דברי נשיא המדינה ראובן (רובי) ריבלין

עצרת הפתיחה הממלכתית ליום הזיכרון לשואה ולגבורה תשע"ז, 23/04/2017

חנה מאירי

אחיי ואחיותיי, ניצולי השואה. נר ראשון של חנוכה תש"ד. צריף האסירים בברגן-בלזן. הרבי מבלאז'וב, הרב ישראל שפירא, מברך על הנרות. קולו מהדהד בצריף. הוא מברך את הברכה הראשונה והשנייה, ואז ממשיך ומברך את הברכה השלישית כשקהל גדול של יהודים מצטרף אליו: "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". אני עומד כאן בערב הנורא הזה בירושלים הבנויה בירתה של מדינת ישראל, ובשם אחינו ואחיותינו הגיבורים קורבנות השואה ושורדיה, שנאבקו על קיומם, על יהדותם, ועל צלם האנוש שבהם, בשמם, אני אומר: "ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". עם ישראל חי. שבעים ושתיים שנים חלפו מאז כבתה שלהבת הגיהינום בכבשנים של אושוויץ. ככל שחולף הזמן, ככל שהעדים לזוועה מתמעטים, ככל שמדינת ישראל מתבגרת - מתחדד הצורך שלנו לעסוק ביחסינו לשואה ולזיכרון השואה.

מכובדיי. בעשורים האחרונים, מתחדדות שתי גישות, באופן שבו החברה הישראלית, זוכרת את השואה ולומדת את לקחיה. האחת היא זאת העוסקת רק בהיבטים ובלקחים האוניברסליים של השואה. והשנייה, היא זאת שבה השואה משמשת כמשקפים שדרכם אנחנו רואים את העולם. הגישה הראשונה האוניברסלית, מכחישה את הייחודיות של השואה כאירוע היסטורי שאינו דומה לשום אירוע ושאירע לנו בני העם היהודי. לפי גישה זו, השואה היא מקרה פרטי של רצח עם, של גזענות, כאשר מקרים כאלה קרו ואולי יקרו בהיסטוריה האנושית. במקרה של השואה, כך הם יאמרו, רצח העם הנורא הזה, פגע בעם היהודי. זוהי תפיסה מסוכנת. היא מגמדת את השואה, היא מסלפת את ההיסטוריה, היא מתכחשת לתכנית השמדה שיטתית שכוונה כלפי העם היהודי דווקא, היא מתכחשת לאנטישמיות כמחלה ממארת, בת אלפי שנים. היא מתכחשת לזכותו ולחובתו של העם היהודי, להיסטוריה משלו ולמדינה משלו.

לעולם, לעולם, השואה הייתה ותהיה תכנית השמדה שתוכננה ובוצעה נגד העם היהודי. תאי הגזים לא נבנו כפשע נגד האנושות, הם נבנו במטרה להשמיד את העם היהודי ואותו דווקא. לא הייתה עוד תופעה היסטורית כזאת: השמדה שמנותקת מסכסוך, מנותקת משאלות טריטוריאליות או ממאבק על שליטה. מהלך אימים שכנס יהודים מרחבי העולם, מיבשות שונות, יהודים שלא ידעו איש את שפת רעהו, מאמינים וכופרים, מתבוללים ואורתודוכסים, במטרה אחת: להשמיד אותם ואת זרעם מעל פני האדמה. השואה לא התרחשה בעולם קדמון וגם לא מזמן כל כך. היא התרחשה בלב אירופה של הנאורות, בלב גרמניה של קאנט - אבי האתיקה המודרנית, בלב צרפת של הצהרת זכויות האדם והאזרח. שם, כן שם, תוכננה הגדולה שבזוועות שכוונה כלפינו, בני העם היהודי. גישה אוניברסלית לבדה, אינה רק טעות היסטורית, אלא גם סכנה חינוכית, בגלל המסר שהיא מעבירה לדורות הבאים. לימוד השואה כרוך בעיסוק בשאלות יסוד הנוגעות לעומק הזהות היהודית.

איננו יכולים להסתפק במקום הפשטני של התנגדות לג'נוסייד באשר הוא. מובן מאליו שלשואה יש לקחים אוניברסליים, אבל ההתכחשות לייחודיות של שואת העם היהודי, היא טעות היסטורית, לאומית וחינוכית. מנגד, הגישה השנייה, היא זאת שבה השואה הפכה למשקפים שדרכם אנחנו רואים את העולם. כאן, השואה ומניעת השואה הבאה הם הדבר היחיד שחשוב. בעניין זה, הייתה לי מחלוקת עם מורי ורבי מנחם בגין ז"ל. ערב כניסתו של צה"ל ללבנון ביוני 82' בגין אמר ואני מצטט: "האלטרנטיבה לאי כניסת צה"ל ללבנון, היא טרבלינקה ואנחנו החלטנו שלא תהיה עוד טרבלינקה", כך אמר. על פי גישה זאת זכות קיומה של מדינת ישראל היא מניעת השואה הבאה. כל איום הוא איום קיומי. כל מנהיג שונא ישראל הוא היטלר. לפי גישה זאת, מהותה של הזהות היהודית הקולקטיבית שלנו היא ההימלטות מטבח באמצעים משותפים. והעולם מחולק לשניים - חסידי אומות עולם מצד אחד ואנטישמיים נאציים מנגד וממילא כל ביקורת על מדינת ישראל היא אנטישמיות. גם גישה זאת בטעות יסודה, והיא מסוכנת לנו כאומה וכעם, ולא פחות מכך מסוכנת לזיכרון השואה.

ללא ספק, היו צמתים היסטוריים מאז השואה שבהם חשנו את אימת 'חורבן הבית השלישי' ובוודאי שמדינת ישראל יכולה להימצא תחת איום קיומי. אבל יש לנו מדינה, יש לנו צבא. הגישה הזאת מסוכנת פנימה וגם כלפי חוץ. פנימה, היא מטשטשת את הקיום היהודי העשיר שלפני השואה. ואולם, העם היהודי לא נולד באושוויץ. לא הפחד החזיק אותנו במשך אלפים שנות גלות, אלא הקניין הרוחני, היצירה המשותפת. כלפי חוץ, גישה זאת תקשה על יכולתנו לפתח יחסים עם אומות העולם ועם מבקרינו מתוך מקום בטוח ונכון לשיח. אנחנו צריכים לשאול את עצמנו: האם כאשר אנחנו עסוקים אך ורק במניעת שואה, אנחנו מסוגלים להתמודד בצורה המיטבית עם האתגרים השונים שבפנינו? השואה צרובה לעד בבשרנו. לכולנו יש מספר על היד ועם זאת השואה אינה המשקפים שדרכם אנחנו רוצים לבחון את עברנו ואת עתידינו.

מכובדיי, שתי הגישות הללו קיימות בחברה הישראלית ובעם היהודי כבר זמן רב. אבל ישנה גם גישה שלישית, בוטחת ודרוכה. העם היהודי שרד שואה וזכה לראות בתקומה. לעולם לא נשכח, לא את זו ולא את זו. בגישה שלישית זו, זכרון השואה ולקחיה עומדים על שלוש רגליים. לעולם נגן על עצמנו בעצמנו. שותפות הגורל היהודית. חביב אדם שנברא בצלם. ראשית - לעולם נגן על עצמנו בעצמנו. מדינת ישראל איננה פיצוי על השואה, אבל השואה מורה לנו לקחת את גורלנו בידינו. לעם היהודי הזכות והחובה לכוח מגן, לעצמאות לאומית, לריבונות, כאן במולדתנו ההיסטורית. שנית - שותפות גורל יהודית. לכולנו, בני העם היהודי, היסטוריה ועתיד משותפים. עלינו לזכור את אחינו בתפוצות ואת מחויבותנו לשלומם ולטובתם. במיוחד השנה, תובעת מאתנו האנטישמיות לגלות משנה נאמנות לאחינו בתפוצות. הם מבקשים מאתנו בלשון מפורשת שנעמוד לצדם גם בעת הזאת. שלישית - חביב אדם שנברא בצלם. זוהי האמת היהודית, האנושית, היסודית ביותר. חביב אדם, כל אדם, שנברא בצלם אלוהים: זוהי חובה קדושה שהעם היהודי איננו יכול ואיננו רוצה להימלט ממנה. בכל זמן, בכל מצב. כך גם איננו יכולים להחריש נוכח זוועות הנעשות במקומות רחוקים ובוודאי מעבר לגדר. השמירה על צלם האנוש, זאת הגבורה האדירה שהנחילו לנו קרבנות השואה, ואתם שורדיה, במעשים שנעשו למען הזולת, בקור, ברעב, בקרונות, בכבשנים ובגטאות.

יקיריי. לעולם נגן על עצמנו בעצמנו. שותפות הגורל היהודית. חביב אדם שנברא בצלם. אלה הלקחים שלמדה אותנו ה'שואה' ואותם נשנן לבנינו ולבנותינו עד עולם.

מכובדיי, בעשרים ושבעה בינואר 1945 נפתחו שערי הגיהינום לרווחה. השמש הפציעה מעל מחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו אחרי חמש שנות חשכה. שירת אנשים ששוחררה על ידי הצבא האדום יצאה מגיא ההריגה. ביניהם היה גם פפיצ'ק. הילד הכי קטן בבלוק 10, בלוק התאומים והגמדים של ה'מפלצת' מלאך המוות - יוזף מנגלה. הניצול הצעיר ביותר שיצא בחיים מאושוויץ. שמונה חודשים שהה פפיצ'ק באושוויץ. על ידו הקטנה קעקעו הנאצים מספר - איי (A2459 ). כשנפתחו שערי המחנה לא ידע פפיצ'ק לאן ללכת. אמו, אביו, אחותו הבכורה ואחותו התאומה - כולם הושמדו. פפיצ'ק נשאר לבד. הוא היה בן ארבע ושמונה חודשים. תארו לעצמכם ילד בגיל טרום חובה - הוא נשכב על השלג ונרדם. יהודי שעבר במקום - אימץ אותו. הוא שנתן לו את שמו - 'פיטר גרינפלד'. עבר זמן עד שפפיצ'ק גילה את זהותו האמתית. פיטר יוזף גרינפלד קליינמן. פפיצ'ק התחתן. הוא הוליד ילדים, נולדו לו נכדים, הוא עלה לארץ, הוא היה 'איש עדות'. הוא הקדיש את חייו להנחלת הזיכרון לדורות הבאים. זו  הייתה  נקמתו, זה היה חזונו. בחודש שעבר - הלך פפיצ'ק לעולמו. בתו זיווה, נמצאת כאן הערב. הילד הקטן מאושוויץ בירקנאו - נפטר. את עדותו נהג לסיים כך: "עליתי ארצה ומפה אני לא הולך לאיבוד לעולם". בשמו ובשמכם, אני רוצה לסיים: "שבנו לארצנו, ומפה לא נלך לאיבוד לעולם".

יהי זכר אחינו ואחיותינו, צרור בצרור החיים. אמן.