יום הזיכרון לשואה ולגבורה תשע"ה

כאב השחרור והחזרה לחיים: 70 שנה לסיום המלחמה

הנושא המרכזי ליום הזיכרון לשואה ולגבורה תשע"ה

פרופ' דינה פורת

הפרטיזן אבא קובנר נהג לספר על אודות ניצולה יהודייה שהוא פגש בווילנה כשנלווה לחיילים הסובייטיים המשחררים, בהגיעם לרובע הגטו ההרוס. האישה וילדתה הקטנה שנשאה בין זרועותיה התחבאו בכוך קטן במשך כמעט שנה ועם השחרור יצאו בפעם הראשונה ממקום מסתורן. נוכח האם הבוכה, אשר בפעם הראשונה סיפרה את סיפורה, שאלה הילדה לפתע: "מאַמע, מען טאר שוין וויינען?" (אימא, מותר כבר לבכות?)

ב-8 במאי 1945, כשחתמו כוחות גרמניה המובסים על הסכם הכניעה לצבאות בעלות הברית, הייתה השמחה חובקת עולם. האיומה שבמלחמות באה אל קצה. מלחמה זו הביאה עמה הרס בממדים חסרי תקדים בהיסטוריה: כ-60 מיליוני הרוגים, מיליוני פליטים מבני כל האומות שהיו פזורים בכל רחבי אירופה וכלכלה ותשתיות מרוסקות. על חורבותיה העשנות של ברלין נפגשו חיילים מארצות הברית ומברית המועצות, ובכל רחבי היבשת, שאך זה שוחררה מכבלי השלטון הנאצי, נערכו מצעדים צבאיים וחגיגות עממיות.

עם אחד לא השתתף בפרץ השמחה הכללי – העם היהודי באירופה. עבורו איחר הניצחון לבוא.
יום השחרור שאליו נכספו היהודים במשך שנות השואה היה לרובם יום של משבר וריקנות, של תחושת בדידות קשה עת התחוורו להם ממדי החורבן האישי והציבורי כאחד.

בתום מלחמת העולם השנייה, בראשית אביב 1945, התברר שכשישה מיליוני יהודים נרצחו - כשליש מהעם היהודי כולו. השורדים היו מפוזרים בכל רחבי אירופה: עשרות אלפים, ניצולי מחנות וצעדות מוות, שוחררו בידי בעלות הברית על אדמת גרמניה ובמקומות אחרים כשהם במצב גופני ירוד מאוד ובהלם נפשי. אחרים הגיחו בפעם הראשונה ממקומות המחבוא שבהם הסתתרו, השילו מעליהם את הזהות הבדויה שאימצו להם או יצאו מקרב קבוצות פרטיזנים שאליהן הצטרפו ושבמסגרתן גם לחמו בקרבות לשחרור אירופה. בעקבות ההסכמים המדיניים שנחתמו בתום המלחמה החלו לחזור בהדרגה מערבה כ-200,000 יהודים נוספים שברחו לשטחי ברית המועצות ושהצליחו לשרוד במלחמה בתחומה.

שאלות נוקבות ניצבו בפני הניצולים עם השחרור: כיצד יוכלו לחזור לחיים רגילים, לבנות בית ומשפחה? ואם נשארו בחיים, איזו חובה מוטלת עליהם כלפי הנספים – לשמר ולהנציח את מורשתם? לנקום את נקמתם כפי שציוו רבים לפני מותם? הרוב המכריע של הניצולים לא נקם בגרמנים, אלא פנה לדרך של שיקום, בנייה ויצירה, בצד הנצחה וזיכרון.

בתקופת השואה חיו רבים בתחושה כי הם היהודים האחרונים שנותרו לפלטה. ובכל זאת, עם השחרור, יצאו הניצולים לחפש אחר בני משפחה, קרובים וחברים שאולי ניצלו. רבים החליטו לחזור למקומות מגוריהם ערב המלחמה, אך המפגש עם הבית שאבד היה קשה מנשוא. בחלק מהמקומות שאליהם שבו, בעיקר במזרח אירופה, נתקלו הניצולים בגילויים קשים של אנטישמיות, וכ-1,000 מהם נרצחו בשנים הראשונות לאחר המלחמה בידי האוכלוסייה המקומית. האירוע הבולט ביותר היה פוגרום קילצה בפולין: ביולי 1946 תקפו פולנים את שכניהם היהודים, חלק מהם שרידים אחרונים של משפחותיהם, רצחו 42 מהם ופצעו רבים אחרים.

פוגרום קילצה היווה נקודת מפנה בתולדות שארית הפלטה בפולין וביטא בעיני רבים את חוסר התקווה לחידוש החיים היהודיים במקום. בחודשים שאחריו התגבר מאוד זרם היוצאים ממזרח אירופה שניסו בדרך לא דרך לנוע מערבה ודרומה. צעירים יהודים התגייסו לסייע לתנועת המונים זו שכונתה "הבריחה" ושהתמקדה בעיקר בארגון המעבר לאזורי השליטה של הבריטים והאמריקנים בגרמניה. בהגיעם לאזורים אלו חברו הבורחים לעשרות אלפי ניצולים יהודים שהשתחררו במרכז אירופה, ויחד התרכזו במחנות עקורים בגרמניה, באוסטריה ובאיטליה. המחנות הוקמו לא פעם באתרים שלא מכבר היו בהם מחנות נאציים, ובהם ברגן-בלזן ובוכנוולד.

פעילותם של אנשי שארית הפלטה במסגרת מחנות העקורים הייתה ביטוי רב עצמה למאמציהם של הניצולים לחזור לחיים לאחר המלחמה. כבר בימים ובשבועות הראשונים לאחר השחרור החלו הניצולים להתאושש ולהתארגן על אף האבל, מצבם הגופני הירוד והקשיים המרובים. הם הקימו משפחות חדשות, יסדו הנהגה עצמית ומוסדות חינוך וסעד עבור הילדים ובני הנוער, הוציאו לאור עשרות עיתונים וכתבי עת, אספו עדויות על גורל היהודים בשואה והיו לגורם בעל משמעות במהלכיה הבין-לאומיים של התנועה הציונית לקראת הקמת המדינה היהודית.

בד בבד ביקשו ניצולים רבים לעזוב את ארצות אירופה ולהגר למקומות שבהם יוכלו לשקם את חייהם ולהקים את ביתם בבטחה. כשני שליש מן הניצולים בחרו שלא להישאר באירופה בתום המלחמה והחליטו לעלות לארץ ישראל. אך ההגעה לארץ הייתה כרוכה במאבק בשל המדיניות שנקטו שלטונות המנדט הבריטי שלא אפשרו את כניסתם של הפליטים. במסגרת הניסיון לפרוץ את ההגבלות, התארגנה יציאה בלתי לגלית – העפלה – של הניצולים באניות, דרך נמלי הים התיכון לכיוון ארץ ישראל. שליש מהניצולים היגר לארצות הברית, לאמריקה הלטינית, לדרום אפריקה, לקנדה ולאוסטרליה.

ההעפלה והעלייה לארץ ישראל וההגירה למדינות אחרות היו עבור הניצולים שלב משמעותי בתהליך שיקומם. ניצולים השתתפו, איש-איש בדרכו, בבניית עולם טוב יותר למען עצמם, למען ילדיהם ולמען הדורות הבאים שלא ידעו את מוראות השואה. כפי שאמרה ריבה חירורג שאיבדה בגטו לודז' ובאושוויץ עשרות מבני משפחתה, "אם ישבו לשולחן הסדר בביתי יותר מ-20 איש, דור שני ושלישי, אני את שלי עשיתי".

הכותבת היא ההיסטוריונית הראשית של יד ושם.