לצבאות בעלות הברית ולקחו חלק פעיל במלחמה.

בעצם ימי המלחמה נאלצו היהודים שבשטחי הכיבוש הגרמני להיאבק – כפרטים וכקולקטיב – בראש ובראשונה על עצם קיומם. היהודי בשואה נדרש להיאבק כדי לשמור על חייו ועל חיי הקרובים לו.  מתוך סיכון חייהם הפגינו יהודים סולידריות וסייעו לאחיהם הנרדפים אף הם. המאבק להישרדות פיזית תחת אימי השלטון הגרמני הנאצי כלל הסתתרות ובריחה, הברחת מזון והגשת סעד ועזרה רפואית. יהודים במחתרות בכל רחבי אירופה ניסו לארגן כל מיני פעולות כדי להציל יהודים רבים ככל האפשר.

כל אותה העת נמשך מאבקם של היהודים לשמירה על זהותם, תרבותם ודתם. היהודים בגטאות יזמו פעולות חינוך במחתרת, הוציאו עיתוני מחתרת וניהלו פעילות פוליטית ענפה. יהודים דתיים נאבקו על קיום הקהילה, על תפילה במניין או על קיום סמלי של לוח השנה היהודי אפילו במחנות הריכוז. מוזיקה יהודית המשיכה להתנגן בקונצרטים שארגנו ועדות התרבות בגטאות או ביערות בכלי נגינה שנלקחו בזמן המנוסה. ציורים, שירים וסיפורים נוצרו והוסתרו כדי לשמרם לדורות הבאים. כדי לזכור את העבר, לכאוב את ההווה ולחלום את העתיד.

לתיעוד בציור ולכתיבה האישית או התיעודית היה חלק חשוב במלחמתם של היהודים על שמירת צלם האדם גם על סף המוות. זה היה מאבק על הזיכרון. מלחמה בשכחה ובהשכחה. כדברי הסופר ניצול השואה אהרן אפלפלד בדברים שנשא ביד ושם בערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה תשנ"ז:

"היומנים שנכתבו בתקופת השואה הם ללא ספק הזעקות הבוערות ביותר שהעלתה הנפש. הזעקות עולות מגילים שונים, מאנשים נעדרי אמונה דתית ומבעלי אמונה. זהו ניסיון אחרון לשמר את האני בטרם יילקח מעמך".