השואה

ציר הזמן

קפיצה אל: 1914-1933  1934-1939  1940-1945     הראה כציר זמן
1/24/1940
רישום רכוש יהודי ב"ממשל הכללי"

מיד עם כינונו של שלטון מינהלי בשטחי פולין הכבושים בידי הנאצים, הומטרו על היהודים צווים ותקנות שנועדו, בין היתר, להוציאם מחיי הכלכלה ולגזול את רכושם. תהליך ההפקעה והחיסול של תעשיות ועסקים יהודיים ופולניים בשטחים המסופחים החל בספטמבר 1939, כאשר אזור זה עדיין היה תחת ממשל צבאי. בינואר 1940 הוציא מטה "הממשל הכללי" צו לפיו הושם תחת משמורת גרמנית כל עסק שבעליו נעדרו או שנוהל באופן בלתי יעיל. בנימוק של אי יעילות חוסלו כל העסקים והמפעלים היהודיים הגדולים. בחודש זה נדרשו היהודים לרשום את רכושם אצל השלטונות המקומיים. בביזה נטלו חלק גרמנים במדים ובלבוש אזרחי, עם סמכויות רשמיות וללא סמכויות.

1/25/1940
הקמת היודנרט בלובלין

עם כיבוש לובלין לא פגעו הגרמנים בוועד הקהילה היהודית וכמעט ולא שינוהו. תחום פעילותו של הוועד הורחב על פי דרישות הגרמנים ועל פי צרכיה החדשים של האוכלוסיה היהודית. בין השאר נדרש ועד הקהילה לספק מכסות אנשים לעבודת כפייה; למסור לגרמנים דברי ערך, רהיטים וחפצי בית נוספים; להתמודד עם צעדים כלכליים שהופעלו נגד יהודים בודדים ונגד הקהילה כולה; ולקיים שירותי רווחה לפליטים ולנזקקים.

ב-25 בינואר 1940 הורכב מחדש ועד הקהילה כיודנרט (מועצה יהודית) בת 24 חברים, למרות שכמעט לא בוצעו שינויים בהרכב הוועד. יושב ראש היודנרט היה המהנדס הנריק בקר (Henryk Bekker), אך סגנו, מרק אלטן (Mark Alten), היה האישיות המרכזית. היודנרט המשיך במדיניותו של ועד הקהילה, אך יכולת התמרון שלו צומצמה ככל שנעשתה המדיניות הגרמנית כלפי היהודים קשוחה יותר.

1/26/1940
היודנרט בוורשה נקנס לאחר שגרמני הוכה ברחוב

ב-26 בינואר 1940 זומן אדם צ'רניאקוב, יושב ראש היודנרט בוורשה, לתחנת המשטרה, ונאמר לו שמאה יהודים יוצאו להורג בירייה אם לא תשלם הקהילה 100,000 זלוטי למחרת היום, כעונש על הכאת גרמני אתני (פולקסדויטשה, Volksdeutsche). צ'רניאקוב תיאר את המקרה ביומנו: "ביקשתי מהגסטפו שהקנס יבוטל, לאחר מכן ביקשתי לשלמו בתשלומים ולבסוף ביקשתי לשחרר את הקהילה מחובת פינוי השלג, כך שנוכל לחסוך קצת כסף. לא השגתי דבר בפניות אלה. עלינו לשלם את כל הסכום, ולעשות זאת מחר בבוקר. בנסיבות אלה התחלתי לגייס את הכסף בקהילה. אנו חייבים ללוות 100,000 זלוטי ולאחר מכן – להשיג את הסכום הזה ממשלמי המסים" (יומן, ע'. 50).

4/3/1940
הטבח בקאטין: הסובייטים רוצחים עשרות אלפי קצינים פולנים

לפי מידע שהיה ברשות ממשלת פולין הגולה, בתחילת 1940 החזיקה ברית המועצות כ-15,000 שבויי מלחמה פולנים, 8,300 מהם קצינים. הם נשבו על ידי הצבא האדום במחצית השניה של ספטמבר 1939 ונכלאו בשלושה מחנות: קוזלסק (Kozelsk), סטארובלסק (Starobelsk) ואוסטאשקוב (Ostaszkow). מאוחר יותר באותה שנה התקבלו דיווחים על פירוקם של שלושת המחנות. ב-1941 וב-1942 חזרה ושאלה ממשלת פולין הגולה את ברית המועצות מה עלה בגורל האסירים, אך ללא הועיל.

ב-13 באפריל 1943 הודיעו הגרמנים שביער קאטין, באזור הכיבוש שלהם, התגלו קברי אחים שמכילים את גופותיהם של עשרות אלפי קצינים פולניים שנורו בעורף. הגרמנים האשימו את הרשויות הסובייטיות ברצח ומינו ועדה רפואית רב לאומית לחקור את הנושא. במאי 1943 דיווחה הוועדה שהקברים הכילו את גופותיהם של 4,143 קצינים. 2,914 מהם זוהו על פי המסמכים שנמצאו במדיהם. דעתה של הוועדה היתה שהאנשים נורו למוות באביב 1940. השלטונות הסובייטיים דחו בפסקנות את האשמותיה של הוועדה שמונתה על ידי הגרמנים, וטענו שהגרמנים עצמם הם שביצעו את המעשה כשכבשו את האזור, ביולי 1941.

ממשלת פולין הגולה תבעה שחקירת הטבח בקאטין תיעשה על ידי הצלב האדום הבינלאומי. ב-25 באפריל הגיבה ברית המועצות בהחמרת היחסים עם ממשלת פולין הגולה. לצעד זה היו השלכות מרחיקות לכת על היחסים בין ברית המועצות ופולין. בנובמבר 1943, מספר חודשים לאחר שחרור האזור בידי הצבא האדום, מינתה ברית המועצות ועדת חקירה משלה, שהאשימה את הגרמנים בטבח בקאטין.

ועדת חקירה של הקונגרס בארצות הברית בתחילת שנות ה-50 מצאה שה-NKVD, המשטרה החשאית הסובייטית, אחראית לטבח, וכעת מאמינים רוב ההיסטוריונים המערביים שהטבח בוצע בפקודת השלטונות הסובייטיים. ב-8 במרס 1989 האשימה ממשלת פולין באופן רשמי את ה-NKVD בביצוע הטבח.

בשנת 1990, כחלק ממדיניות ה"גלאסנוסט" של מיכאיל גורבצ'וב, פרסמה ברית המועצות מסמכים שהעידו על אחריותה לטבח בקאטין וחשפה קברי אחים נוספים באזור.

4/9/1940
גרמניה פולשת לדנמרק ונורווגיה

כוחות גרמניים פלשו לדנמרק ולנורווגיה מהים והסתייעו בהפצצות מהאוויר. כ-10,000 חיילים גרמניים שהסתתרו בכלי שייט המוסווים כאוניות סוחר כבשו את חופי אוסלו (Oslo), ברגן (Bergen), קריסטיאנסונד (Kristiansund), טרונדהיים (Trondheim) ונארוויק (Narvik). צנחנים תפסו את נמלי האוויר של אוסלו וסטאוואנגר (Stavanger). למרות שהפלישה תפסה את הנורווגים בהפתעה מוחלטת, הם הצליחו לגרום אבידות כבדות לחיל הים הגרמני. בדנמרק כמעט ולא נתקלו הפולשים הגרמנים בהתנגדות. גרמניה הסבירה את פעולתה בטענה שעל פי מסמכים שהחזיקה, תכננו בריטניה וצרפת לכבוש את נורווגיה.

כוחות הפלישה הגרמניים בנורווגיה זכו לברכתו של וידקון קוויזלינג (Vidkun Quisling), שהכריז על עצמו כראש ממשלתה של נורווגיה. פלישה זו היוותה עדות לוויתורו של היטלר על כל תקווה לחתימה על הסכם שלום עם צרפת ובריטניה.

4/30/1940
גטו לודז' נסגר

יהודי לודז' נסגרו בגטו בתהליך אלים שלווה בביזה, התעללות ורציחות. בעודם מובלים לגטו, פתחו צלפים מגגות הבתים באש על מנת להפחידם ולהחיש את עזיבתם. הם נסו לגטו בבהלה. גטו לודז' נסגר ב-30 באפריל. כ-164,000 יהודים מלודז' נסגרו ב-4 קמ"ר, בהם רק 2.5 קמ"ר של שטח בנוי. אל יהודים אלו נוספו עשרות אלפים מיהודי האזור. הצפיפות בגטו היתה גדולה פי שבעה מאשר לפני המלחמה. שני רחובות ראשיים חצו את הגטו לשלושה חלקים, כדי לחבר בין שכונות שהיו מחוץ לגטו. צפיפות, רעב, קור ותנאים היגייניים גרועים גרמו במהירות לתמותה המונית.

5/10/1940
גרמניה פולשת לבלגיה והולנד

ארצות השפלה היו נייטרליות וקיוו להימנע מגורלן של נורווגיה ודנמרק. למרות זאת, ב-10 במאי 1940 בשעה שלוש לפנות בוקר הנחיתו הגרמנים מתקפת בזק (Blitzkrieg) על גבולות בלגיה ופלשו לארצות השפלה בתירוץ שבריטניה וצרפת מתכננות לפלוש לגרמניה דרך בלגיה, הולנד ולוקסמבורג. בלגיה מחתה בפני גרמניה בחריפות: "כל העובדות שבידי ממשלת בלגיה מעידות על התקפה מתוכננת מראש." הולנד הותקפה בעיקר מהאוויר. כאשר התקיימו דיונים על כניעת הולנד, הופצצה רוטרדם. ההפגזות שיטחו את מרכז העיר רוטרדם והרגו יותר מ-800 איש. כוונתם העיקרית של הגרמנים בפלישה היתה לשפר את יכולתם לאיים על צרפת.

5/10/1940
צ'מברליין מתפטר; צ'רצ'יל – ראש ממשלת בריטניה

בריטניה מגיעה לנקודת שפל: ראש הממשלה צ'מברליין התפטר ו-וינסטון צ'רצ'יל מונה לתפקיד ראש הממשלה. השמרנים, מפלגת הלייבור והליברלים גיבשו קואליציה חדשה. ב-22 במאי העניק חוק חירום לצ'רצ'יל סמכויות רחבות להכנת כלכלתה וצבאה של בריטניה למאמץ המלחמתי.

5/26/1940
בעלות הברית מפנות כוחות מדנקירק

ב-24 במאי ציווה היטלר על כוחותיו לפנות לעבר פריס, בהתאם לתכניות הפלישה המקוריות שלו ובניגוד לעצת חלק מקציניו. כך נותר הריכוז הגדול ביותר של כוחות בעלות הברית - 380,000 חיילים – מכותר על ידי כוחות גרמניים בדנקירק (Dunkirk), באזור של 155 קמ"ר (60 מייל רבוע).

לאחר יומיים ציווה היטלר על כוחותיו לתקוף את הכוחות שבדנקירק. פינוי הכוחות הלכודים בדנקירק החל ב-26 במאי, במה שנודע כאחת הנסיגות הדרמטיות ביותר בהיסטוריה הצבאית. 861 ספינות וסירות החלו לפנות את הכוחות הלכודים. בתוך שבוע פונו למקום מקלט 224,585 חיילים בריטיים ו-112,546 לוחמים צרפתים ובלגים; 40,000 חיילים צרפתיים הושארו מאחור. 231 כלי שייט הוטבעו, רובם על ידי חיל האוויר הגרמני, הלופטוואפה (Luftwaffe). הבריטים הותירו מאחור 11,000 מכונות יריה, 1,200 תותחים, 1,250 כלי נשק נגד מטוסים ונגד טנקים, ו-75,000 כלי רכב ממונעים.

בשעתה הקשה ביותר של בריטניה, נשא צ'רצ'יל נאום בבית הנבחרים והכריז: "לא ניחלש ולא ניפול. נילחם על החופים, נילחם על אדמת הנחיתה, נילחם בשדות וברחובות, נילחם על הגבעות. לעולם לא ניכנע."

6/14/1940
גרמניה כובשת את פריס

ב-10 במאי החלו כוחות גרמניים במתקפה נגד צרפת עצמה. לצרפתים היה כוח דל יחסית לכוח הגרמני. הגנרל הצרפתי וייגאן (Weygand) הגדיר את אופן פריסתו של הכוח "קו של כוחות ללא עומק או ארגון".

הפגזות וחיפוי אווירי סייעו לצבא הגרמני לפרוץ את "קו מז'ינו", שנחשב קו הגנה בלתי עביר. הוורמאכט הביס את הצבא הצרפתי בתוך ימים אחדים. הממשלה נמלטה מפריס לבורדו וכוחות גרמניים נכנסו לפריס. למחרת, ב-14 ביוני, החלו כוחות צרפתיים לסגת מקו מז'ינו. טורי פליטים שניסו להימלט מהצבא הגרמני הכובש היו מטרה לחיל האוויר הגרמני, אשר הפציץ את הדרכים שוב ושוב.

ב-22 ביוני 1940 נכנעה צרפת לגרמניה הנאצית. הסכם שביתת הנשק, שעוצב על פי תנאיו של היטלר, נחתם באותו קרון רכבת שבו נכנעה גרמניה לצרפת 22 שנה לפני כן. היטלר נכח באופן אישי בהשפלתה של צרפת. עבורו ועבור הגרמנים, היתה זו נקמה מתוקה. המרשל פטן (Pétain) תלה את האשם בתבוסתה הצורבת של ארצו בכך שהיו "מעט מדי ילדים, מעט מדי תחמושת, מעט מדי בעלות ברית." היטלר ציפה שכעת יסתיים העימות מהר: "הבריטים הפסידו במלחמה, אך הם אינם יודעים זאת. ניתן להם זמן, והם יבינו זאת."

6/18/1940
היטלר מציג את "תכנית מדגסקר" בפני מוסוליני

מזה זמן רב השתעשעו אנטישמים רבים ברעיון לגרש את יהודי אירופה למדגסקר. לזמן קצר, בקיץ 1940, הפכה תכנית זו למוקד המדיניות הנאצית בשאלת היהודים. באביב 1940, לאחר הנצחון על צרפת, הציע הימלר להיטלר שהיהודים יגורשו למושבה אפריקנית כלשהי. פראנץ רדמאכר (Franz Rademacher), המומחה לעניינים יהודיים במשרד החוץ הגרמני, הפך מדיניות זו למעשית. היטלר גילה את התכנית למוסוליני ביוני 1940, במסגרת עיבודה. בסתיו 1940 לא הצליחה גרמניה להשיג נצחון בקרב על בריטניה, ואז סרבו הצרפתים (ששלטו במדגסקר) לשתף פעולה עם התכנית והיא הוקפאה. למעשה, התכנית לא היתה אפשרית לביצוע.

6/28/1940
ברית המועצות מספחת את בסרביה וצפון בוקובינה מרומניה; בעקבות הסיפוח – גל פרעות ביהודי רומניה

עם סיפוח צפון בוקובינה ובסרביה לברית המועצות ביוני 1940 נסוג הצבא הרומני. החיילים הרומניים הנסוגים פגעו באוכלוסיה המקומית ובעיקר ביהודים, כי האשימו אותם באהדה לקומוניזם ולסובייטים ובהתגרות תוקפנית בחיילים הרומנים. בתקופה זו, בלי קשר עם הנאצים, רצחו יחידות של צבא רומניה מאות יהודים: ב-30 ביוני 1940 נרצחו בדורוהוי שעל גבול בוקובינה כ-200 יהודים בידי גדוד רומני שנסוג מבוקובינה. גדוד הרגלים 16 בפיקודו של הרב-סרן האנטישמי ואלֶריוּ קארפּ שנסוג דרומה מבוקובינה הצפונית לכיוון פאלטיצֶ'ן (Falticeni) רצח בעינויי תופת עשרות יהודים. הרציחות לא פסקו גם אחרי יציאת הצבא הרומני מהשטח שנמסר לסובייטים, והשתתפו בהן גם גדודי חיל רגלים אחרים. גם חיילים יהודים בצבא הרומני סבלו השפלות ועינויים מידי החיילים הרומנים וכמה מהם אף נרצחו.

7/10/1940
הקמת ממשלת וישי

המתקפה הגרמנית במאי ויוני 1940 שברה את קו מז'ינו והביאה את הצבא הצרפתי להתמוטטות. הסכם שביתת הנשק, שהיה למעשה הסכם כניעה, נחתם ב-22 ביוני. ההסכם הביא את הרפובליקה הצרפתית השלישית לקיצה, וב-10 ביולי התכנס הפרלמנט הצרפתי, פירק את המשטר הרפובליקני וקבע את המרשל אנרי פיליפ פטן (Henri Philippe Pétain) בתפקיד ראש המדינה הצרפתית, עם סמכויות שלטון מלאות. הממשלה קבעה את מקום מושבה בווישי (Vichy), בדרום צרפת.

הסכם שביתת הנשק יושמה בסוף יוני. צרפת חולקה לשני אזורים: שטח תחת כיבוש גרמני (כולל חוף האוקיינוס האטלנטי, תעלת למנש ופריס) ושטח בלתי כבוש בדרום מזרח, בו שלטה ממשלת וישי. ממשל וישי החליף את עקרונות המהפכה הצרפתית – חירות, שוויון ואחווה (Liberté, égalité, fraternité) – בעקרונות חדשים: עבודה, משפחה ומולדת (Travail, Famille, Patrie). משטר וישי, בראשו עמדו לאומנים שנקטו מדיניות של "החזרת צרפת לצרפתים", החל להגביל באופן שיטתי את השפעת ה"זרים" ולשחוק את זכויות הפליטים והיהודים. משטר וישי אימץ מדיניות של ריצוי גרמניה הנאצית כדי שהרשויות הגרמניות יסכימו עם קיומו. המשטר סייע רבות לגרמנים ברדיפת היהודים וביצע פעולות אנטי-יהודיות רבות ביוזמתו, כגון "תקנת היהודים" (Statut des Juifs) מאוקטובר 1940 וייסוד מוסדות כגון הלשכה הכללית לעניינים יהודיים (Commissariat General Aux Questions Juives), במרס 1941.

7/19/1940
בריטניה מסרבת לקבל את הצעת השלום של גרמניה, בה דרשה גרמניה את הכרת הבריטים בשליטתה במערב אירופה

יועציו הצבאיים של היטלר חזו קשיים במבצע "ארי הים" – התכנית לפלישה אמפיבית לבריטניה, שנועדה ל-15 בספטמבר – והזהירו אותו מפניהם. בתגובה נאם היטלר ברייכסטאג והציע לבריטניה שלום, בתמורה להכרת בריטניה בשליטת גרמניה במערב אירופה והשבתן של המושבות הגרמניות לגרמניה:

"מר צ'רצ'יל, או אולי אחרים, הַאמינו לי פעם אחת כשאני חוזה את חורבנה של אימפריה גדולה, אימפריה שמעולם לא היה בכוונתי להרוס, או אפילו לפגוע בה. אני מכיר בכך שמאבק זה, אם יימשך, עשוי להסתיים רק בהשמדה מוחלטת של אחד משני הצדדים, או של שניהם. אולי מר צ'רצ'יל מאמין שזו תהיה גרמניה. אני יודע שזו תהיה בריטניה."

בריטניה דחתה את ההצעה.

8/8/1940
חוקי גזע אנטישמיים ברומניה – "תקנון היהודים"

ב-8 באוגוסט 1940 נחקק ברומניה חוק מיוחד, 'תקנון היהודים', בניסיון להתקרב לגרמנים. החוק ביטל את זכויות האזרח של רוב היהודים ואסר על נישואי תערובת. היהודים כציבור הואשמו באחריות לאסונות שפקדו את העם הרומני ואת מדינתו, לפי שהיהודים הם, כך נאמר, קומוניסטים, משרתי האינטרסים של ברית-המועצות.

8/8/1940
תחילתו של "הקרב על בריטניה"

ב"פקודת יום הנשר" (Adlertag) שלו הורה היטלר לחיל האוויר: "עליכם למחוק את חיל האוויר הבריטי מהשמיים במהירות." הלופטוואפה (Luftwaffe), חיל האוויר הגרמני, התקיף את מטרות חיל האוויר הבריטי במבצע רחב-היקף. לגרמנים היתה עליונות אווירית ברורה – 2,700 מטוסים נגד 700 – והיטלר קיווה להביס את חיל האוויר הבריטי ובכך להכשיר את הקרקע לפלישה אמפיבית אל האי. משנכשל הנסיון הגרמני להביס את חיל האוויר הבריטי, שינה חיל האוויר הגרמני את הטקטיקה שלו והתחיל להפציץ ערים, בעיקר על מנת להכניע את רוחה של האוכלוסיה האזרחית.

צ'רצ'יל אמר על היטלר: "איש מרושע זה, התוצר המפלצתי של שגיאות העבר ובושתו, נחוש כעת לשבור את גזעו של האי הנודע שלנו, בתהליך של טבח והרס בלתי מובחנים." בריטניה היתה מבודדת במהלך כל הקיץ של 1940 ונלחמה לא על מנת להציל את חיל האוויר שלה אלא את עצם קיומה. הימורו של היטלר נכשל; מבצע "ארי הים", פלישה אמפיבית אל בריטניה, נדחה שוב ושוב.

8/17/1940
גרמניה מכריזה על "מצור כולל על בריטניה"

המלחמה בימים סביב בריטניה היתה בעיצומה. כל האזור מוּקַש. מטוסים גרמניים התקיפו כל כלי שייט. כל ספינה נייטרלית שנכנסה למים אלה היתה צפויה לתקיפה ולהריסה.

9/7/1940
שיאו של ה"בליץ" הגרמני על בריטניה

חיל האוויר הגרמני ביצע את התקפתו ההרסנית ביותר על לונדון. להתקפה הוקצו 625 מפציצים. עד 13 בנובמבר הוטלו על לונדון 150-200 טון פצצות מדי יום; בסך הכל הוטלו על לונדון כמיליון פצצות. היטלר ביצע הפצצות מסיביות אלה כתגובה להפצצת ברלין על ידי חיל האוויר המלכותי הבריטי (Royal Air Force). הגרמנים המשיכו להפציץ את בירת בריטניה עד יוני 1941.

9/27/1940
גרמניה, איטליה ויפן חותמות על הסכם הציר

גרמניה, איטליה ויפן חותמות בברלין על הסכם צבאי וכלכלי בן 10 שנים. "המטרה הראשית" המוצהרת של החוזה המשולש היתה לייסד ולקיים סדר חדש, שנועד לקדם את השגשוג והרווחה המשותפים לעמים החותמים. החוזה היווה מיסוד רשמי של שיתוף הפעולה בין כוחות הציר, והאויבים שהציבה לעצמה הברית המחוזקת הזו היו ארצות הברית וברית המועצות.

10/3/1940
צרפת מחוקקת "תקנת יהודים"

התקנה האנטי-יהודית המקיפה הראשונה של משטר וישי (Statut des Juifs), שהתקבלה ב-3 באוקטובר 1940, הגדירה יהודי כאדם עם שלושה סבים "בני הגזע היהודי", או עם שני סבים יהודים אם בת הזוג היתה גם היא יהודיה. בתוספת השניה, ובכך שהתייחסה במפורש לגזע, היתה ההגדרה של משטר וישי קשוחה ומקיפה יותר מזו של הגרמנים באזור הכבוש בצרפת וביתר אזורי הכיבוש. החוק המשיך ופירט את הבסיס להוצאתם של היהודים מהחברה הצרפתית. על פי החוק, היהודים הוצאו מעמדות מפתח בשירות הציבורי הצרפתי, מתפקידי קצונה ונגדות בצבא, וכן מתפקידים שסייעו בעיצוב דעת הקהל – הוראה, עיתונות, רדיו, קולנוע ותיאטרון. יהודים יכלו לאייש משרות זוטרות בשירות הציבורי אם שירתו בכוחות המזוינים של צרפת בין השנים 1914 ו-1918, או שהצטיינו במערכת 1939-1940. בנוסף לכך קבע הצו שתיקבע מכסה שתגביל את שיעור היהודים במקצועות החופשיים (משפט, רפואה וכו'). החוק היה ביוזמה צרפתית בלבד והוכן בחופזה על ידי שר המשפטים רפאל אליבר (Raphael Alibert), אנטישמי לוחמני, אוהד של תנועת "פעולה צרפתית" ("אקסיון פראנסז", "Action Française") המלוכנית והנוטה לפאשיזם, ומנסח המוטו של ממשלת וישי, "עבודה, משפחה, מולדת" (Travail, Famille, Patrie).

נסיונותיה של ממשלת וישי ליישם את החוק ולהחמיר חלק מסעיפיו הובילו ל"תקנה יהודית" שניה, ב-2 ביוני 1941. את התקנה פרסמה "הלשכה הכללית לעניינים יהודיים" (Commissariat General Aux Questions Juives) של זאוויה ואלה (Xavier Vallat), והיא נוסחה בקפדנות בשורה של פגישות קבינט והתייעצויות עם שר המשפטים ז'וז'ף ברתלמי (Joseph Barthelemy).

לאחר החמרה בהגדרת היהדות ועיצוב התקנות כך שיתאפשר לסלק יהודים ממשרות ציבוריות, איפשר החוק סילוק מסיבי של יהודים ממקצועות חופשיים ומעיסוקי מסחר ותעשיה. רק קומץ יהודים מבוססים יכלו להרוויח מהפטורים שנכללו בתקנה. אפילו שבויי מלחמה יהודים, אם שבו מהשבי, עמדו בפני הקשיים שהציב החוק האנטי יהודי.

ואלה הקפיד על פרטי החקיקה והיה נחוש לסגור כל פרצה בחוק שדרכה יכלו יהודים להתחמק מתחום סמכותה של התכנית האנטי-יהודית. בתור המתאם של החקיקה האנטישמית הוא מעולם לא היה מרוצה לחלוטין מעבודתה של "הלשכה" ועל כן ניסח "תקנת יהודים" חדשה, במהלך הסתיו והחורף של 1941. למרות שחוק זה מעולם לא פורסם, מעידות הטיוטות שלו על מאמץ מתמשך להרחיב את הגדרת היהודי ולהקל על ביצוע המשימה של הגדרה חוקית של היהודים – למשל, במקרה של ילדי זרים שזהותם הגזעית של סביהם לא היתה ברורה. מדיניותה של ממשלת וישי כלפי היהודים היתה זדונית ומלאה סתירות בנושאי גזע ודת ושיקפה את גישתה המשפטית העוינת כלפי כל היהודים, בין היו אזרחים צרפתיים בין אם לאו.

10/7/1940
הסכמת רומניה לכניסתו של הצבא הגרמני

באוקטובר 1940 נכנסו לתחום רומניה 12 דיוויזיות גרמניות. היטלר הציג אותן לא כצבא כיבוש אלא כשלוחה של המשלחת הצבאית הגרמנית שנשלחה לרומניה חודש לפני כן. היטלר ביקש לשמור על מראית עין של עצמאות רומנית עקב הכרת מעמדה החשוב של רומניה בבלקנים, וכדי לא ליצור רושם שלילי על שותפותיה של גרמניה באזור, האיטלקים והסובייטים. לאחר כחודש וחצי הצטרפה רומניה לציר ברלין-רומא-טוקיו.

10/22/1940
רישום עסקי יהודים בהולנד הכבושה

לאחר שהשירות הציבורי ההולנדי טוהר מיהודים, קבעה פקודה שפורסמה ב-22 באוקטובר את רישומם של כל העסקים שהיו בידי יהודים או שהיו תחת השפעתם. הרישום היה צעד ראשון לקראת "אריזציה" של הרכוש היהודי. בסיכום נרשמו 20,690 עסקים. הליך הרישום הוכיח שהיהודים היו בעלי תפקיד קטן, יחסית, בכלכלת הולנד, ושרוב עסקיהם היו קטנים.

10/28/1940
איטליה פולשת ליוון

איטליה טענה שיוון זממה לתקוף את כוחותיה לאורך הגבול בין יוון לאלבניה, אותה כבשה איטליה באפריל 1939. בתקופה זו ריכזה איטליה כוח של 162,000 חיילים לאורך הגבול. ליוון היו רק 75,000 חיילים לשם בלימת הפלישה בחזית זאת.

10/28/1940
רישומו של רכוש יהודי בבלגיה

צעדים כלכליים נגד היהודים החלו בסוף 1940. צעדים כאלה לא ננקטו בחודשי הכיבוש הראשונים, ולתקופת מה אפילו נראה היה שהיהודים יורשו להמשיך לקיים פעילות כלכלית סבירה. מספר יהודים שברחו לצרפת (בעיקר לאזור הדרומי) עם כיבוש בלגיה שבו לבלגיה והמשיכו את פעילותם הכלכלית שם, בייחוד בתעשיית היהלומים באנטוורפן. אך בנובמבר 1940 ציווה הרמן גרינג על "אריזציה" של הכלכלה הבלגית, ובכך עורר עניין מצד יזמויות גרמניות שונות לגבי השגת עסקים יהודיים. בפועל החלה ה"אריזציה" רק בסוף 1941 והבסיס ה"חוקי" לה הונח בצווים שפורסמו ב-28 באוקטובר 1940 ו-21 במאי 1941. האריזציה צברה תנופה במרס ובאפריל 1942, כשהחיסול השיטתי של עסקים יהודיים בתחומי תעשיות הטקסטיל, העור והיהלומים צבר תאוצה. עם זאת, תהליך ה"אריזציה" מעולם לא הושלם; לפי מחקר מקיף שבוצע על ידי הגרמנים, היזמויות היהודיות הגדולות נותרו על כנן ושמרו על נכסיהן ללא פגע. כך היה המצב גם לגבי נכסי דלא ניידי שהיו בבעלות יהודים.

מספר צווים כלכליים נחקקו ב-1942: החרמת רכוש שהיה בבעלות יהודים גרמניים (22 באפריל ו-1 באוגוסט); הגבלות חמורות על העיסוק ברפואה (1 ביוני); ואיסור על מכירת נכסי דלא ניידי בלי אישור מיוחד (29 בספטמבר) במהלך התקופה שבה גורשו יהודים למחנות.

11/16/1940
סגירתו של גטו ורשה

גטו ורשה, שמוקם בלב הרובע היהודי בצפון ורשה, נחתם. עד היום האחרון לא ידעו היהודים אם הגטו הולך להיסגר. ב-16 בנובמבר נסגר הגטו ואלפי יהודים איבדו את רכושם, שנשאר מחוץ לגטו. לפי הסטטיסטיקה של הגרמנים, 30% מאוכלוסיית העיר נדחסה לשטח שגודלו 2.4% משטח העיר, אשר יועד לגטו, וצפיפות הדיור בגטו עמדה על שבעה אנשים בחדר. בגטו היו תנאים סניטריים חמורים ולא היו בו ירק או עצים. היה זה הגטו הגדול ביותר; כ-330,000 איש נכלאו בו, בשלבים הראשונים. מאוחר יותר נשלחו אליו עוד 120,000 יהודים.

12/1/1940
הקמתו של הארכיון החשאי "עונג שבת"

חודשים ספורים לאחר פרוץ המלחמה החלה קבוצת ידידים, ביניהם ד"ר עמנואל רינגלבלום, לאסוף עדויות ותיאורי ארועים מיהודים שהגיעו לוורשה מערי השדה. כאשר הוכנסו היהודים לגטו ורשה, החל שלב חדש בעבודת הארכיון. רינגלבלום היה מודע לכך שהארועים הפוקדים את היהודים תחת משטר הכיבוש הינם חסרי תקדים, והוא האמין שחיוני לאפשר להיסטוריונים מהדורות הבאים להשיג חומר מתועד בדקדקנות. הקבוצה לא הסתפקה באיסוף חומר וברישום רשימות על הארועים; היא גם עודדה כותבים ואנשים מכל שכבות החברה לכתוב על מציאות הגטו ולנתחה. מבין מעגל החברים הקטן שהקימו וניהלו את האוסף, הידוע בכינויו ארכיון "עונג שבת", שרד רק חבר אחד.

1/21/1941
מהפכת "משמר הברזל"; פרעות ביהודי רומניה

ב-21-23 בינואר התמרד "משמר הברזל" וניסה לתפוס את השלטון ברומניה. המרד לווה בפרעות ביהודי בוקרשט. אנשי "משמר הברזל" וכן כנופיות בריונים, פורעים תושבי הפרברים וצוענים התנפלו על שכונות היהודים, רצחו 127 יהודים והרסו ושדדו חנויות ובתים. לאחר מספר ימים דיכא הצבא את המרד. היטלר התייצב לצד יון אנטונסקו והצבא בדיכוי המרד, כדי לרכוש את תמיכתה של רומניה בגרמניה לקראת הפלישה העתידית לברית המועצות.

2/5/1941
חקיקה אנטי יהודית ברומניה, בסיוע גרמני

בחודשים שבין דיכוי "מרד הליגיונרים" שחל בסוף ינואר ועד תחילת המלחמה נגד ברית המועצות נחקקה שורה של חוקים נגד היהודים. משרד החוץ הגרמני שלח לרומניה יועץ מיוחד ל"בעיית היהודים", גוסטב ריכטר (Gustav Richter), שהיה כפוף לאדולף אייכמן. תפקידו הרשמי היה "להדריך את ממשלת רומניה בחקיקת חוקים נגד היהודים, בדומה לחוקים שנחקקו בגרמניה." ב-5 בפברואר נחקק "חוק בטחון המדינה", שקבע שעל אותה עבירה ייענש יהודי בעונש כפול מהעונש המוטל על נוצרי. ב-27 במרס נחקק חוק להפקעת בתים שבבעלות יהודים. על סמך החוק הופקעו למעלה מ-40,000 בתים ודירות. ב-15 במאי הוצאו היהודים מהגנת החוק וחויבו בעבודות כפייה.

2/25/1941
שביתה אנטי-נאצית באמסטרדם

מעצרם וגירושם של מאות יהודים לבוכנוואלד, בפברואר 1941, החריד את תושבי אמסטרדם. פעילי המפלגה הקומוניסטית הכריזו על שביתה, ובכרוז שפרסמו תבעו שיפור התנאים הסוציאליים ושחרור האסירים היהודים. השביתה התפשטה במהירות מכיוון שכל מגזרי החברה, גם אלו שלא נהו אחר המצע הקומוניסטי, השביתו את כל אמצעי התחבורה, מפעלים גדולים ושירותים ציבוריים. למחרת היום התפשטה השביתה לערים שסביב אמסטרדם. הגרמנים הופתעו מהיקף השביתה, אך פעלו נגדה בכוח מסיבי ושברו אותה ביומה השלישי. כשלון השביתה דרבן את הגרמנים להקשיח את מדיניותם האנטי-יהודית.

3/1/1941
התחלת בנייתו של מחנה בירקנאו בתשלובת אושוויץ

במרס 1941 פקד הימלר לבנות אגף שני במחנה אושוויץ, מתקן גדול בהרבה, במרחק שלושה ק"מ מהמחנה המקורי הידוע כאושוויץ 1. המתקן החדש נודע כאושוויץ 2 – בירקנאו. כדי להכין מקום למחנה החדש פונו מבתיהם 2,000 תושבים של מספר כפרים פולניים, בהם בז'ז'ינקה (Brzezinka), ובגרמנית – בירקנאו (Birkenau). בתיהם של התושבים נהרסו ואזור בן 40 קמ"ר הוכרז כשטח מחוץ לתחום.

באוקטובר 1941 החלה בניה אינטנסיבית של צריפים ומתקנים אחרים באושוויץ 2. בשלב האחרון הורכב אושוויץ 2 מתשעה תת-מחנות שהופרדו זה מזה על ידי גדר תיל חשמלית.

אושוויץ 2 - בירקנאו היה המחנה המאוכלס ביותר מבין מחנות הריכוז באושוויץ, ובו היו התנאים הברוטליים והבלתי אנושיים ביותר. רוב אסיריו היו יהודים, והקבוצות הבאות בגודלן היו של אסירים פולנים, גרמנים וצוענים. אושוויץ 2 הפך למרכז ההשמדה שבו היו כל בנייני תאי הגזים והמשרפות, חוץ מבניין תא הגזים והמשרפה הראשון, שנבנה באושוויץ 1.

3/11/1941
הקונגרס בארצות הברית מקבל את חוק "החכר והשאל"

לאחר חודשיים של דיונים ארוכים, ובניגוד לעמדת הבדלנים, העביר הקונגרס בארצות הברית את "חוק החכר והשאל". גם להפצרתו של צ'רצ'יל מלונדון – "תנו לנו את הכלים ואנו נסיים את העבודה" – היתה השפעה.

"הסכם החכר והשאל" (Lend-Lease) הסמיך את הנשיא להחכיר ולהשאיל ציוד צבאי לכוחות שהתנגדו למעצמות הציר, בתמורה לתשלום ישיר או בלתי ישיר. העברת סכומי ענק (50 מיליארד דולר עד תום המלחמה) וכן חומר גלם חשוב לצרכי המלחמה הביאו באופן יעיל לסיום מדיניות הנייטרליות האמריקנית.

רוזוולט הגיב להעברת החוק בהצהירו: "החלטה זו היא סופו של כל נסיון לפייסנות בארצנו; סופה של ההפצרה כי נסתדר עם הדיקטטורים; סופה של פשרה עם עריצות וכוחות הדיכוי."

4/6/1941
גרמניה פולשת ליוגוסלביה ויוון

ב-6 באפריל 1941 פלש הוורמאכט ליוגוסלביה וליוון, בשיתוף עם הונגריה ובולגריה. גרמניה פתחה בחזית זו כדי להבטיח את אגפה הדרומי, בציפייה לפלישה ממשמשת ובאה לברית המועצות.

יוגוסלביה נמנעה מהצטרפות למעצמות הציר, וב-25 במרס 1941 עשתה זאת תחת לחץ. יומיים לאחר מכן התרחשה הפיכה פרו-מערבית בבלגרד, ובריתה של יוגוסלביה עם מעצמות הציר בוטלה. לאחר כשבוע וחצי החלה פלישתם של כוחות גרמניים, הונגרים ובולגרים, וצבא יוגוסלביה נכנע ב-18 באפריל.

ראש ממשלת יוון, גנרל יואניס מטקסס (Ioannis Metaxas), ניסה לשמור על יוון נייטרלית עד פרוץ המלחמה. אך ב-28 באוקטובר 1940 פלשו האיטלקים לארצו. מטקסס מת בינואר 1941. כשהגרמנים פלשו ליוון, ב-6 באפריל 1941, הצבא היווני לא יכול היה לעצור את ההסתערות, למרות שהתנגד בנחישות, בסיוע כוח בריטי קטן. ב-18 באפריל 1941 התאבד ראש ממשלת יוון, אלכסנדרוס קוריזיס (Alexandros Koryzis), הצבא היווני והמלך נמלטו לכרתים, והגרמנים קרבו לאתונה. רוב הכוחות הבריטיים פונו.

4/9/1941
גרמניה כובשת את סלוניקי

ב-9 באפריל 1941 כבשו הגרמנים את סלוניקי, בה התגוררו כ-50,000 יהודים. בתוך שבוע נעצרו חברי מועצת הקהילה היהודית, רכושם של יהודים הוחרם ובית החולים היהודי הופקע לצרכי הוורמאכט. שלושה עיתונים יהודיים בצרפתית ובלדינו נסגרו ובמקומם הופצו עיתונים אנטישמיים ומשתפי פעולה. באפריל ובמאי 1941 בזזה בשיטתיות עוצבת המבצע רוזנברג (Einsatzstab Rosenberg), שהסתייעה ביחידות וורמאכט, אוצרות תרבות וספרות בני 500 שנה שהיו בעשרות ספריות פרטיות וציבוריות ובבתי כנסת בעיר. רוב השלל נלקח לפרנקפורט, שם ייסדו הנאצים ספרייה ללימוד היהדות.

4/24/1941
גטו לובלין נסגר

גטו לובלין הוקם בסוף מרס 1941 ויותר מ-34,000 יהודים נאספו שם. כ-10,000 יהודים פונו מהעיר כחלק מתהליך הגטואיזציה. מ-24 באפריל לא הורשו יהודים לעזוב את הגטו, חוץ מקבוצות של עובדי כפייה ומחזיקי אישורים מיוחדים.

5/10/1941
רודולף הס צונח בבריטניה

רודולף הס (Hess) היה סגנו של היטלר במפלגה הנאצית (אין לבלבלו עם רודולף הס (Hoess), מפקד אושוויץ). עם זאת, הוא חש שהוצא ממרכזי הכוח וקבלת ההחלטות. תחושתו זו, בצירוף ידיעתו על ההתקפה המתוכננת על ברית המועצות, הצטרפו לגורמים אחרים שהביאוהו להחלטה הנועזת לטוס לבריטניה. הס יצא למשימתו בתחילת מאי 1941, בתקווה שבריטניה תיאות להגיע להסכם שלום עם גרמניה לאחר הפלישה הצפויה לברית המועצות. לא ברור אם היוזמה לטיסה היתה של הס לבדו או שהוא פעל בהשראתו של היטלר, גם אם היתה זו השראה עקיפה.

מיד עם היוודע דבר כשלונה של השליחות, גינה אותה היטלר. הס נחת בבריטניה, נעצר והוחזק במעצר עד תום המלחמה. לאחר המלחמה נשפט הס בבית המשפט הצבאי הבינלאומי בנירנברג, עם יתר מנהיגי המשטר הנאצי שנותרו, הורשע ונאסר בכלא שפנדאו. הס התאבד בכלאו בשנת 1987.

6/6/1941
"פקודת הקומיסרים"

כשבועיים לפני הפלישה לברית המועצות הוציא הפיקוד העליון של הוורמאכט (Oberkommando der Wehrmacht, OKW) את "פקודת הקומיסרים" (Kommissarbefehl). הפקודה היתה ברוח התפיסה האידיאולוגית של הנאצים, שהחשיבה את הפלישה לברית המועצות כפעולה שנועדה לחסל את הבולשביזם על ידי השמדה פיזית של כל נושאי האידיאולוגיה ושל כל מערכת המדינה הסובייטית. הפקודה קבעה, תוך הפרה של החוק הבינלאומי:

"אם נתפסו במהלך קרב, או בעודם מקיימים התנגדות, יש לירות [בקומיסרים אלה] מיד, באופן עקרוני. לגבי אחרים, יש להחיל את החוקים הבאים: גם אם הם רק חשודים בהתנגדות, חבלה או הסתה לכך... הגנה שמוענקת לשבויי מלחמה... לא תחול לגביהם. לאחר שבודדו, יש לחסלם."

"פקודת הקומיסרים", שנחתמה על ידי גנרל ולטר וארלימונט (Walter Warlimont) ואושרה על ידי ראש המטה הכללי של ה-OKW, גנרל וילהלם קייטל (Wilhelm Keitel), עירבה את הצבא הגרמני במישרין בפשעי מלחמה בשטחים הכבושים והפכה אותו אחראי להם. בקיץ 1941 הורה קייטל להשמיד את כל עותקי "פקודת הקומיסרים" כדי לסלק את העדות לפשעי הצבא.

6/22/1941
"מבצע ברברוסה"; פלישת גרמניה ורומניה לברית המועצות

פלישת גרמניה לברית המועצות החלה ב-22 ביוני 1941 בשעה 3 בבוקר. הכוחות המזוינים של גרמניה ובעלות בריתה תקפו את ברית המועצות לאורך חזית של 2,900 קילומטר. סטאלין התעלם מכל האזהרות על הפלישה הקרבה והותיר את צבאו בלתי מוכן לחלוטין. המלחמה נועד להגשים את תכניות "מרחב המחיה" (Lebensraum) של היטלר. מטרתה של גרמניה היתה לא רק הבסת הצבא האדום אלא גם הרס ברית המועצות בגל חורבן עצום וחסר רחמים.

האסטרטגיה של היטלר היתה פשוטה: מלחמת בזק (blitzkrieg) שתמחה במהירות עוצבות רבות של הצבא האדום, בכך שתמנע מהן את האפשרות לסגת או לקבל סיוע מיחידות אחרות. כדי להשיג מטרה זו הכינו הגרמנים מתקפה צבאית בקנה מידה חסר תקדים: יותר מ-3 מיליון לוחמים, 600,000 כלי רכב ממונעים, 750,000 סוסים, 3,580 טנקים ו-1,830 מטוסים השתתפו בפלישה.

היטלר קיווה להשיג נצחון מהיר ולהגיע להרי אורל (Ural) לפני החורף. כוחות גרמניים התקדמו לקראת המטרות המיידיות – לנינגרד, מוסקווה וקייב. הוורמאכט השיג הצלחה אדירה בשבועות הראשונים וכבש רצועה בעומק מאות קילומטרים. מיליוני חיילים סובייטיים נהרגו או נשבו והצבא הגרמני התייחס לאוכלוסיה האזרחית הכבושה בברוטליות תוך כדי הפגנת ציות עיוור, ונדמה כבלתי ניתן לעצירה.

6/23/1941
ה"איינזצגרופן" (עוצבות המבצע) מתחילות ברציחות בברית המועצות

באביב 1941 אורגנו 4 איינזצגרופן (Einsatzgruppen, "עוצבות מבצע") שמנו יחדיו כ-3,000 איש. היו אלה יחידות מתנייעות של ה-SD (שירות הבטחון של ה-SS) ומשטרת הבטחון, שהוצבו בעורף הכוחות הלוחמים ונועדו להשתלט על האזורים שכבש הצבא. כל יחידה התקדמה בכיוון שעליו הוחלט מראש, לאזור שהוקצה לה מראש. האיינזצגרופן עסקו ב"מבצעים מיוחדים", כלומר – רצח המוני בקנה מידה חסר תקדים. פקודותיהם נוסחו במכתב שניתן להם ב-2 ביולי על ידי היידריך:

"להלן תמציתן של פקודות חשובות ביותר שהוצאתי לאיינזצקומנדו... הוצאות להורג: אנשים המשתייכים לקטגוריות הבאות יש לחסל: פקידי הקומינטרן [Comintern, ארגון המפלגות הקומוניסטיות באירופה] (כמו גם פוליטיקאים קומוניסטים מקצועיים); פקידי מפלגה בכל הרמות; חברי הוועדה המרכזית וכן ועדות אזוריות ומחוזיות; קומיסארים של העם; יהודים במנגנון המפלגה והמדינה [הסובייטית]; וגורמים קיצוניים אחרים (מחבלים, תועמלנים, צלפים, מתנקשים, מסיתים וכו'.)"בעיני הנאצים, כל היהודים היו בולשביקים, קיצוניים ומסוכנים. כיוון שכך, הפקודה הקיפה באופן מעשי את כל היהודים.

האיינזצגרופן הסתייעו ביחידות אחרות שהשתתפו ברצח, כגון יחידות SS אחרות, הוורמכט וכן מיליציות מקומיות מבני העמים הכבושים. עד אביב 1943, כאשר החלו הגרמנים בנסיגתם משטחי ברית המועצות, רצחו האיינזצגרופן בערך 1.25 מיליון יהודים ומיליוני בני לאומים סובייטים אחרים, בהם שבויי מלחמה.

6/24/1941
הגרמנים כובשים את וילנה; ביולי מתחיל רצח יהודי וילנה בפונאר

ב-24 ביוני 1941, יומיים לאחר הפלישה לברית המועצות, כבשו הגרמנים את וילנה. ביולי החלו להוביל קרבנות יהודיים ברגל, בכלי רכב ממונעים וברכבת לפונאר (Ponary). הקורבנות הוצעדו בקבוצות של מאות ואלפים לבורות ענק דרך כניסה מעגלית באתר בניה של מחסני דלק. הם לא יכלו לראות לאן הם נלקחים, כיוון שבגדיהם העליונים נמשכו עד מעל לראשיהם בעודם צועדים. כשהגיעו לבורות נורו על ידי אנשי SS, שוטרים גרמנים וליטאים שסייעו ברצח.

6/28/1941
הרומנים רוצחים 14,000 יהודים ביאש

בערב ה-28 ביוני תקפו את יהודי יאש (Iasi) חיילים גרמנים ורומנים, חברי "שירותי המודיעין המיוחד הרומני", שוטרים ואזרחים. אלפי יהודים נרצחו בבתיהם וברחובות; אלפים נוספים נעצרו על ידי סיורים של חיילים גרמנים ורומנים ונלקחו למטה המשטרה. בבתיהם הציבו נוצרים צלבים, אותות וכתובות כגון "כאן חיים נוצרים, לא יהודונים". למחרת, "יום ראשון השחור", ירו חיילים רומנים באלפי יהודים שהוחזקו בחצר מטה המשטרה. 4,330 השורדים ויהודים רבים שהובאו מכל חלקי העיר רוכזו בקרונות מטען ובמשאיות; 2,650 מהם מתו מחנק ומצמא, ואחרים איבדו את שפיותם. ב-30 באוגוסט הוחזרו ליאש 980 יהודים ששרדו.

6/30/1941
אייזנצגרופה 4-א ואוקראינים מקומיים הורגים 400 יהודים בלוצק

הגרמנים נכנסו ללוצק (Luck) ב-25 ביוני. למחרת ביצעו אוקראינים פוגרום ביהודים, רצחו מספר יהודים, הכו אחרים ובזזו רכוש. ב-27 ביוני הגיע לעיר יחידת חוד של איינזצקומנדו. היחידה הגיעה לכלא המקומי וגילתה גופות של מספר אסירים, בהם אוקראינים שרצחו הסובייטים לפני נסיגתם. הממשל הצבאי הגרמני ומנהיגים לאומנים אוקראינים האשימו את היהודים ברציחות, וב-30 ביוני רוכזו ונרצחו300 יהודים בתור נקמה. ב-2 ביולי רוכזו גברים יהודים לשם עבודה ו-2,000 מהם נלקחו למבצר לובארט (Lubart) ונרצחו. ברצח השתתפו חיילים גרמנים מיחידות עורפיות שהוצבו בעיר.

6/30/1941
גרמניה כובשת את לבוב; 4,000 יהודים נרצחים עד 3 ביולי

הגרמנים כבשו את לבוב ב-30 ביוני. גופות של אסירים פוליטיים אוקראינים נמצאו במרתפי תחנת המשטרה הפוליטית הסובייטית, והגרמנים והאוקראינים הפיצו שמועות בהן הואשמו היהודים ברצח. אנשי איינזצגרופה C, חיילים גרמנים, לאומנים אוקראינים ואספסוף החלו לרצוח יהודים באותו היום. בארבעת הימים בהם נמשכו ההתפרעויות, השתולל ההמון האוקראיני ותקף, עינה ורצח יהודים, וכן אנס נשים יהודיות בעוד החיילים הגרמנים מצלמים את הנעשה. עד 3 ביולי נרצחו כ-4,000 יהודים.

7/4/1941
הקמת היודנרט בווילנה

הגרמנים כבשו את וילנה ב-24 ביוני. בתוך ימים ספורים פקדו הגרמנים והליטאים על היהודים לענוד אות קלון, אסרו עליהם ללכת על המדרכות ולהיכנס למקומות מסוימים, הטילו עוצר לילה והגבילו את זכותם לקנות מזון. ב-4 ביולי הצטוו היהודים להקים יודנרט. במקביל החלו הגרמנים לחטוף יהודים מהרחובות ומהבתים לפונאר (Ponary) בעזרת מתנדבים ליטאים ולרצוח אותם. כ-5,000 יהודים נרצחו ביולי. יהודי וילנה וקרוביהם לא ידעו דבר על גורל יקיריהם.

7/8/1941
תחילת רצח יהודי בוקובינה ובסרביה

עם הפלישה לברית המועצות ביוני 1941 כבשו גרמניה ורומניה את בסרביה ואת צפון בוקובינה. מנהיגי רומניה, מרשל יון אנטונסקו (Ion Antonescu) וסגן ראש הממשלה מיהאי אנטונסקו (Mihai Antonescu) וכן חברי ממשלה אחרים, נתנו לצבא ולז'נדרמריה הרומנים פקודה סודית להשמדת יהודי בוקובינה ובסרביה תחת שם הצופן 'טיהור השטח' (Curatirea Terenului).

ערב המלחמה הוקמה מתוך שירות הביטחון הרומני יחידה מיוחדת, מעין איינזצגרופן, בפיקודו של סגן ראש הממשלה מיהאי אנטונסקו, יחידה שנקראה 'השדרה המיוחדת' (Esalon Special). עד אוגוסט 1941 נרצחו בבוקבינה ובבסרביה 150,000-160,000 יהודים, בעיקר על ידי יחידה זו וכן על ידי הצבא הגרמני ואיינזצגרופה D ובשיתוף האוכלוסיה הנוצרית המקומית. באוגוסט הוחל בהקמת מחנות וגטאות בהם רוכזו היהודים הנותרים.

ב-8 ביולי אמר מיהאי אנטונסקו בישיבת ממשלה: "אני מבקש מכם, היו חסרי רחמים. אין כאן מקום להומניטריות מתקתקה וחסרת שחר... אני מצדד בהגירה כפויה של כל היסוד היהודי מבסרביה ומבוקובינה; יש לגרש אותם מעבר לגבול... אינני חושש שמא ההיסטוריה תשפוט אותנו כברברים... אם יש צורך בכך, השתמשו במכונות יריה, ואני אומר כי החוק אינו קיים."

היהודים שנותרו בחיים לאחר הרציחות גורשו בצעדות מוות לגטאות ומחנות בבסרביה. הם צעדו מאות קילומטרים בחום הקיץ, רעבים, חולים ותשושים. חיילים רומנים ירו בכל מי שכשל. בספטמבר 1941, לאחר שהייה של כשישה שבועות במחנות זמניים, גורשו יהודים אלה לטרנסניסטריה, שם רוכזו במחנות ובגטאות. כ-195,000 יהודים גורשו למחנות אלה, וכ-145,000 יהודים נספו שם. בנוסף להם נרצחו על ידי הרומנים כ-180,000 יהודים אוקראינים שהיו לפני כן בשטח זה.

7/20/1941
הקמת הגטו במינסק

ב-20 ביולי 1941 ניתנה הפקודה להקים גטו במינסק. הגטו הוקם בשטח שכלל 34 רחובות וסמטאות, וכן את בית הקברות היהודי. יהודים הובאו לגטו מסלוצק (Slutzk), דז'רז'ינסק (Dzerzhinsk), שרבן (Cherven) ומאזורים נוספים במחוז מינסק. נשים וגברים יהודיים שנישאו ללא-יהודים נלקחו גם הם לגטו, וכך גם ילדיהם. אוכלוסיית הגטו הגיעה ל-100,000 נפש.

7/24/1941
הקמת הגטו בקישינב; 10,000 יהודים נרצחו מהפלישה ועד מועד זה

יהודי קישינב נרצחו במספר שלבים. כאשר נכנסו יחידות רומניות וגרמניות לעיר, נטבחו יהודים רבים ברחובות ובבתיהם. מספרם המדויק אינו ידוע, אך החוקר מטטיאס קארפ (Matatias Carp) העריכו ב-10,000. לאחר הקמת הגטו נרצחו בשיטתיות 2,000 יהודים על ידי יחידה שהורכבה מאנשי איינזצקומנדו 11a מאיינזצגרופה D. יחידה זו בחרה לרצוח עוסקים במקצועות חופשיים (רופאים, עורכי דין, מהנדסים) ואינטלקטואלים יהודים. חיילים ושוטרים רומנים סייעו ככוח עזר לאנשי האיינזצקומנדו בחלק מרציחות אלה. 11,000 היהודים ששרדו את גל הרצח רוכזו בגטו שהוקם ב-24 ביולי 1941 בפקודת המושל הרומני של האזור והמפקד הגרמני של האיינזצקומנדו. יהודי הגטו נושלו מרכושם, עונו ונלקחו לעבודות כפייה. רבים נרצחו וגופותיהם לא סולקו, דבר שהרגיז את הגרמנים.

7/25/1941
פוגרום בלבוב

ב-25 עד 27 ביולי פרעו שוב אוקראינים ביהודים בלבוב, בחסות גרמנית. הפוגרומים אורגנו על ידי חוגים אוקראינים לאומניים, בעידוד גרמני. בקרב יהודי לבוב התפשטה שמועה שהאוקראינים מתכננים פוגרום. עם התקרב 25 ביולי הורגשה תכונה בלתי רגילה בקרב המשטרה האוקראינית בעיר. יהודים נמנעו מיציאה מבתיהם. מוקדם בבוקר 25 ביולי החלו לזרום לעיר קבוצות של איכרים. הם נאספו בשטחי תחנות המשטרה ומשם יצאו לרחובות, מלווים בשוטרים אוקראינים, ותקפו כל יהודי שבו נתקלו באלות, סכינים וגרזנים. קבוצות של יהודים נלקחו לבית הקברות היהודי ונרצחו באכזריות. אחרי הצהריים החל איסוף יהודים מבתיהם תוך ביזת רכושם. המשטרה האוקראינית התאספה בקבוצות של חמישה ופעלה לפי רשימות מוכנות. בשלושה ימים נרצחו בערך 2,000 איש. הפוגרום נודע כ"ימי פטליורה", לזכר סימון (סמיון) פטליורה (Simon (Semyon) Petliura), ראש ממשלת אוקראינה, שארגן פוגרומים מסיביים נגד היהודים ב-1919 ונרצח בגלות על ידי יהודי ב-1926.

7/31/1941
גרינג מצווה על היידריך להכין תכנית ל"פתרון סופי של הבעיה היהודית"

הרמן גרינג הנחה את ריינהרד היידריך לחבר ולהגיש הצעה שתכלול את "כל ההכנות הנחוצות בנוגע להיבטים הפיננסיים, המעשיים והארגוניים של פתרון כולל (Gesamtlosung) של "השאלה היהודית" בתחום ההשפעה הגרמני באירופה." נראה שהיידריך עצמו יזם מינוי זה. כדי להוציא לפועל את מטלתו, זכה היידריך לשיתוף פעולה מכל משרדי הרייך וכינס את "ועידת ואנזה (Wannsee)" חצי שנה לאחר מכן. לוועידה זימן היידריך את מנהליהן של הרשויות הממשלתיות הראשיות שעזרתן נדרשה לשם הצלחת התכנית. חוקרים רבים מחשיבים את הנחייתו של גרינג בתור המסמך החשוב הראשון שהניע את גלגלי "הפתרון הסופי".

8/1/1941
50,000 יהודים נכלאים בגטו ביאליסטוק

הגרמנים כבשו מחדש את ביאליסטוק ב-27 ביולי 1941. יומיים לאחר מכן זימן המפקד הצבאי של העיר את הרב הראשי של העיר, ד"ר גדליה רוזנמן, ואת ראש מועצת הקהילה היהודית, אפרים באראש, וציווה עליהם להקים יודנרט. ב-1 באוגוסט נכלאו 50,000 יהודים באזור הגטו - שכונה חדשה, לא יהודית, שחולקה לשני חלקים, מזרחי ומערבי, והיתה חצויה על ידי נהר הביאלה (Biala). בגטו היו שני שערים, ושער שלישי נוסף לאחר מכן. משרדי היודנרט היו ברחוב קופייצקה (Kupiecka) 32, ושם שוכנו רוב משרדי המחלקות שעסקו בענייני הגטו השוטפים.

8/4/1941
גטו קובנה נסגר

יהודי קובנה ששרדו את ההשתוללות האלימה שהתלוותה לכיבוש העיר ב-24 ביוני קיבלו חודש על מנת לעבור לשני רובעי גטו בסלובודקה (Slobodka), משני צדדיו של הרחוב הראשי – "הגטו הגדול" ו"הגטו הקטן". האזור הוקף בגדר תיל ונשמר בקפדנות, גם על ידי חיילים גרמנים שהוצבו בשערים. כ-29,760 יהודים התגוררו בגטו הסגור לפני שהחלו הרציחות ההמוניות, באוגוסט.

8/5/1941
רציחות בפינסק; 10,000 יהודים נרצחים בשלושה ימים

גל הרציחות הראשון בפינסק החל ב-5 באוגוסט 1941. הגרמנים כבשו את פינסק ב-4 ביולי; 16 יהודים נחטפו ונרצחו למחרת היום. במחצית השניה של יולי הוקם יודנרט בן 28 חברים, בראשו עמד דוד אלפר, מנהל בית הספר "תרבות". ב-5 באוגוסט רוכזו כ-8,000 יהודים בתירוץ שעליהם לתקן מסילת ברזל; ביניהם היו 20 מחברי היודנרט, כולל יושב הראש. כולם נלקחו לבורות מחוץ לעיר ונרצחו. ב-7 באוגוסט רוכזו עוד 2,500-3,000 גברים (קשישים, מבוגרים ונערים) ונרצחו גם הם.

8/27/1941
טבח בקמנץ-פודולסק

ביולי נכבשה קמנץ-פודולסק על ידי כוחות הונגרים שלחמו לצד גרמניה ונגד ברית המועצות. באמצע יולי גורשו 14,000 יהודים שהתגוררו בהונגריה אך לא היו אזרחיה לקורוסמזו (Korosmezo), ליד גבול פולין. משם נשלחו לקולומיאה (Kolomija) ליד קמנץ-פודולסק (Kamenets-Podolsk) והוסגרו לידי ה-SS. עד 10 באוגוסט נמסרו ל-SS לפחות 14,000 יהודים. ב-25 באוגוסט נחתם גורלם של יהודים אלה בפגישה במפקדת מפקד החטיבה הלוגיסטית של הוורמאכט בוויניצה (Vinnitsa). בפגישה זו הבטיח SS אוברגרופנפיהרר פרידריך יקלן (Friedrich Jeckeln) לסיים עד ספטמבר את רציחתם של היהודים שאותם מסרו ההונגרים. האקציה התרחשה ב-27-28 באוגוסט, ולפי דו"ח שכתב יקלן (דו"ח מבצעי ברה"מ מס' 80), נרצחו 23,600 איש - 14,000-18,000 מהם מהונגריה והשאר בני המקום. גם ההונגרים מילאו תפקיד פעיל ברצח.

9/1/1941
סיומה הרשמי של תכנית "המתת החסד" (אותנסיה) הנאצית

הביקורת הגוברת על מבצע "המתות החסד" (euthanasia) – כגון דרשה שנשא קלמנס גלן, הבישוף הקתולי של מינסטר ב-3 באוגוסט 1941 – הביאה את היטלר לסיים את המבצע באופן רשמי. עם זאת, נמשכו הרציחות בהסוואה משופרת עד תום המלחמה. עד 1 בספטמבר 1941, מועד סיומו הרשמי של המבצע, "טוהרה" גרמניה מ-70,273 אנשים, על פי נתוני תכנית T4; עד סוף 1941 דיווחו פקידי T4 ש-93,521 מיטות פונו לצרכים אחרים.

9/3/1941
ניסויים ראשונים באושוויץ ברצח בגז

ב-3 בספטמבר נרצחו באושוויץ, על ידי הגז ציקלון-בי (Zyklon B), האנשים הראשונים שעליהם נוסתה שיטת רצח זו באושוויץ. היו אלה 600 שבויי מלחמה סובייטים ו-250 אסירים שנבחרו מבין החולים. נסיונות ראשוניים נכשלו; הקרבנות המיועדים לא מתו כמתוכנן. היה צורך להוציאם ולהמתין עד לתיקון הבעיות הטכניות. אז הובלו הקרבנות חזרה לתאים ונרצחו בהתאם לתכנית.

9/5/1941
שני גטאות מוקמים ונסגרים בווילנה

ב-3-5 בספטמבר נסגר בגדר האזור בווילנה שפונה מיהודים באקציית "הפרובוקציה הגדולה" (בה ביימו הגרמנים התקפה בירי של יהודים על גרמנים). 8,000 מיהודי וילנה נרצחו בתור "נקמה". שני גטאות הוקמו שם: גטו מס' 1 וגטו מס' 2, ביניהם הפריד רחוב בשם "רחוב גרמני" (Deutsche). ב-6 בספטמבר הוכנסו כל יהודי וילנה לגטאות – 30,000 לגטו מס' 1 ו-11,000 לגטו מס' 2. כ-6,000 יהודים נלקחו לפונאר (Ponary) ונרצחו שם. למחרת הקימו הגרמנים יודנרט בכל אחד מהגטאות.

9/8/1941
תחילת המצור על לנינגרד

הצבא הגרמני התקדם במהירות כה רבה לעבר לנינגרד, העיר השניה בחשיבותה ברוסיה, עד שב-30 באוגוסט 1941 נותקה מסילת הברזל האחרונה שהובילה אל העיר. מספר ימים לאחר מכן השלימו יחידות שריון גרמניות את כיתור העיר. כוחות גרמניים בפיקוד פילדמרשל ריטר פון לב (Ritter von Leeb) מדרום מערב וצבאו של המרשל הפיני מאנרהיים (Mannerheim) מצפון מערב הגיעו במהירות אל פרברי העיר והחלו להפגיזה באופן מסיבי. עם זאת, תקוותיהם של הנאצים לכיבוש מהיר של העיר התפוגגו כשמונה מרשל ז'וקוב (Zhukov) לארגון הגנת העיר. הוא הפך את העיר למבוך של מעוזים ועמדות ירי.

9/12/1941
היטלר: "לנינגרד תורעב עד לכניעתה"

בתחילת ספטמבר נותק הקשר היבשתי האחרון של הכוחות הסובייטיים עם לנינגרד. לנינגרד ושלושה מיליוני תושביה היו תחת מצור והמזון שהיה ברשותם הספיק לחודש אחד. אספקה מעטה הגיעה על פני אגם לדוגה (Ladoga). רעב נורא השתרר בעיר. הכוחות הגרמניים חנו בפרברי העיר והתכוננו למצור ממושך. היטלר אסר על מפקדיו לקבל את כניעת העיר וציווה שלנינגרד ואוכלוסייתה יופצצו ויופגזו עד מוות. תכניתו של היטלר לא בוצעה במלואה, אך עד הסרת המצור ושחרור לנינגרד, בינואר 1944, מתו כמיליון תושבים עקב הקשיים והרעב הנורא.

9/15/1941
150,000 יהודים מגורשים מרומניה לטרנסניסטריה; 90,000 נספים

טרנסניסטריה (Transnistria) היא אזור במערב אוקראינה, מצפון מזרח לרומניה, מעבר לנהר הדנייסטר (Dniestr). אזור זה מסר היטלר לרומניה בתמורה להשתתפותה במלחמה נגד ברית המועצות. לאחר שנכבשה על ידי רומניה הפכה טרנסניסטריה לשטח ריכוז עבור יהודי בסרביה (Bessarabia), בוקובינה (Bukovina) וצפון מולדביה (Moldavia), יהודים שאותם גירשו הרומנים בפקודתו הישירה של מרשל רומניה יון אנטונסקו (Ion Antonescu).

הגירושים החלו ב-15 בספטמבר 1941, ונמשכו בהפסקות עד סתיו 1942; 15 בספטמבר הוא תאריך הגירוש הרשמי של היהודים מבסרביה. רוב היהודים שגורשו לטרנסניסטריה אולצו לעבור את הדרך בהליכה. מסלול הגירוש כלל ארבע תחנות: אטאצ'י (Atachi), תחנת המעבר המרכזית, קוסאוטי (Cosauti), רזינה (Rezina) וטיראספול (Tiraspol).

עשרות אלפי יהודים נהרגו בדרכי הגירוש, נורו בידי המלווים הרומנים או מתו ברעב, בצמא, במחלות, בהתעללות ובאפיסת כוחות. טרנסניסטריה הפכה לקבר אחים ליהודי רומניה. בשנות השלטון הרומני, מסתיו 1941 עד אביב 1944, נספו שם כ-90,000 מתוך 150,000 המגורשים. (על פי מקורות גרמניים, גורשו 185,000 איש.) בנוסף למעשי טבח שבוצעו בידי רומנים בעת הגירוש, נרצחו עשרות אלפי יהודים יהודים במחנות בוגדנובקה (Bogdanovka), אקמצ'טקה (Akhmechetka) ודומנקבק (Domankevk).

הצבא והז'נדרמריה הרומנית השתתפו גם ברציחת כ-200,000 יהודים מאוקראינה. באוקטובר גורשו גם יהודי דרום בוקובינה לטרנסניסטריה. יון אנטונסקו קבע כי בסרביה תהיה 'נקייה מיהודים' ובבוקובינה יושארו מ-90,000 יהודיה רק כ-10,000 יהודים שנחשבו חיוניים לכלכלת האזור.

9/19/1941
חיסול גטו ז'יטומיר; 10,000 יהודים נרצחים

ז'יטומיר (Zhitomir) היתה בירת מחוז באוקראינה הסובייטית. כשהגרמנים כבשו את העיר, ב-9 ביולי 1941, היו בעיר 10,000 יהודים. ביולי ובאוגוסט 1941 נרצחו כמעט 5,500 יהודים בקבוצות, בתואנות שונות, ויתר 5,000 יהודי ז'יטומיר הוכנסו לגטו. מוקדם בבוקר ה-19 בספטמבר הוקף הגטו על ידי יחידות משטרה גרמניות ואוקראיניות. 5,000 היהודים הוצאו מהגטו לבורות ונרצחו.

9/19/1941
הגרמנים מגיעים לקייב

סטאלין הנחה את מרשל סמיון בודיוני (Semyon Budenny) להחזיק בקייב בכל מחיר, אך הוא איחר את המועד; שריון גרמני שם מצור על בירת אוקראינה. סטאלין פנה לחייליו ברדיו והפציר בהם להמשיך להחזיק בעיר ולהילחם עד מוות. למרות זאת כבש הוורמאכט את קייב. 350,000 חיילים סובייטיים נהרגו ו-600,000 נלקחו בשבי. אבדות הסובייטים כללו 3,718 קנים ארטילריים, 884 כלי רכב ממונעים וחמש ארמיות.

9/19/1941
יהודי גרמניה מחויבים לענוד את הטלאי הצהוב

בספטמבר 1941 חויבו יהודים באזורי הרייך השלישי לענוד טלאי צהוב שנקרא "הכוכב הצהוב" (Judenstern). על פי הפקודה, שהוצאה שנתיים לאחר שדרישה דומה הוצבה בפני יהודי פולין, כל היהודים מגיל שש ומעלה חויבו לענוד על הצד השמאלי של חזיהם כוכב צהוב בן שישה קצוות בגודל אגרוף ובו כתוב "יהודי" (Jude). "הטלאי הצהוב" בתחומי הרייך והאזורים המסופחים לו, כמו בכל מקום אחר, היה רק אחד מסדרה של צווים אנטי-יהודיים, שכל אחד מהם ייצג הסלמה גוברת במדיניות כלפי היהודים.

בשלב זה בוצע סימון היהודים בגרמניה כהכנה ל"פתרון הסופי". בחודש זה הוגבלה תנועתם של יהודים שלא היו מועסקים במיזמים בעלי חשיבות לכלכלת המדינה. בחודשים שלאחר מכן נשלחו יהודים אלה למזרח.

9/29/1941
33,771 יהודי קייב נרצחים בבאבי יאר

ב-28 בספטמבר הפיצו הגרמנים מודעות בקייב, בהן הצטוו היהודים להתייצב למחרת היום בשעה 8 בבוקר בפינת הרחובות מלניק (Melnik) ודחטיארב (Dekhtyarev) לשם יישוב מחדש באזורים אחרים. הגרמנים ציפו להגעתם של 6,000 יהודים; במקום זאת, הגיעו לנקודת המפגש 30,000 יהודים. הגרמנים הובילו את ההמון במורד רחוב מלניק אל בית הקברות היהודי שבקצה העיר, ליד הגיא הסמוך באבי יאר (Babi Yar). הגיא גודר בגדל תיל ונשמר על ידי משטרה, חיילי ואפן-SS ומשטרה אוקראינית.

כשהגיעו לעמק אולצו הקרבנות למסור את חפצי הערך שלהם, להתפשט ולצעוד בקבוצות של 10 אל משטח מוגבה בקצה העמק. כשהיו מגיעים לקצה, נורו מנשק אוטומטי וגופותיהם נפלו לעמק. יחידות היורים מאיינזצקומנדו 4a החליפו זו את זו מדי שעות ספורות. בסוף היום כוסו הגופות בשכבת אדמה דקה. ב-29-30 בספטמבר, על פי דיווחים רשמיים של האיינזצגרופה, נורו 33,771 יהודים. רוב הקרבנות היו נשים, ילדים, קשישים וחולים – אלה שלא יכלו להימלט מקייב לאחר הפלישה הגרמנית. האיינזצגרופה דיווחה בגאווה ש"הודות לתכנון חכם באופן יוצא מהכלל" היהודים לא הבינו מה מצפה להם עד הרגע האחרון. בדו"ח נכתב בנוסף ש"לא היו תקריות."

10/8/1941
חיסול גטו ויטבסק; יותר מ-16,000 יהודים נרצחים

הגרמנים כבשו את ויטבסק (Vitebsk), בירת מחוז בצפון מזרח בלרוס, ב-11 ביולי 1941. מיד הוחל ברדיפת יהודים, גיוסם לעבודת כפייה ורציחתם. בעיר הוקם גטו ובו נכלאו 16,000 יהודים. חיסול גטו ויטבסק החל ב-8 באוקטובר 1941 בתירוץ שהוא היווה מוקד להתפשטות מחלות. במהלך אקציית רציחות שנמשכה שלושה ימים, נלקחו יהודים לנהר ויטבה (Vitbe), שם נורו וגופותיהם הושלכו למים.

10/11/1941
חמישים אלף יהודי צ'רנוביץ שברומניה נכלאים בגטו

צ'רנוביץ (Czernowitz, צ'רנובצי, צ'רנאוטי - Chernovtsy, Cernauti) היתה העיר המרכזית במחוז צ'רנובצי, ובירתה לשעבר של פרובינציית בוקובינה. פרובינציה זו עברה מרומניה לברית המועצות ונכבשה שוב על ידי רומניה ביוני 1941, עם הפלישה לברית המועצות. ב-11 באוקטובר, בפקודת מושל האזור קורנליו קאלוטסקו (Corneliu Calotescu), נכלאו כל יהודי צ'רנוביץ, יותר מ-50,000 איש, באזור של מספר רחובות צדדיים, ונציגים של הבנק הרומני הלאומי החרימו את חפציהם ורכושם. למחרת החל גירוש יהודי צ'רנוביץ לטרנסניסטריה. עד 15 בנובמבר גורשו לטרנסניסטריה כ-28,000 יהודים מדרום בוקובינה, צ'רנוביץ ומחוז דורוהוי.

10/12/1941
הגרמנים מגיעים לפרברי מוסקווה

"בליל 14-15 באוקטובר הידרדר המצב בחזית המערבית", נכתב במסמך של הצבא האדום. "הכוחות הגרמניים הפשיסטיים הציבו כוח גדול של טנקים וחיל רגלים ממונע נגד כוחותינו ופרצו את הגנתנו באחד האזורים." שתי ארמיות סובייטיות ובהן יותר מ-650,000 חיילים נוטרלו בשבועיים הראשונים של אוקטובר. סטאלין ציווה על פינוי משרדי ממשלה וחלק מהמפעלים בבירה, אך הוא עצמו נשאר לפקד על הגנת העיר. סיורים גרמניים התקרבו למוסקווה כל כך, עד כי יכלו לראות את מגדל המים שלה במרחק 24 ק"מ. היתה זו נקודת השפל העמוקה ביותר של הסובייטים בכל המערכה הצבאית עד אז.

10/15/1941
תחילת גירושם של יהודי גרמניה ואוסטריה לגטאות במזרח

באמצע אוקטובר 1941 החל גירוש המוני מאוסטריה ללודז'. בגירוש זה גורשו 5,000 יהודים מאוסטריה ומספר דומה של סינטי ורומה (צוענים) מאזור בורגנלנד שבמזרח אוסטריה. לאחר מכן גורשו עוד 5,000 יהודים לגטו לודז' ועוד 3,000 למדינות הבלטיות.

10/16/1941
כיבוש אודסה ורצח כ-8,000 יהודים

אודסה, עיר הנמל הגדולה ביותר באוקראינה, לחוף הים השחור, נכבשה ב-16 באוקטובר 1941, לאחר מצור של חודשיים. מיד לאחר מכן רצחו יחידות המבצע של המודיעין הרומני ואיינזצקומנדו 11b של איינזצגרופה D יותר מ-8,000 איש, רובם יהודים.

10/24/1941
20,000 יהודים מגורשים לדנליק שליד אודסה; כולם נרצחים

ב-22 באוקטובר פוצץ בניין הפיקוד הרומני באודסה, ו-66 אנשי צבא נהרגו, בהם המושל הצבאי של אודסה. בתגובה ציווה הדיקטטור הרומני יון אנטונסקו להוציא להורג 200 קומוניסטים על כל קצין הרוג ו-100 על כל חייל, לכלוא את כל הקומוניסטים ולקחת בני ערובה מקרב משפחות יהודיות.

למחרת היום נתפסו כ-5,000 איש, רובם יהודים, והוצאו להורג, רובם בתלייה והיתר בירי. אחרי הצהריים ריכזו הרומנים 20,000 יהודים בבית הכלא המקומי ולמחרת היום הובילו אותם לכפר דנליק (Dalnik). חלק מהעצורים נורו; אחרים נכלאו במחסנים או הובלו לכיכר המפרץ, שם נשרפו חיים. בין 25 באוקטובר ו-3 בנובמבר שולחו רבים מיהודי אודסה למחנות ו-35,000-40,000 יהודים אחרים שנותרו בעיר נכלאו ל-10 ימים. חלקם נספו עקב תנאי האקלים והרעב או נרצחו מידי התושבים הגרמנים, והיתר נרצחו חודש לאחר מכן.

10/25/1941
אייכמן מאשר תכנית לשימוש במשאיות גז

ביוזמתם של היינריך לוזה (Heinrich Lohse), קומיסאר הרייך למחוז המזרח אוסטלנד, ואלפרד רוזנברג (Alfred Rosenberg), השר הממונה על השטחים הכבושים במזרח, התקיימה פגישה שבה נכחו רוזנברג ונציגים משרדיהם של רוזנברג ואדולף אייכמן. מיד לאחר מכן, ב-25 באוקטובר, דרש אייכמן להתחיל ברצח יהודים במשאיות גז.

10/28/1941
9,000 מיהודי קובנה נרצחים ב"מבצר התשיעי" (הפורט התשיעי)

כשפקיד הגסטפו האחראי על עניינים יהודיים בקובנה הודיע לאלטסטנראט (מועצת היהודים) שכל תושבי הגטו צריכים להתאסף בכיכר הדמוקרטים במטרה להפריד בין העובדים לבין האוכלוסיה שאינה עובדת, ידעו חברי המועצה היהודית מה צפוי לאוכלוסיה. היודנרט התייעץ עם הרב הראשי והחליט לזמן את התושבים בכל זאת, בתקווה שבכך יינצלו מעטים. "האקציה הגדולה" בקובנה התקיימה ב-28 באוקטובר, ורב סמל של ה-SS (SS-Hauptscharführer) הלמוט ראוקה (Rauca) החליט מי יחיה ומי יישלח למות. עם ערב הסתיימה הסלקציה. יותר מ-9,000 יהודים, כמחציתם ילדים, הועברו מהגטו הראשי ל"גטו הקטן", נכלאו שם עד למחרת והובלו בקבוצות ל"מבצר התשיעי". בתום ההעברה ציוו הגרמנים על אנשי שירות הסדר היהודי להוציא מ"הגטו הקטן" את כל המסתתרים; אנשי שירות הסדר היהודי הצליחו להציל מספר יהודים כאלה בכך ששמו על בגדיהם תגים של שירות הסדר. שישה ק"מ ממרכז קובנה, ב"מבצר התשיעי" – אחד מסדרת מבצרים שהקיפו את העיר – נורו 9,000 יהודים למוות אל תוך בורות שנחפרו בידי שבויי מלחמה סובייטיים.

10/30/1941
יהודי ברטיסלבה מגורשים לאזורים כפריים בסלובקיה

ב-1941 הואצה החקיקה האנטי-יהודית בסלובקיה, בעלת הברית ובת החסות של גרמניה. יהודים נדרשו לענוד את הטלאי הצהוב ולעבוד בעבודות כפייה. בסתיו החלה בניית מחנות עבודה ליהודים. בספטמבר הוצאה פקודה לגירוש 10,000 עד 15,000 יהודים מברטיסלבה למספר ערים בפריפריה וכן למחנות עבודה. הפקודה הוצאה לפועל באוקטובר. בהצהרה שנמסרה למשרד החוץ הגרמני ב-22 באוקטובר 1941 בנוגע לגירוש לערי הפריפריה, ציין שגריר גרמניה בסלובקיה, האנס לודין (Ludin), שהפעולה נעשתה על פי הדגם של הגטאות באזור הממשל הכללי (הגנרלגוברנמן) בפולין והתקיימה בעידוד היועץ הגרמני לעניינים יהודיים, דיטר ויסליצני (Dieter Wisliceny).

11/1/1941
תחילת בנייתו של מחנה ההשמדה בלז'ץ

במאי 1940 בנו הגרמנים מחנה עבודה ליהודים בבלז'ץ (Belzec), עיירה קטנה בדרום מזרח מחוז לובלין שבפולין. האסירים היהודים בנו ביצורים ותעלות אנטי-טנקיות על הגבול הגרמני-סובייטי. המחנה נסגר בסוף 1940. בסוף אוקטובר 1940 החלה בניית מחנה השמדה בבלז'ץ, כחלק מ"מבצע ריינהרד". המחנה נבנה ליד מסילת ברזל, במרחק 500 מטר מתחנת הרכבת של בלז'ץ. החפירות האנטי-טנקיות בשטחי המחנה קיבלו תפקיד חדש: קברי המונים ליהודים שנועדו להירצח במחנה. עד דצמבר 1942 נרצחו בבלז'ץ כ-600,000 יהודים.

11/1/1941
הרומנים מסכימים לרצח יהודים אזרחי רומניה שחיו מחוץ לרומניה

בנובמבר 1941 נתן מיהאי אנטונסקו, סגן ראש ממשלת רומניה, את הסכמתו לגירוש יהודים אזרחי רומניה שחיו בגרמניה ובארצות כבושות בידי הגרמנים למחנות ההשמדה. כמה אלפים מיהודים אלה גורשו ונרצחו.

11/15/1941
תחילת הרציחות במאלי טרוסטינץ שליד מינסק

מנובמבר 1941 נרצחו יהודים וקרבנות אחרים של המשטר הנאצי (שבויי מלחמה סובייטים, פרטיזנים, בני ערובה ועוד) ביער בלאגובשצ'ינה, בקרבת הכפר מאלי טרוסטינץ (Maly Trostinets), מדרום-מזרח למינסק. הקרבנות הראשונים היו כ-10,000 יהודים מגטו מינסק והחל מחודש מאי 1942 נרצחו שם יהודים שהובאו ישירות מגרמניה, בוהמיה ומורביה, מפולין ומארצות השפלה. חלקם נרצחו במשאיות גז וכל הקורבנות נקברו בבורות שנחפרו מבעוד מועד. לפי אומדנים שונים נרצחו באזור מאלי טרוסטינץ בין 206,500 לחצי מיליון איש.

11/24/1941
"גטו לדוגמה" מוקם בטרזין

המגורשים הראשונים לגטו טרזין (טרזיינשטט, Theresienstadt) הגיעו בסוף נובמבר 1941. עד סוף מאי 1942 גורשו למחנה 28,887 יהודים - שליש מיהודי הפרוטקטורט של בוהמיה ומורביה (שטחי צ'כיה הכבושים בידי הגרמנים). בתחילה תמכה הנהגת יהודי צ'כיה בתכנית להקים את הגטו, בתקווה שבכך ייחסך מהיהודים הגירוש למזרח. בחודשים הראשונים דמו התנאים בטרזין לאלה שבמחנות ריכוז נאצים אחרים וגאו התקוות שהגטו ימנע גירוש למזרח. אך בינואר 1942 גורשו 2,000 יהודים לריגה. מאז חיו תושבי הגטו בפחד מתמיד מפני גירוש.

בין נובמבר 1941 ו-20 באפריל 1945 גורשו 140,000 יהודים לטרזין. מתוכם נספו 32,497 עקב התנאים הנוראים. מתוך 86,934 המגורשים מהגטו לאושוויץ, שרדו 3,097. בסוף אוקטובר 1944 נותרו בטרזין רק 11,068 תושבים.

11/30/1941
30,000 יהודי ריגה שנעצרו נורים ברומבולי

הגרמנים הקימו שני גטאות ליהודים בריגה. בליל 29 בנובמבר הפרידו הגרמנים גברים יהודים עובדים מיתר אוכלוסיית הגטו והעבירו אותם לאזור מגודר בחלק הצפון מזרחי של העיר, שפונה מיושביו שלושה ימים לפני כן. בליל 30 בנובמבר הקיפו חיילים גרמנים ולטווים את האזור המערבי של "הגטו הגדול". תושביו של אזור זה רוכזו בקבוצות של 1,000 ולמחרת, ב-1 בדצמבר, נלקחו ליער רומבולי (Rumbuli), שמונה ק"מ מהעיר, ונורו למוות על סף בורות גדולים שהוכנו מראש.

כל תושבי "הגטו הגדול" נרצחו ב-8-9 בדצמבר, בשתי אקציות. כ-30,000 איש נרצחו ברומבולי, ובהם חברי האלטסטנראט (מועצת היהודים) וההיסטוריון שמעון דובנוב.

12/6/1941
הסובייטים פותחים במתקפת נגד במוסקווה

הגרמנים כבר היו בשערי הבירה הסובייטית. ברית המועצות הגיעה לנקודת השפל שלה במלחמה ומוסדות המדינה עמדו ליפול בידי הצבא הגרמני. גיאורגי ז'וקוב (Georgi Zhukov), רמטכ"ל הצבא האדום, נקרא לתאם את הגנת העיר. הוא בנה קו הגנה וחיכה לעמיתו, "גנרל חורף". הגנרלים הגרמנים ביקשו מהיטלר להקים קווי הגנה לתקופת החורף, אך הוא סירב והתעקש על המשך התקיפה.

מתקפת הנגד הסובייטית החלה ב-6 בדצמבר בפיקודו של ז'וקוב. שלוש ארמיות חדשות, שנוצרו במיוחד, ובהן מיליון לוחמים, תקפו את הכוחות הגרמניים. המתקפה תפסה את הכוחות הגרמניים בהפתעה. הם היו מותשים, תקועים בשלג עמוק, קופאים בקור ומפוזרים על פני קו ארוך מדי. ההגנה הגרמנית התפוררה, אלפי חיילים גרמנים נשבו והעיתונים הסובייטיים פרסמו את תמונותיהם של חיילים גרמניים שלבשו נגד הקור פרוות ובגדים תחתונים של נשים. מתקפת הנגד של ז'וקוב הצילה את מוסקווה מאיום הכיבוש הגרמני והנחילה לוורמאכט את תבוסתו הראשונה.

12/7/1941
יפן תוקפת את פרל הרבור; ארצות הברית נכנסת למלחמה

כוחות יפניים תקפו את בסיס הצי האמריקני בפרל הרבור, הוואי, ובסיסים אמריקניים ובריטיים באוקיינוס השקט. כוח התקיפה היפני העיקרי בחר לתקוף את פרל הרבור מהאוויר, כדי לפגוע בשייטת האמריקנית העיקרית באוקיינוס השקט. רוב ספינות המלחמה לא נפגעו, שכן הן לא היו בנמל בעת התקיפה. צי ארצות הברית לא נהרס כולו אך ספג אבדות כבדות: 4 משחתות, 92 מטוסים של חיל הים ו-96 מטוסי צבא נהרסו; 2,334 חיילים אמריקנים נהרגו ו-1,347 נפצעו. היפנים איבדו 28 מטוסים, 5 צוללות ופחות מ-100 חיילים.

למחרת היום הכריזה ארצות הברית מלחמה על יפן. בריטניה, קנדה, ניו זילנד, צרפת החופשייה, הולנד ומדינות נוספות הצטרפו להכרזה. כ-60 מיליון אמריקנים שמעו את הנשיא רוזוולט מפציר בקונגרס להכריז מלחמה נגד כל מדינות הציר.

12/7/1941
מבצע "לילה וערפל" לדיכוי ההתנגדות במערב אירופה

גנרל וילהלם קייטל (Wilhelm Keitel), מפקד המטה הכללי של הצבא הגרמני (OKW), חתם על פקודה לנקיטת צעדי דיכוי נגד תנועות התנגדות במדינות מערב אירופה הכבושות בידי גרמניה – צרפת, בלגיה, הולנד, נורווגיה ודנמרק. כדי להרתיע את כל תושבי מדינות מערב אירופה מהתנגדות, הורה קייטל על שימוש באמצעים קיצוניים של טרור. עונש מוות הוכרז על פעילות התנגדות. הפקודה אסרה על פרסום מידע על חשודים וכך אפשרה את העלמתם במבצע Nacht und Nebel - "לילה וערפל".

קייטל שלח לשר המשפטים הוראות כיצד לפרש וליישם את הפקודה. הוא הדגיש שהיטלר סבר שאפילו מאסר עולם כעונש על פעילות אנטי-גרמנית הינו גילוי חולשה. משרד המשפטים לא הביע התנגדות ליישום העונשים שהותוו בפקודה או לקווים המנחים שניתנו לו על ידי המטה הכללי של הוורמאכט. הזכות לבקש חנינה לא הוענקה ליהודים ולקומוניסטים. האסירים ששרדו ממבצע "לילה וערפל" שוחררו באפריל ומאי 1945.

12/8/1941
תחילת הרציחות במשאיות גז בחלמנו

שילוחים לחלמנו לשם השמדה החלו ב-7 בדצמבר 1941 והמחנה החל לפעול ביום שלמחרת. חלמנו נועד להיות אתר לרצח יהודי גטו לודז' והווארתלאנד (Wartheland, אזור מערב פולין שסופח לגרמניה). הקורבנות הראשונים היו יהודים מקהילות האזור. נאמר להם שהם מועברים לגרמניה לשם עבודה ושעליהם לעבור חיטוי בקבוצות של 70-90 איש. היהודים התפשטו ודברי הערך שלהם נאספו בסלים תוך רישומם עם שמות בעליהם, לשם הטעיית הקורבנות. היהודים הובלו כשהם ערומים, דרך דלת שעליה היה שלט "אל הרחצה", אל מעבר באורך 25 מטר, מגודר משני צדדיו. בסוף המעבר הפך השביל לשיפוע שהוביל למשאית גז. מהרגע שהגיעו הקרבנות לשיפוע הריצו אותם הגרמנים באכזריות בכיוון היחיד האפשרי: במורד, אל המשאית.

במחנה היו שלוש משאיות ובכל אחת תא אחורי אטום שבו היתה מערכת של דלתות כפולות. מבחוץ נראו המשאיות כמשאיות תובלה. בתוכן היו התאים מצופים בפלדה מגולוונת וברצפתן היו סורגי עץ. תחת הסורגים היה צינור עם פתחים ובסוף הצינור היה מתקן שדרכו הוזרם הגז לתוך התא. הנהג נעל את הדלתות האחוריות והתניע את המנוע. בתוך 19 דקות מתו הקורבנות מחנק עקב שאיפת גזי המפלט. עובדי כפייה אולצו, בעינויים קשים, לפנות את הגופות מתאי הגז ולקבור אותם בקברי המונים.

12/11/1941
גרמניה ואיטליה מכריזות מלחמה על ארצות הברית

יום לאחר שהיפנים תקפו את בסיס הצי האמריקני בפרל הרבור, הוואי, ב-7 בדצמבר 1941, הכריזה ארצות הברית מלחמה על יפן. בתגובה הכריזו גרמניה ואיטליה, בעלות הברית של יפן, מלחמה על ארצות הברית, ובכך הפכו את ארצות הברית לשותפה מלאה במלחמה נגד גרמניה. עם זאת, כבר במרס 1941 החלו ספינות הצי האמריקני לפעול בחזית האטלנטית: הן החלו לסייר בנתיבי שייט במערב האוקיינוס האטלנטי כדי להקל את הלחץ על הצי הבריטי. בספטמבר 1941 תקפה צוללת גרמנית את המשחתת האמריקנית "גריר" (Greer); באוקטובר הטביעה צוללת גרמנית את הספינה האמריקנית "ראובן ג'יימס" (Reuben James). הנשיא רוזוולט ציווה על הצי האמריקני לתקוף בתגמול וכך השתלבה ארצות הברית במערכה, גם אם באופן בלתי ישיר.

השתתפותה הרשמית והמלאה של ארצות הברית במלחמה נגד גרמניה ובעלות בריתה הפכה לאחד הגורמים הראשיים לתבוסתה של גרמניה. שתי מדינות הציר האחרות, בולגריה והונגריה, הצטרפו להכרזת המלחמה הגרמנית ב-13 בדצמבר.

12/12/1941
המשלוח הראשון מגיע למחנה ההשמדה מיידנק

מיידנק (Majdanek) היה מחנה ריכוז והשמדה של הוואפן-SS בפרברי לובלין שבפולין. הקמתו של מיידנק החלה באוקטובר 1941. בין תפקידיו של המחנה היה כליאתם והשמדתם של אויבי הרייך השלישי, רצח יהודים וסיוע בגירושם וביישובם מחדש של תושבי אזור זמושץ' (Zamosc). כמו כן גורשו למחנה שבויי מלחמה סובייטים. המחנה הוקף בגדר תיל חשמלית כפולה בה זרם מתח גבוה וב-18 מגדלי שמירה. בנוסף לתאי הגזים היו במחנה סדנאות, מחסנים, מכבסה ומתקנים אחרים. באזור המגורים של ה-SS במחנה היה גם קזינו.

ב-12 בדצמבר 1941 גורשה למיידנק קבוצה ראשונה של יהודים. היו אלה 150 איש שנתפסו במהלך מצוד שנערך בגטו לובלין. עד 6 בינואר 1945 נותרו בחיים רק 17 מהם, ושוחררו מהמחנה בהוראת משרד העבודה הגרמני בלובלין. מ-22 בפברואר ועד 9 בנובמבר 1942 נרצחו במיידנק לפחות 4,000 יהודים מלובלין.

12/21/1941
54,000 יהודים נורים בבוגדנובקה

בוגדנובקה (Bogdanovka) היה מחנה השמדה שהקימו שלטונות רומניה בכפר בשם זה על גדת נהר הבוג (Bug), במחוז גולטה שבטרנסניסטריה. באמצע דצמבר 1941, כאשר התגלו מספר מקרי טיפוס במחנה, החליטו היועץ הגרמני למינהל הרומני של המחוז, פליישר, והממונה הרומני על האזור, קולונל מודסט איסופסקו (Modest Isopesco), לרצוח את כל האסירים. במבצע השתתפו חיילים וז'נדרמים רומנים, שוטרים אוקראינים ואזרחים מגולטה, וכן תושבים מקומיים ממוצא אתני גרמני ("פולקסדויטשה", Volksdeutsche), תחת פיקודו של מפקד המשטרה האוקראינית, קזכייביצ'י (Kazachievici).

האקציה החלה ב-21 בדצמבר. כ-5,000 אסירים חולים ונכים רוכזו באסמים, ואלה הועלו באש. יתר היהודים אורגנו בשורות של 300-400 איש, הובלו ליער ליד המחנה ונורו בצווארם. המבצע נמשך 4 ימים והסתיים ברצח 30,000 יהודים. יתר היהודים המתינו לתורם בקור, חפרו בורות בידיהם הריקות וקברו בהם את הגופות הקפואות. אלפי יהודים קפאו למוות. הרציחות נפסקו בערב חג המולד ונמשכו ב-28 בדצמבר. בערב 31 בדצמבר כבר היו 11,000 היהודים האחרונים מתים גם הם.

12/22/1941
עד מועד זה נרצחו 33,500 מתוך 57,000 יהודי וילנה

האקציה האחרונה בסדרת מבצעים בגטו וילנה התקיימה ב-22 בדצמבר 1941. שיטתם של הגרמנים היתה לרצוח את תושבי הגטו שלא היו בעלי אישור עבודה גרמני ("שיין", Schein). כיוון שכך, כינו יהודי העיר את מבצעי הרצח "אקציות-שיין" (Schein-aktionen). עד סוף 1941 כבר רצחו הגרמנים 33,500 מתוך 57,000 יהודי וילנה, רובם באתר הרצח בפונאר (Ponary).

מספר יהודים הצליחו לשרוד את הרציחות בפונאר ולחזור לגטו וילנה. מורה בשם רבקה יוסלבסקה, ששבה להכרתה בתוך קבר האחים, סיפרה:

"כשהגענו למקום ראינו אנשים ערומים, מופשטים. עדיין חשבנו שאלה רק עינויים… היה קשה מאד בהליכה. הילדים סבלו… ההורים והאמהות היו נפרדים לשלום מילדיהם… אותנו הובילו, האיצו בנו אל הבור. כבר היינו ערומים. אבי לא רצה להתפשט כליל, הוא נשאר בבגדיו התחתונים… קרעו מעל גופו את הבגדים וירו בו. אני ראיתי… אחר-כך הגיע תורי. אחר-כך היתה האחות: כמה שלא סבלה בגטו, כמה שלא ספגה, בכל זאת ביקשה להישאר בחיים. עמדה עירומה והתחננה על חייה. יחד עם עוד חברה. הסתכל לעיניה וירה בה ישר, בה ובחברתה. אחותי וחברתה שתיהן נורו. ועוד אחות.

אחר-כך הגיע תורי… הפניתי את ראשי. הרי הלכנו כשפנינו אל הבור. הפניתי את ראשי והוא שאל אותי: במי לירות בראשונה – בבתך או בך? לא עניתי דבר. הרגשתי איך שהבת נקרעת מעלי, הרגשתי את זעקתה האחרונה ושמעתי כיצד היא נורתה. אחר-כך פנה אלי. הפניתי את ראשי. הוא תפס בשערותי וביקש לירות בי. נשארתי עומדת. שמעתי יריה, אך נשארתי עומדת. הוא סובב אותי בחזרה. החל לטעון שוב את האקדח. סובב אותי וירה ונפלתי…

נפלתי לבור ולא הרגשתי דבר. הרגשתי שאני מרגישה איזה כובד, איזה משקל עלי. חשבתי שאני מתה. אבל בכל זאת, עם כל מותי, אני מרגישה משהו. הרגשתי שאני נחנקת כי נפלו עלי אנשים. הרגשתי שאני טובעת. התחלתי מתנועעת. הרגשתי שאני יכולה לנוע. שאני חיה. אני נחנקת: אני שומעת את היריות. עוד אדם נופל. אבל נאבקתי ונאבקתי שלא איחנק. לא היו לי כוחות. והנה פתאום אני מרגישה שבכל זאת אני עולה ומתרוממת מעל לאחרים. אני רואה אנשים סוחבים, נושכים, שורטים, מושכים אותי למטה. בכל זאת אני, בשארית-כוחותי, עולה כלפי מעלה. עליתי ולא הכרתי דבר. אנשים כה רבים היו מוטלים ושכובים – לא הכרתי דבר. רציתי להכיר, אבל אל יכולתי. קולות אימה, קולות נוראים. ילדים זועקים אבא, אמא. לא יכולתי לעמוד על רגלי…"

12/31/1941
מנשר הפרטיזנים הראשון בווילנה

בעוד יהודים מגורשים מווילנה לשם רציחתם בפונאר (Ponary), הבינו מספר תושבים בגטו שהפעולות שמבוצעות נגדם הן חלק מתכנית להשמדת עם. מספר חברים מובילים מתנועת הנוער "השומר הצעיר" בווילנה חמקו מהגטו, מצאו מסתור במנזר סמוך לעיר וניסו להבין את משמעות הארועים ואת המסקנות הנגזרות מהם.

אבא קובנר אמר: "אין להאמין בכך שאלה שנלקחו מאיתנו חיים. שהובלתם היתה אך גירוש. כל שאירע לנו עד עתה משמעו פונאר – מוות. ואף עובדה זו אינה האמת כולה. כי גדולה ועמוקה היא ממנה לאין שיעור. השמדתם של אלפים אינה אלא בשורת הכחדה של מיליונים. ... וילנה אינה וילנה בלבד. פונאר אינו אפיזודה. ה"שיין" (תעודת העובד) הצהוב אינה המצאה של המפקד המקומי. זוהי שיטה מושלמת. עומדים אנו כאן לפני שיטה מחושבת היטב, שלעת עתה סמויה היא מאיתנו. ... כלום יש מנוס ממנה? ... אכן, תשובתנו הראשונה חייבת להיות: אין מנוס במנוסה!"

בפגישה עם חברי תנועת הנוער ב-31 בדצמבר הראה להם קובנר כרוז שבו הוא דוחק בצעירים יהודים להתנגד: "היטלר זומם להשמיד את כל יהודי אירופה. ... אל נלך כצאן לטבח! נכון, חלשים אנו וחסרי-מגן, ואולם התשובה היחידה לאויב היא התנגדות!" זו היתה הפעם הראשונה שבה הועלתה הסברה שאקציית רצח של האיינזצגרופן היא חלק מתכנית כוללת להשמדת יהדות אירופה, והפעם הראשונה שבה הושמעה קריאה ליהודים להגן על עצמם בנשק מהנאצים.

1/6/1942
מולוטוב מפרסם מידע על קברי המונים

ב-6 בינואר 1942 שלח שר החוץ הסובייטי ויאצ'סלב מולוטוב (Viacheslav Molotov) הודעה לכל המדינות עמן היו לברית המועצות יחסים דיפלומטיים, ובה מידע על קברי אחים שגילה הצבא האדום לאחר שחרור מספר עיירות ואזורים בחזית מוסקווה, במתקפת החורף. כותרתם של המכתבים היתה "בנוגע לפשעיהם האיומים של הנאצים נגד אזרחים, שבויי מלחמה ואחרים". במכתבים צוטטו עדים שבאו מהשטחים הכבושים ותיארו רצח של 52,000 איש בקייב ואלפים נוספים באודסה (Odessa), דנייפרופטרובסק (Dnepropetrovsk), מאריופול (Mariopol), קמנץ-פודולסק (Kamenets-Podolsk) ומקומות נוספים. המכתבים חיזקו דיווחים מקוטעים שהגיעו בהדרגה למדינות המערב, על רצח העם שהתחולל במזרח אירופה.

1/14/1942
תחילת ריכוזם וגירושם של יהודי הולנד

הכנות להשמדת יהודי הולנד נעשו בסוף 1941, כאשר הרשויות הגרמניות הודיעו להנהגה היהודית ש"יהודים מובטלים" יישלחו למחנות עבודה. הגירוש הראשון בהולנד התבצע ב-14 בינואר, כחלק מתכנית להפוך את הולנד ל"ריקה מיהודים" (Judenrein). הוא החל בעיירה זנדם (Zandam): יהודים בעלי אזרחות הולנדית הצטוו לעבור לאמסטרדם ויהודים בעלי אזרחות זרה הועברו למחנה וסטרבורק.

1/16/1942
תחילת גירושם של כ-55,000 איש מלודז' לחלמנו

בעיצומו של גל טרור יצא השילוח הראשון מגטו לודז' למשאיות הגזים של מחנה ההשמדה חלמנו. מוקדם יותר הכריחו השלטונות הגרמניים את מרדכי חיים רומקובסקי, יושב ראש היודנרט, להכין רשימות של מועמדים לגירוש ולארגן את נקודות הריכוז בקצה הגטו. אותה עת עדיין לא היה רומקובסקי ער למטרת הגירוש. מונתה ועדה והיא ציוותה לבחור את המועמדים לגירוש מקרב אלה שהיו בקטגוריה של ה"בלתי חברתיים" (א-סוציאליים) – אנשים שנשפטו בעוון עבירות מגוונות (ונועדו לגירוש עם בני משפחותיהם) וכן אנשים שחיו מתרומות ציבוריות. מהמיועדים לגירוש הוצאו החולים שמצבם היה קשה, ילדים חולים, דייריהם של בתי אבות, פקידי ציבור ורבנים. אלה שלא דיווחו כפי שנדרשו נלקחו לנקודות האיסוף על ידי אנשי שירות הסדר היהודי. הגירוש הראשון כלל גם מגורשים מגרמניה: קבוצות של יהודים וכן סינטי ורומה (צוענים) שחיו באזור נפרד בגטו מאוקטובר 1941. מנקודת האיסוף נשלחו הקורבנות למחנה ההשמדה חלמנו תחת משמר גרמני כבד. כולם נרצחו במשאיות גזים ביום הגעתם או ביום שלמחרת.

בין ינואר ומאי 1942 גורשו מלודז' לחלמנו כ-55,000 יהודים. גירושים אלה הפכו את אוכלוסיית הגטו ל"יצרנית", והגטו הפך למחנה שבו התושבים החוקיים היחידים היו עובדי כפייה שייצרו עבור הגרמנים.

1/20/1942
ועידת ואנזה

ב-20 בינואר התקיימה פגישה בווילה ואנזה שבפרברי ברלין כדי לדון באמצעים ובתיאום הבין-משרדי הנחוץ לשם יישומו של "הפתרון הסופי" של הבעיה היהודית. הפגישה נערכה ביוזמתו של ריינהרד היידריך, סגנו של הימלר וראש "המשרד הראשי לבטחון הרייך" (RSHA), שהוסמך על ידי הרמן גרינג לעצב תכנית שתפתור את "הבעיה היהודית" באופן מוחלט. היידריך זימן את מנהליהן של סוכנויות הממשלה הראשיות ששיתוף הפעולה שלהם היה חיוני לשם הצלחת התכנית. מטרת התכנית לא היתה דיון בהחלטה לפתור את "הבעיה היהודית" על ידי רצח של כל היהודים - שכן החלטה זו התקבלה כבר במועד מוקדם יותר - אלא רק לבדוק דרכים ליישם את ההחלטה.

הפגישה נקבעה ל-9 בדצמבר 1941 אך נדחתה ל-20 בינואר 1942. בפגישה השתתפו מזכירי המדינה של רוב משרדי הממשלה הגרמניים החשובים. בפגישה השתתפו, בין היתר, הנציגים הרמים ביותר של משרד הפנים של "הממשל הכללי" (Generalgouvernement) בפולין וכן נציגי משרד החוץ, לשכת הרייך לשטחי המזרח הכבושים, משרד המשפטים, לשכת הקנצלר, משרד תכנית ארבע השנים, פקידים בכירים ב"משרד הראשי לענייני גזע והתיישבות", מפקד איינזצגרופה A, מנהל לשכת המפלגה, היידריך והמומחה שלו לענייני יהודים, אדולף אייכמן.

היידריך החל את הפגישה בנאום ארוך. רוב הנוכחים כבר היו מעורבים באופן ישיר או עקיף ברצח ההמוני, שכבר החל, ועל כן לא נדרש היידריך לדון בנושא שהיה זר להם. לפי תכניתו של היידריך נועדו להשמדה 11 מיליון יהודים. האומדן נעשה על פי ההגדרות והסטטיסטיקה של הנאצים. היידריך דן בניצול המוני היהודים לשם סלילת דרכים ודן את אלו שהתעתדו לשרוד את עבודת הפרך הזו ל"טיפול מיוחד", שפירושו רצח.

בחלק האחרון של נאומו דן היידריך במספר בעיות מיוחדות ובראשן – גורלם של היהודים שנישאו לארים וכן גורלם של צאצאיהם. משתתפי הוועידה לא פתרו שאלות אלה.

מנהליהם של משרדי הממשלה לא הערימו מכשולים; הפגישה נמשכה בין 60 ל-90 דקות.

1/21/1942
הקמת ארגון הפרטיזנים המאוחד (אף. פה. או) בווילנה

ב-21 בינואר 1942 התכנסו נציגיהן של תנועות נוער ציוניות בגטו וילנה מתוך כוונה להתחיל בהתנגדות, וייסדו את ארגון הפרטיזנים המאוחד (ביידיש - פאראייניקטע פארטיזאנער ארגאניזאציע, אף. פה. או). ה"אף. פה. או" נוצר בעקבות דיון שהתקיים בליל 31 בדצמבר 1941, בו הוקרא כרוז שבו נקראו היהודים לא ללכת "כצאן לטבח", ובו נקראו מנהיגי תנועות הנוער היהודיות לארגן התנגדות לגרמנים, מתוך מודעות לכך שהגרמנים מתכוונים לבצע ביהודים רצח עם. יצחק ויטנברג, נציג הקומוניסטים, נבחר למפקד.

משימתו של ה"אף. פה. או" היתה להתכונן להתנגדות חמושה שתתחיל כאשר יבואו הגרמנים לחסל את הגטו. חברי הארגון החדש חולקו לתאי מחתרת בני חמישה חברים ומתאים אלה הורכבו מחלקות ופלוגות. כל המפלגות וארגוני הנוער שהתאחדו לשם התנגדות היו מיוצגים בפיקוד ה"אף. פה. או". הארגון שלח שליחים לגטאות אחרים כדי ליצור קשר, להזהיר אותם מפני תכניות הרצח ההמוני של הגרמנים ולהפיץ את רעיון ההתנגדות המזוינת והמרד. בעייתו העיקרית של ה"אף. פה. או" היתה רכישת נשק.

2/15/1942
הקמת מחנה הריכוז ג'אדו בלוב

בפברואר 1942 הוקם מחנה הריכוז ג'אדו (jadu) בלוב. היה זה מחנה צבאי לשעבר, מוקף גדר תיל, תחת פיקוד איטלקי וערבי. 2,600 יהודים גורשו לג'אדו. תור כשלושה חודשים נספו יותר מ-500 מתוכם מתשישות ומרעב, ובמיוחד ממגיפת טיפוס הבטן וטיפוס הבהרות. המחסור במים, התזונה הלקויה, הצפיפות והלכלוך הגבירו את ההידבקות. המתים נקברו על ידי העצירים בבית קברות על גבעה מחוץ למחנה.

בינואר 1943 הסתלקו שומרי המחנה. לאחר מספר שבועות הגיעו חיילים בריטיים אך רבים מהאסירים לא יכלו לזוז מהמקום עקב מצבם הפיזי הקשה. רק באביב 1943 שבו היהודים הראשונים מג'אדו לבתיהם, ורק באוקטובר 1943 יצאה קבוצת האסירים האחרונה מג'אדו.

2/24/1942
טביעת "סטרומה"

בדצמבר 1941 עלו בנמל קונסטנצה (Constanta) שברומניה 769 יהודים על סיפונה של אסדה ישנה להובלת בקר, כדי להעפיל לארץ ישראל. הספינה הגיעה לנמל קונסטנטינופול, ושם עגנה למעלה מחודשיים, כאשר הנוסעים כלואים בבטנה, כיוון שלא היו עבורם אשרות כניסה לארץ ישראל. הבריטים לא הסכימו להתיר את כניסתם על חשבון מכסת העלייה המותרת. ממשלת תורכיה סירבה לאפשר לנוסעים לרדת לחוף, למחנה זמני שימומן בידי ארגונים יהודיים. ב-24 בפברואר 1942 גררה משטרת החופים התורכית את הספינה אל הים הפתוח, בלי מים, מזון ודלק. כעבור שעות אחדות טובעה הספינה, כנראה בשגגה, על ידי טורפדו של צוללת סובייטית. רק אחד מנוסעיה ניצל.

3/13/1942
הג'וינט: הגרמנים כבר רצחו 240,000 יהודים באוקראינה בלבד

במרס 1942 קיים ברטראנד ג'ייקובסון (Bertrand Jacobson), הסוכן הראשי במאמצי הסיוע של הג'וינט במזרח אירופה, מסיבת עיתונאים בה סיפק מידע לעיתונות ברחבי העולם. ג'ייקובסון העריך שהנאצים כבר רצחו 240,000 יהודים באוקראינה לבדה וביטא את ההנחה שהרציחות במזרח אירופה נמשכות באופן מסיבי.

אחד הגילויים המחרידים ביותר שהושמעו בארצות הברית עד אז היה דיווח של חייל הונגרי שראה קבר אחים גדול ליד קייב. 7,000 יהודים, חלקם מתים ואחרים פצועים וחיים, נזרקו לקבר רדוד וכוסו בשכבה דקה של אדמה. מראה השדה ההוא, "רוגש כמו ים חי", נחקק בזכרונו של החייל.

כיום ידוע שמספרים אלו הם הערכת חסר של רצח העם שביצעו הנאצים ביהודים עד מרס 1942. ועם זאת, הסיקור העיתונאי היה בעל השפעה חשובה בכך שהפיץ בעולם החופשי את הדיווחים על אודות הרצח.

3/17/1942
השלמת בנייתו של מחנה ההשמדה בלז'ץ

ב-17 במרס נבנו ונוסו המתקנים הראשיים של מחנה ההשמדה בלז'ץ (Belzec), שמוקם ליד מסילת הברזל של בלז'ץ. כך החל ביצוע התכנית להשמדה המונית. בניסויים בהמתה בגז שנערכו בסוף פברואר נרצחו יהודים מלוביצ'ה קראלווסקה (Lubycze Kralewska) וכן העובדים היהודים שבנו את המחנה עבור הגרמנים. תעלות אנטי-טנקיות בשטח המחנה קיבלו שימוש חדש: קברי אחים ליהודים שהיו אמורים להירצח במחנה. במחנה הראשון היו שלושה תאי גזים, כל אחד מהם באורך שמונה מטרים וברוחב ארבעה מטרים.

המסע אל המחנה נמשך שעות ולעתים ימים, בתנאים מחרידים בהם נספו חלק מהמגורשים וחלקם הגיע אל סף המוות. אלו שנותרו בחיים לאחר הנסיעה הורדו מהקרונות בצעקות, מכות ואיומים. נאמר להם שהם עומדים לעבור חיטוי. לאחר שהתפשטו ומסרו את חפציהם, נכנסו הקורבנות לתאי הגזים דרך שביל שהגרמנים כינו "הצינור" – מעבר באורך 20 מטר וברוחב 2 מטר שהיה מגודר בגדרות, לאורכו הורצו הקורבנות כשהם ערומים. תאי הגזים נסגרו באופן הרמטי וניתן היה לפתוח אותם רק מבחוץ. הגז הוזרם לתאים על ידי צינורות והרג את כל הכלואים בתוך 20-30 דקות. בכל תא היה פתח נוסף לשם הוצאת הגופות. בארבעת השבועות הראשונים לפעולתו של מחנה בלז'ץ נרצחו בו כ-80,000 יהודים מלובלין, לבוב וגטאות אחרים באזור.

3/26/1942
58,000 יהודי סלובקיה מגורשים

גירוש יהודי סלובקיה למחוז לובלין ולאושוויץ החל בסוף מרס 1942. גירוש זה בוצע בשיתוף פעולה עם הסלובקים ובעזרתם המשמעותית. הם הכינו את רכבות הגירוש ועצרו את היהודים שנועדו לגירוש.

אלפרד וצלר (Alfred Wetzler), שנודע לאחר מכן כאחד מארבעת הצעירים שנמלטו מאושוויץ באביב 1944, העיד על נסיבות גירושו מבית הוריו: "אנשי משמר [משמר הלינקה הלאומני] עצרו את היהודים ולקחו כל מי שמצאו, כולל אנשים בגיל שישים ומעלה. כשאנשי המשמר באו לעצור את הורי, ביקשתי מהם לעזוב את הורי והצעתי שאבוא במקומם."

3/28/1942
גירוש ראשון של יהודים מצרפת לאושוויץ

בדצמבר 1941 התבצע נסיון התנקשות בחייו של קצין גרמני בפריז. היתה זו עילה עבור המפקד הצבאי של צרפת, אוטו שטילפנאגל (Otto Stuelpnagel), להסלים את פעילויותיו האנטי-יהודיות בצרפת. הוא ביקש אישור לירות ב-100 בני ערובה, להטיל קנס גדול על יהודי צרפת ולגרש 1,000 יהודים למזרח. היטלר אישר צעדים אלה וב-12 בדצמבר נעצרו יהודים בפריז ונכלאו במחנה בקומפיין (Compiegne). קשיי תעבורה עיכבו את הגירוש. הגירוש הראשון של יהודים ממערב אירופה היה מצרפת לאושוויץ ואייכמן פעל בנושא זה בזהירות. הוא ביקש להגדיל את מספר המגורשים ל-10,000 והשיג אישור לכך ממשרד החוץ הגרמני שפעל בתיאום הדוק עם ממשלת צרפת.

הרכבת הראשונה ועליה 1,012 יהודים לא עזבה ב-23 במרס, כמתוכנן, אלא ב-27 במרס. האוכלוסיה היהודית נחרדה; אלפי יהודים מוכי-פחד חיפשו מקומות מסתור מהנאצים ומהמשטרה הצרפתית בכל מקום אפשרי. אייכמן שאב עידוד מהצלחת גירוש זה והחל לתכנן גירושים המוניים מהמערב.

4/1/1942
הקמת הוועד היהודי האנטי-פשיסטי בברית המועצות

לאחר פלישת גרמניה לברית המועצות אורגנה אסיפה תחת הסיסמא – אחדותם של יהודי ברית המועצות עם "אחיהם היהודים" סביב העולם. פגישתו הראשונה של הוועד היהודי האנטי-פשיסטי התקיימה בקויבישב (Kuybyshev), לשם הועברו חלק ממוסדות המדינה כאשר התקדם הצבא הגרמני לכיוון מוסקווה. הוועד היהודי האנטי-פשיסטי היה אחד מבין מספר ועדים אנטי-פשיסטיים שפעלו תחת משרד התעמולה. הוועד דחק ביהדות העולם, בייחוד ביהדות ארצות הברית, לפעול למען המאבק האנטי-פשיסטי. במנשריו של הוועד נעשה שימוש רב במוטיבים יהודיים, סמלים יהודיים ושמותיהם של אישים יהודיים. בנשיאות הוועד ישבו 20 יהודים סובייטיים מפורסמים מכל מגזרי החברה.

4/8/1942
דו"ח של האיינזגרופן: לא נותרו יהודים בחצי האי קרים

באוקטובר 1941, כאשר מעצמות הציר כבשו את רוב חצי האי קרים, היו בשטח זה 50,000-60,000 יהודים. הם נרצחו על ידי יחידות האיינזצגרופן, בסיועה הפעיל של האוכלוסיה המקומית. באפריל 1942 הוכרז חצי האי קרים כשטח ריק מיהודים (Judenfrei).

4/30/1942
הקמת גטו פינסק

ב-30 באפריל ציוו הגרמנים על יהודי פינסק לעבור לגטו עד שעה 4 אחרי הצהריים ביום המחרת, 1 במאי. יותר מ-20,000 יהודים נכלאו בגטו, שהוקם באזור צפוף ברובע עוני.

5/1/1942
רצח המוני ראשון במחנה ההשמדה סוביבור

מחנה סוביבור נבנה ליד כפר קטן בשם זה, בחלק המזרחי של מחוז לובלין, ליד מסילת ברזל. בניית המחנה התבססה על הנסיון שנרכש בהפעלת מחנה בלז'ץ. המחנה הוקם על שטח מלבני של 400 על 600 מטר וחולק לשלושה אזורים. ב"מחנה הקדמי" היה רציף רכבת ובו מקום לעשרים קרונות וכן רובעי המגורים של הגרמנים והאוקראינים. יהודים שגורשו למחנה לשם רציחתם נלקחו ל"אזור הקבלה", שם עברו את כל הצעדים שקדמו לרציחתם: התפשטות, גזיזת שיער הנשים והחרמת החפצים. אזור ההשמדה היה המרוחק ביותר ובו היו תאי הגזים, בורות הקבורה וצריפי המגורים לאסירים יהודים. אזור הקבלה ואזור ההשמדה היו מקושרים על ידי שביל באורך 150 מטר וברוחב 3 מטר. השביל היה מגודר בגדרות תיל שהוסוו על ידי צמחיה, ודרכו הורצו האסירים כשהם ערומים. במחנה היו שלושה תאי גזים, כל אחד בגודל 4 על 4 מטר. בכל תא היתה דלת נוספת, דרכה הוצאו הגופות. הגז הוזרם פנימה מתוך צריף סמוך.

באמצע אפריל 1942, כאשר בניית המחנה כמעט הושלמה, הובאה לסוביבור קבוצת יהודים, רובם נשים, ממחנה העבודה קרישוב (Krychow), כדי להבטיח שתאי הגזים אכן פועלים כהלכה. בהרצת המתקן נכח כל סגל הפיקוד של המחנה. המבצעים בסוביבור התבססו על הטעייה; הקורבנות לא ידעו מה מצפה להם עד שהוזרם הגז לתוך התאים האטומים. המשלוח הראשון כלל 10,000 יהודים מגרמניה ואוסטריה, 6,000 יהודים מטרזין ואלפי יהודים מסלובקיה. בחודשיים הראשונים – מתחילת מאי ועד סוף יוני – נרצחו בסוביבור 100,000 יהודים. הגרמנים מצאו שתאי הגזים, שתכולתם היתה פחות מ-600 איש, היוו את צוואר הבקבוק ברצח ההמונים. על כן, בעת הפסקה בפעילות המחנה, בקיץ, נבנו שלושה תאי גזים נוספים וכך הוכפל קצב הרציחות.

5/18/1942
"ניו יורק טיימס": יותר מ-200,000 יהודים נורו בידי הגרמנים

דיווחים על הרצח ההמוני שבוצע על ידי האיינזצגרופן החלו לחלחל לארצות הברית ובריטניה זמן קצר ביותר לאחר הרציחות. כבר ביולי 1941 גילתה העיתונות היומית ביידיש בניו יורק שמאות יהודים נרצחו על ידי חיילים גרמנים במינסק, ברסט-ליטובסק, לבוב ומקומות נוספים. בחודשים שלאחר מכן הגיעו דיווחים נוספים ובסוף אוקטובר 1941 פרסם "ניו יורק טיימס" בעמודים פנימיים ידיעה על רצח אלפי יהודים במזרח פולין ובאוקראינה. במרס 1942 דיווחה לראשונה העיתונות היהודית והכללית על ממדי הענק של רצח העם.

5/27/1942
המחתרת הצ'כית מתנקשת בחיי היידריך

ריינהרד היידריך, מושל הפרוטקטורט של בוהמיה ומורביה (שטחי צ'כיה), נסע לפראג ב-27 במאי. בשעה 10:30 בבוקר תקפו אותו בעיקול בכביש שני צנחנים צ'כים שאומנו בבריטניה ופצעוהו קשה באמצעות רימון יד. שעתיים לאחר ההתקפה פקד היטלר לרצוח 10,000 צ'כים. לאחר מותו של היידריך ב-4 ביוני העלה היטלר את המספר ל-30,000. המתנקשים הסתתרו בכנסיה בפראג. הם התגלו בעקבות הלשנה ונהרגו ב-18 ביוני בקרב עז. לאחר שנהרגו המתנקשים נדחתה הפקודה לנקום על ידי רצח המוני ולבסוף בוטלה.

ב-10 ביוני 1942 חוסלה העיירה הצ'כית לידיצה (Lidice) בתגובה להתנקשות

6/2/1942
הבי.בי.סי.: 700,000 יהודים נהרגו בפולין

במאי 1942 שלח לאון פיינר (Leon Feiner), פעיל המחתרת של ה"בונד" בוורשה, דו"ח ללונדון ובו מידע על רצח היהודים באזורים רבים בפולין. הדו"ח התחקה אחרי עקבותיהן של הרציחות: עיר אחר עיר, מחוז אחר מחוז, חודש אחר חודש. בדו"ח תואר מרכז הרצח ההמוני בחלמנו, כולל משאיות הגז, ומספר היהודים שנרצחו על ידי הגרמנים בפולין עד מאי הוערך ב-700,000 (המספר האמיתי היה גבוה בהרבה). פיינר הצהיר שבהיעדר פעולות משמעותיות לעצירת הרציחות, לא ייוותרו יהודים באירופה עד תום המלחמה. בנוסף הפציר בבעלות הברית לאמץ מדיניות של נקמה נגד אזרחים גרמנים המתגוררים בשטחי בעלות הברית.

הדו"ח של פיינר הועבר לאמצעי התקשורת ולשדרות הפוליטיות, בהן ממשלת פולין הגולה בלונדון, והפך לגורם מרכזי בהפצת דיווחים על הרצח ההמוני ועל ההטמעה שלהם בדעת הקהל.

ב-2 ביוני שידר הבי. בי. סי את תכניו העיקריים של הדו"ח, כולל המספר המשוער של 700,000 יהודים שנרצחו. עם זאת, מסקנתו של הדו"ח – שהתכנית לרצוח את כל היהודים כבר מתבצעת - לא אומצה בשידור. לאחר שבוע הציגה ממשלת פולין הגולה במכתב רשמי את ממצאי הדו"ח לממשלותיהן של בעלות הברית. ב-25 ביוני העביר לעיתונות שמואל זיגלבוים (Samuel Zygelbojm), אחד משני הנציגים היהודיים בממשלת פולין הגולה, את המסמך המלא. ממשלותיהן של בעלות הברית לא הגיבו למאמצים אלה, אך עיתונים החלו לפרסם את המידע בתדירות גוברת. העיתונים "בוסטון גלוב" ו"ניו יורק טיימס" הציגו דיווחים בולטים ובהם כללו את ההערכה שהאוכלוסיה היהודית מושמדת באופן שיטתי.

זמן קצר לאחר מכן חיזקו שני קולות בעלי סמכות בבריטניה את הודעת הבונד. במסיבת עיתונאים הכריז שר המידע, ברנדן בראקן (Brendan Bracken), ש-700,000 בני אדם, כולם יהודים, נרצחו בפולין. הוא הוסיף שבתום המלחמה ידאגו "האומות המאוחדות" לעונש מהיר וחמור לאנשים האחראים לפשעי המלחמה שבוצעו בפולין נגד יהודים ופולנים גם יחד. הוא ביקר בחריפות את אלו שהחשיבו את הדיווחים על הרציחות כהגזמה תעמולתית. האמת על הרציחות הינה בלתי מעורערת, אמר בתוקף, ותצא לבסוף לאור.

6/2/1942
גירוש ראשון של יהודי גרמניה לטרזין

משלוח ראשון של יהודים גרמנים יצא לגטו טרזין. ביולי 1942 הושלמה הוצאתה של האוכלוסיה הלא יהודית מטרזין. אז הגיעו לטרזין אלפי יהודים נוספים שגורשו מגרמניה ומאוסטריה. רובם קשישים וחלקם בעלי אותות הצטיינות ממלחמת העולם הראשונה ובעלי זכויות אחרות.

6/7/1942
התחדשות הגלייתם של יהודי צ'רנוביץ לטרנסניסטריה

ב-7 ביוני 1942 חודש גירושם של יהודי צ'רנוביץ לטרנסניסטריה. עד 28 ביוני גורשו 4,000-5,000 יהודים. חלקם נמסרו לידי ה-SS והועברו מעבר לנהר בוג, ורובם נרצחו. עד נובמבר 1943 שרדו לא יותר מ-500 מהם. כל הילדים שהיו בין המגורשים נספו בקור, ברעב, במחלות או בירי.

6/10/1942
הגרמנים מחריבים כפר צ'כי

בבוקר 10 ביוני הוצאו מבתיהם כל תושבי הכפר הצ'כי לידיצה (Lidice). כל 192 הגברים ו-71 נשים שהתגוררו בכפר נרצחו. 198 נשים נוספות גורשו למחנה הנשים ראוונסברוק (Ravensbrueck); 143 מהן שבו בתום המלחמה. 98 ילדים נחטפו והושמו ב"מוסדות חינוך"; רובם גורשו לבסוף לחלמנו ונרצחו שם. רק 15 מהם שרדו.

לאחר מכן הוחרב הכפר לידיצה בנוכחות צלמים ובנוכחות קארל הרמן פראנק (Karl Hermann Frank), שהיה מושל הפרוטקטורט לאחר היידריך, וארנסט קלטנברונר (Ernst Kaltenbrunner) – מחליפו של היידריך כמפקד משטרת הבטחון וה-SD. הגרמנים הסבירו את הטבח בטענה השקרית שתושבי הכפר סייעו למתנקשים בהיידריך.

לידיצה נבנה מחדש לאחר המלחמה והפך לסמל לשלטון הטרור הנאצי ולגבורת ההתנגדות הצ'כית.

6/21/1942
הגרמנים כובשים את טוברוק שבלוב מידי הבריטים

ב-17 ביוני ניתקו הגרמנים את קווי האספקה לכוחות הבריטיים בטוברוק. ב-20 ביוני הנחיתו כוחותיו של הגנרל ארווין רומל (Erwin Rommel) מתקפה נגד הבריטים בטוברוק. כוחותיו של רומל פרצו את ביצורי העיר וכבשוה ב-21 ביוני. הגרמנים שבו 33,000 חיילים של בעלות הברית והשתלטו על כמויות ענק של מזון. רומל התקדם מיד מזרחה, במהלך שזכה לברכתו של היטלר.

יומיים לאחר מכן הגיעו כוחותיו של רומל לסידי בראני (Sidi Barrani) שבמצרים. כאות הערכה להישגיו בצפון אפריקה קודם רומל לדרגת פילדמרשל.

6/22/1942
שילוחים ראשונים ממחנה דראנסי לאושוויץ

ב-22 ביוני יצא לאושוויץ-בירקנאו הגירוש הראשון מדראנסי ובו 1,000 יהודים. דראנסי היה מחנה ריכוז ומעצר עבור יהודי צרפת, שהוקם בפרבר צפון מזרחי גדול של פריז בעל אותו השם. דראנסי הפך לצומת ממנו גורשו יהודים מצרפת למחנות עבודה והשמדה. המחנה נשמר על ידי חברי הז'נדרמריה הצרפתית, שהיו חמושים במכונות יריה. בכל עת היה מספר היהודים העצורים במחנה כ-4,500 נפש. הגירוש הראשון מדראנסי היה הגירוש השלישי של יהודים מצרפת במסגרת "הפתרון הסופי". הגירושים מצרפת נמשכו למעלה משנתיים נוספות, וכ-75,000 יהודים גורשו במסגרתם. [תוספת שלי]

7/16/1942
מאסר 13,000 יהודים בפריס

ב-16 וב-17 ביולי 1942, אספו אלפי שוטרים צרפתיים 12,884 יהודים תושבי פריס – כולל משפחות עם ילדים, ובלא התחשבות בגיל, מין ומצב בריאותי – באחד ממבצעי הגירוש האלימים והגלויים ביותר, וריכזו אותם באיצטדיון החורף (Velodrome d’Hiver) בלא אמצעי מחיה. במספר מקומות הופרדו ילדים מהוריהם. הקורבנות הועלו על קרונות בקר ונשלחו לדראנסי, בדרכם לאושוויץ.

הגירוש עורר את הצהרות ההתנגדות המשמעותיות הראשונות למשטר וישי בקרב מגזרים בציבור הצרפתי. היה זה בלתי אפשרי לשמור בסוד על מעצר היהודים והופגנה מחאה עזה נגד האלימות שבה הופרדו בני משפחה זה מזה. העובדה שרוב המעצרים נעשו על ידי המשטרה הצרפתית, עוררה האשמות כלפי גורם זה והאשמות בדבר שיתוף פעולה עם המשטר הנאצי מצד צרפת ומוסדותיה, במיוחד בנוגע לרצח היהודים בצרפת.

7/19/1942
הימלר: יש להשמיד את כל היהודים ב"גנרלגוברנמן" עד סוף 1942

ב-19 ביולי הורה הימלר על תאריך יעד להשלמת "הפתרון הסופי" ב"ממשל הכללי": "אני מצווה כי פינוי כל האוכלוסיה היהודית ב'ממשל הכללי' יבוצע ויושלם עד 31 בדצמבר 1942. במועד זה אין להותיר אף אדם ממוצא יהודי ב'ממשל הכללי'. האמצעים שבהם יש להשתמש הם אלו העומדים בהתאמה לרוחו של 'הסדר האירופאי החדש' והם חיוניים לשם השגת הפרדה אתנית של גזעים ואומות ונחוצים על מנת להבטיח את הבטחון והטוהר של הרייך הגרמני וכל אזור ההשפעה הגרמני. כל פגיעה בסידור זה מסכנת את השקט והסדר ברחבי אזור ההשפעה הגרמני, מספקת מוקד לפעולתן של קבוצות התנגדות ויוצרת מקור לסבל פיזי ומוסרי. מכל הסיבות האלה נחוץ טיהור מוחלט ועל כן הוא חייב להתבצע."

הפקודה דנה את יהודי "הממשל הכללי" למוות וגזר דינם בוצע ביעילות בחודשים הבאים.

7/21/1942
אסיפת מחאה המונית במדיסון סקווייר גארדן

ב-21 ביולי, יום לאחר תשעה באב, נאספו 20,000 איש במדיסון סקווייר גארדן (Madison Square Garden) בניו יורק ואלפים נוספים עמדו בחוץ למחות על מעשי הזוועה של הנאצים. המשתתפים פרסמו גילוי-דעת המהלל את רוחם האמיצה של היהודים הלכודים ודוחק באומות המאוחדות לתת את דעתן על הטרגדיה של היהודים ולהפגין את נחישותן להביא את הנאצים למשפט. ההצהרה הביעה את מחויבותה של יהדות אמריקה "להקריב כל קורבן על מנת לעזור לאומות המאוחדות במאבקן למען החירות והאנושיות."

7/22/1942
השלמת בנייתו של מחנה ההשמדה טרבלינקה

מחנה ההשמדה טרבלינקה (Treblinka), אחד משלושת המחנות שהוקמו ב"מבצע ריינהרד", הוקם באזור מיושב בדלילות ליד מסילת הברזל הראשית בין ורשה לביאליסטוק. המחנה הוסווה ביער והוסתר מהסביבה. עבודות הבנייה החלו בסוף מאי והתבצעו על ידי חברות גרמניות שעשו שימוש בעובדי כפייה יהודים ופולנים. בשטח המחנה נחפרו בורות ענק לשם קבורה המונית. המחנה נבנה בצורת מעוין באורך 600 מטר וברוחב 400 מטר והוקף בגדר תיל כפולה. מגדלי שמירה גבוהים הוקמו בפינות המחנה ולאורך הגדרות. המחנה חולק לשלושה אזורים: דיור, קבלה והשמדה. אזור ההשמדה היה מופרד לחלוטין. שלושה תאי גז, שתוכננו כך שנראו כמקלחות, הותקנו בבנייני לבנים. קבוצות של יהודים אולצו להתפשט והוכרחו לרוץ לתאי הגז דרך מורד משופע שהיה מגודר משני צדדיו. מנוע דיזל הזרים גז חד תחמוצת הפחמן לתוך התאים; בתוך כחצי שעה מתו הקורבנות מחנק. רצח המוני בטרבלינקה החל ב-23 ביולי, יום לאחר השלמת הבנייה, והראשונים שנרצחו היו יהודים שהובאו מגטו ורשה.

7/22/1942
תחילת הגירושים ההמוניים מגטו ורשה לטרבלינקה

הגירוש הגדול מוורשה החל ביום רביעי, 22 ביולי 1942. מודעות רחוב בגטו פרטו את נוהל הגירוש ואת שמות המיועדים לגירוש: 70,000 מתוך 380,000 היהודים שבגטו. הראשונים לגירוש היו חסרי המזל וחסרי ההגנה ביותר מבין התושבים – פליטים, קשישים וחסרי בית. הגטו היה מוכה-אימה; איש לא ידע לאן נלקחים המגורשים. יושב ראש היודנרט בגטו ורשה, אדם צ'רניאקוב (Adam Czerniakow), התאבד ביום המחרת כיוון שלא רצה לשתף פעולה עם הגירוש.

בשלב הראשון של הגירוש, שנמשך עד סוף יולי, היתה זו חובת המשטרה היהודית לעמוד במכסות הגירוש. כאשר לא התמלאה מכסת הגירוש פשטו גרמנים ועוזריהם על סמטאות הגטו וחטפו אנשים בלא הבחנה. בשלב השני, מ-31 ביולי עד 14 באוגוסט, ניהלו את האקציה הגרמנים ושותפיהם, וגירוש המונים בלא הבחנה הפך לשגרתי. שטח הגטו הצטמק באופן ניכר לאחר אקציה זו, כיוון שאוכלוסייתם של רחובות ורבעים שלמים קטנה. בשלב השלישי, מ-15 באוגוסט ועד 6 בספטמבר, לבש הגירוש צורה של חיסול מוחלט. השלב הסופי החל בליל 6 בספטמבר, כאשר כל היהודים בגטו הצטוו להתאסף במספר רחובות. אז התקיימה סלקציה שבה נכחו רק 35,000 יהודים – פחות מעשירית ממספרם המקורי של יהודי הגטו. 25,000 אחרים הסתתרו.

7/23/1942
אדם צ'רניאקוב מתאבד

אדם צ'רניאקוב (Adam Czerniakow), יושב ראש היודנרט בגטו ורשה, סירב להיות משרתם של הגרמנים בגירוש יהודי גטו ורשה. ב-23 ביולי ב-4 אחרי הצהריים הוא הרעיל את עצמו למוות. לפי אחד הדיווחים נמצא פתק על שולחנו, המופנה לאשתו, ובו כתב: "הם תובעים שאהרוג את ילדי עמי בידי-שלי. אין דבר שנותר עבורי לעשות מלבד למות." מותו של צ'רניאקוב היווה מחאה של מנהיג יהודי ויושב ראש יודנראט שסירב לחצות את הקו בין ניהול פעילויות הגטו לבין מסירת יהודים להשמדה.

7/28/1942
ייסוד הארגון היהודי הלוחם (אי"ל) בוורשה

הארגון היהודי הלוחם (אי"ל, ŻOB, Żydowska Organizacja Bojowa) נוסד בגטו ורשה כאשר 300,000 יהודים גורשו מהגטו. בדיון ממושך שקדם לייסוד הארגון טענו חלק מהמשתתפים שהגרמנים לא ישמידו את יהודי ורשה בשל מקומה המרכזי של העיר ומפני שביקשו לא לאבד את כוח האדם היהודי. הם טענו שארגון מחתרת עלול לסכן את כל הגטו ולהניע את הגרמנים לחסל את הגטו. הגירוש הגדול הפך שיקולים אלה לבלתי רלוונטיים ברובם.

מטרות האי"ל היו הגנה עצמית יהודית ומאבק מזוין נגד הגרמנים. מייסדיו הראשונים היו שלוש תנועות נוער ציוניות: השומר הצעיר, דרור ועקיבא. האי"ל דחק בתושבי הגטו להתנגד לגירוש, אך באותה עת לא היה מסוגל לבצע פעולות קרב ונקמה. רק לאחר הגירוש הגדול הצליח האי"ל לגייס תמיכה בקרב היהודים שעדיין נותרו בגטו, להתארגן, לצבור השפעה ולהשיג כלי נשק.

8/8/1942
ארצות הברית מעכבת פרסום מידע על תכנית להשמדת יהודים, על מנת לבדוק את מקורות המידע

נציג הקונגרס היהודי העולמי בז'נבה, גרהרד ריגנר (Gerhard Riegner), השיג מידע מתעשיין גרמני, אדוארד שולטה (Eduard Schulte) – שהיה בעל קשרים במטהו של היטלר – על פיו היטלר החליט להשמיד את כל יהודי אירופה באופן שיטתי, ונעשה שימוש בגז על מנת להשיג מטרה זו. לאחר שאסף ריגנר מידע נוסף על המקור, שולטה, הוא ניגש לקונסוליה האמריקנית בז'נבה עם הדו"ח. הוא מסר מברק לקונסול וביקש ממנו להעביר את המברק לסטפן וייז (Stephen Wise), מנהיג יהודי אמריקני. המברק הכיל את המידע שריגנר השיג משולטה לגבי התכניות לרצח יהודי אירופה. מחלקת המדינה בארצות הברית קיבלה את המברק אך החליטה לא להעביר הודעות מ"אנשים פרטיים". ב-28 באוגוסט שלח חבר הפרלמנט הבריטי סידני סילברמן (Sidney Silverman), הנמען השני של המברק, עותק של המברק לוייז. עוזר מזכיר המדינה, סאמנר ולס (Sumner Welles), זימן את וייז וביקש ממנו לא לחשוף את המידע עד שניתן יהיה לאמתו.

וייז הסכים, אך יידע מספר חברי קבינט, את הנשיא רוזוולט, את שופט בית המשפט העליון פליקס פרנקפורטר (Felix Frankfurter) וכמרים נוצרים.

ב-24 בנובמבר, כאשר לבסוף שוכנעה ממשלת ארצות הברית בנכונות המידע, הפיץ וייז לעיתונות את הידיעות שקיבל במברק, עם מידע תומך נוסף.

8/10/1942
תחילת הגירושים מלבוב לבלז'ץ: 50,000 יהודים נרצחים בגז

"האקציה הגדולה" בגטו לבוב החלה ב-8 באוגוסט 1942. עד תום האקציה, ב-23 באוגוסט, נשלחו 50,000 יהודים למחנה ההשמדה בלז'ץ ונרצחו.

9/3/1942
התנגדות יהודית חמושה בלאחווה, בלרוס

ב-2 בספטמבר קיבלו שני מנהיגי מחתרת בלאחווה (Lachva) הודעה שליד העיר נחפרו בורות. אחרי הצהריים הקיפו את הגטו 150 גרמנים ו-200 שוטרים. המחתרת, בשיתוף פעולה מלא של היודנרט, תכננה לתקוף את השוטרים והחיילים בחצות, בשער הגטו. האסירים היהודים של הגטו אמורים היו לנצל את המהומה ולברוח ליערות. ההתקוממות נדחתה לבוקר. כשהודיע המפקד הגרמני לדוב לופאטין, יושב ראש היודנרט, שהוא יסלק מהגטו 2,300 מהיהודים שבו ויותיר רק 30 אנשי מקצוע מומחים, השיב לופאטין: "או שנישאר כולנו בחיים או שנמות כולנו."

כאשר נתנה המחתרת את האות נפרצה הגדר ואנשי המחתרת פתחו בקרב עם הגרמנים בגרזנים ובידיים חשופות. שער הגטו נפרץ ויהודים רבים רצו דרך הפרצה אך רבים נהרגו באש הגרמנים. מתוך כ-1,000 יהודים שנמלטו כ-600 מצאו את דרכם לביצות הפריפט (Pripjet). כ-500 יהודים, נשים וקשישים, נלקחו לבורות ונורו למוות. רבים מהבורחים הוסגרו על ידי תושבים מקומיים. רק כ-120 מהבורחים הצליחו להימלט ולהתאסף ביערות. 25 מהם, חמושים בשני רובים, התקבלו לשורות יחידת פרטיזנים רוסית. לופאטין הצטרף ליחידת הפרטיזנים "סטאלין" ונהרג ב-21 בפברואר 1944 ממוקש.

9/12/1942
תחילת הקרב על סטלינגרד

בפקודה מס' 45 ציווה היטלר על כוחותיה המזוינים של גרמניה לכבוש את הקווקז ואת סטאלינגרד בקיץ 1942. המתקפה החלה ביולי. בניגוד לעצתם של הגנרלים שלו פיצל היטלר את הכוח הגרמני וניסה לכבוש את שני האזורים במקביל. בספטמבר זימן שוב סטאלין את פילדמרשל גאורגי ז'וקוב (Georgi Zhukov), הפקיד בידיו את חזית סטאלינגרד ומינה את הגנרל ואסילי צ'ויקוב (Vasily Chuikov) לתפקיד מגינה של העיר עצמה.

הקרב על סטאלינגרד הסלים ב-26 באוגוסט, כאשר כוח גרמני בן מיליון לוחמים תקף את הכוחות הסובייטיים המגינים. המוראל של האוכלוסיה בעיר היה נמוך; בהתקפה אזורית אחת גרמו 600 מטוסים 40,000 אבידות. למרות הגבורה שהפגינו בלחימתם נאלצו המגינים לסגת בהדרגה לתוככי העיר בשל עדיפותם החומרית של הגרמנים. ב-13 בספטמבר פרצה חטיבה גרמנית את קווי ההגנה של העיר וכמעט הגיעה למפקדתו של צ'ויקוב בלחימה מבית לבית, מקומה לקומה ומחדר לחדר. חלקים מסטאלינגרד נכבשו והוחרבו לחלוטין. יחידות סובייטיות לחמו עד החייל האחרון. צ'ויקוב הורה למקש כל בניין והציב צלפים בכל נקודה.

9/24/1942
התקוממות בגטו טוצ'ין

בערב יום רביעי, 23 בספטמבר 1942, הושם מצור על גטו טוצ'ין (Tuczyn), עיירה במחוז רובנו (Rovno) שבפולין (כיום אוקראינה). מנהיגי ההתקוממות הכריזו על כוננות מלאה; קבוצות הלחימה ניגשו לעמדותיהן. עם שחר 24 בספטמבר התקדמו כוחות גרמניים וכוחות עזר אוקראיניים אל גדרות הגטו. כאשר נתנו כוחות ההתנגדות את האות, הובערו בתי הגטו ומחסני הגרמנים שבשולי הגטו. קבוצות ההתנגדות פתחו באש, פרצו את גדרות הגטו והאיצו בתושבים להימלט. בחסות העשן והירי הצליחו להימלט ליערות כ-2,000 איש – כשני שלישים מאוכלוסיית הגטו, בהם נשים, ילדים וקשישים. הלהבות בערו גם בחלק מהיום שלמחרת; גם אש הרובים נמשכה. מספר גרמנים ואנשי כוחות העזר האוקראינים נהרגו. שליש מתושבי הגטו נהרגו, בהם כמעט כל הלוחמים. ההתקוממות הסתיימה בשבת, 26 בספטמבר.

גורלם של הבורחים היה מר. מחציתם נתפסו ונרצחו בתוך שלושה ימים. כ-300 נשים שהחזיקו ילדים רכים בידיהן לא היו מסוגלות לעמוד בתנאי היער. הן שבו לטוצ'ין ונורו. רבים מהנותרים מתו; אחרים הוסגרו או נרצחו על ידי איכרים שהתגוררו בסמוך. חלק מהצעירים הצטרפו לפרטיזנים ונהרגו בקרב. מתוך 3,000 יהודי טוצ'ין רק 20 היו בחיים ב-16 בינואר 1944, כאשר העיירה שוחררה.

10/23/1942
תחילת מתקפת הנגד הבריטית באל עלמיין

הקרב החל תחת אור ירח חזק במטח ארטילריה. מפקד הכוחות הגרמניים, ארוין רומל (Erwin Rommel), נסע לגרמניה, להחלים ממחלה, לראשונה בקריירה שלו. מאז ספטמבר ריכז גנרל ברנרד מונטגומרי (Bernard Montgomery), מפקד הכוחות הבריטיים, כוחות עתודה רבים. לאחר תשעה ימים החלו כוחותיו של רומל לסגת. הוא ספג הפגזות ללא הרף והותקף על ידי חילות רגלים, שריון ותותחנים. מכיוון שהיטלר ציווה על רומל להילחם עד הנצחון או עד מוות, איבד רומל שיעור ניכר מכוחותיו. קרב זה היווה את נקודת המפנה של המערכה בחזית צפון אפריקה. צבאו של רומל נוצח לראשונה והחל בנסיגה ממושכת.

10/27/1942
הנאצים דוחים הצעה לביטול נישואי תערובת שנועדה לטהר את גרמניה מ"בני תערובת"

החלק השלישי והאחרון של "ועידת ואנזה" (הפגישה שהתקיימה בינואר 1942 בפרבר של ברלין כדי לתאם את יישומו של "הפתרון הסופי") התקיים ב-27 באוקטובר 1942. הנוכחים דנו שוב באופן שבו יש להתייחס לנישואים "מעורבים" בין יהודים לבין בני הגזע הארי, ולצאצאיהם של הנשואים, בני המוצא ה"מעורב" (Mischlinge). ההצעות כללו גירוש למזרח ועיקור בכפייה. לבסוף לא התקבלה החלטה מחשש שכל אחת מהאפשרויות שנידונו תפגע קשות בקרוביהם הגרמניים הרבים של "בני התערובת".

10/28/1942
גירושים ראשונים מטרזין לאושוויץ

גירושים מגטו טרזין למחנות ההשמדה טרבלינקה ואושוויץ החלו באוקטובר 1942. היתה זו תחילתו של גל גירושים שלא תם עד סתיו 1944, כאשר הפסיקו תאי הגזים באושוויץ לפעול. תקוותם של מנהיגים יהודים שבזכות הגירושים מהפרוטקטורט (צ'כיה) לגטו יינצלו יהודים אלה מגירוש אלים למזרח, נכזבה. בתום השילוחים נותרו בגטו רק 11,000 יהודים מתוך כ-135,000 היהודים שהתגוררו בגטו במשך תקופת קיומו.

10/29/1942
השמדה כמעט מוחלטת של יהודי פינסק

20,000 מתושבי גטו פינסק רוכזו ונרצחו מ-29 באוקטובר עד 1 בנובמבר. כדי שלא תיענש אוכלוסיית הגטו ענישה קולקטיבית החליטה הנהגת המחתרת היהודית הגטו להצית את הגטו זמן קצר לפני החיסול המתוכנן, במקום להימלט ליערות. למטרה זו הכינה המחתרת ערמות של חומרים דליקים. עם זאת, ב-28 באוקטובר, כשהחלו לצוץ שמועות על החיסול המתוכנן, היודנרט הפיץ הודעות מרגיעות בשם הגרמנים וכך סוכלו התכניות. למרות זאת, עשרות יהודים נמלטו או הסתתרו במקומות מסתור. הוקם "גטו קטן" ובו התגוררו בתחילה 143 בעלי מקצוע. אוכלוסיית הגטו גדלה כאשר אל תושבי הגטו הצטרפו מסתתרים. ב-23 בדצמבר חוסל "הגטו הקטן" ותושביו נרצחו.

11/1/1942
גירוש ראשון ממחוז ביאליסטוק לאושוויץ

במחצית הראשונה של אוקטובר 1942 קיבל הגסטפו הוראות סודיות לחסל את הגטאות בביאליסטוק וביישובים אחרים במחוז. ראשי הכלכלה והצבא חששו משיתוק תעשיות החימוש באזור ועל כן הותנה קיום הצו בהשפעתו על תעשיות אלה. כך נועדה אוכלוסיית גטו ביאליסטוק לצמצום וכל היהודים האחרים במחוז נועדו לפינוי כפי שנקבע בצו המקורי.

ב-2 בנובמבר 1942 הוקפו כל הגטאות במחוז והושמו במצור באופן פתאומי, בעזרת הז'נדרמריה המקומית. בתוך ימים ספורים אספו הגרמנים את היהודים בכיכרות העיירות, העלו אותם על קרונות, העבירו אותם לחמש נקודות ריכוז ומשם שלחו אותם למחנות ההשמדה. במקביל הועברה השליטה בגטו ביאליסטוק מידי השלטונות האזרחיים לידי ה-SS.

בין נובמבר 1942 ופברואר 1943 נשלחו למחנות ההשמדה טרבלינקה ואושוויץ כ-100,000 יהודים ממחוז ביאליסטוק, בהם כ-10,000 מביאליסטוק עצמה. חיסולו הסופי של גטו ביאליסטוק התרחש באוגוסט 1943, כאשר יתר 30,000 היהודים שהיו בו נשלחו להשמדה. היה זה גם מועד תחילתה של ההתקוממות בגטו ביאליסטוק.

11/5/1942
"תכנית אירופה" להצלת יהודים

"תכנית אירופה" תוכננה על ידי הארגון היהודי המחתרתי למחצה "קבוצת העבודה" (Pracovna Skupina) בסלובקיה, כדי להציל את יהודי אירופה מהשמדה על ידי שוחד.

בקיץ 1942 ביקשה קבוצת פעילים ב"מרכז היהודי" (Ustredna Zidov) בסלובקיה לעצור את גירוש יהודי סלובקיה למחנות ההשמדה. אחד האנשים שעליהם ניסו פעילי התכנית להשפיע היה דיטר ויסליצני (Dieter Wisliceny), קצין ה-SS ששירת בתור יועץ לענייני יהודים לממשלת סלובקיה. התכנית היתה לשחדו בסכום משמעותי, בדולרים. הגירושים אכן הופסקו לאחר שהקבוצה הגיעה להסכם עם ויסליצני לגבי הסכום שישולם (בין 40,000 ל-50,000 דולר). חברי הקבוצה האמינו שבזכות התערבותו של ויסליצני הופסקו השילוחים למרות שלא היתה עדות כלשהי למעורבותו של ויסליצני בנושא. הקבוצה סברה שהצליחה והתעודדה מכך.

הקבוצה הוכתה בהלם מהדיווחים שהתקבלו מפולין על גורלם של היהודים שגורשו לשם. אחד ממנהיגיה של הקבוצה, הרב מיכאל דב וייסמנדל, הציע שייעשה נסיון לסיים את ההשמדה בפולין ולסייע ליהודים שכבר גורשו. על בסיס קשרים שיצרו עם ויסליצני שני חברים בקבוצה, גיזי פליישמן (Gisi Fleischmann) ואנדריי שטיינר (Andrej Steiner), עובדה תכנית שנודעה לאחר מכן במספר שמות: "תכנית אירופה", "תכנית הרבנים" ו"התכנית הגדולה". על פי התכנית, בתמורה להפסקת הגירושים וההשמדה על ידי הגרמנים ישלמו להם יהודי העולם החופשי סכומים גדולים במטבע קשה – 2 עד 3 מיליון דולר.

הדיונים על התכנית נמשכו כמעט שנה, מסתיו 1942 עד אוגוסט 1943, כאשר ויסליצני שם להם קץ מכיוון שהתשלומים שנועדו להגיע לא התקבלו. במהלך הדיונים ניסתה "קבוצת העבודה" להציל את יהודי יוון באמצעות ויסליצני וליצור קשר בין ה-SS לבין מספר מנהיגים יהודים הונגרים.

חברי "קבוצת העבודה" היו משוכנעים ש"תכנית אירופה" נכשלה מכיוון שהכספים שנדרשו לא סופקו. בתשובה לחקירותיה הודיעו ארגונים ומוסדות יהודיים בשוויץ ובאיסטנבול לקבוצה כי הכסף לא זמין וכי העברת כספים למדינות הציר נאסרה. הדיונים שנוהלו על ידי הגרמנים בהונגריה בנושא הצלת היהודים – "דם תמורת סחורות" – היו המשך ישיר ל"תכנית אירופה". עד היום נמצאת התכנית במוקד של ויכוח מחקרי. לא נמצאה הוכחה לכך שה-SS היה מוכן לקיים עסקה עם היהודים תמורת כסף; הראיות היחידות בנושא זה הן עדויות שניתנו על ידי חברי "קבוצת העבודה" ועל ידי ויסליצני. פניותיהם של חברי הקבוצה נתקלו לעתים בבוז ולעג, ועל כן חשו אלה מביניהם ששרדו רגשות תסכול ומרירות.

11/8/1942
בריטניה וארצות הברית פולשות לצפון אפריקה

בעלות הברית נחתו בחוף מרוקו. מטרותיהם העיקריות היו קזבלנקה, אלג'יר (Algiers) ואוראן (Oran). מטרתן של בעלות הברית היתה לכבוש את החוף המערבי של צפון אפריקה וליצור בסיס למתקפות עתידיות על דרום אירופה. אלג'יר נכבשה באותו הערב, אך כוחות וישי הצרפתית התנגדו בנחישות באוראן. אחד הכוחות שנועד לנחות בקזבלנקה איבד 242 ספינות ו-64% מכלי השיט שלו אך הצליח להציב ראש גשר. היה ברור שמדרך הרגל של בעלות הברית בצפון אפריקה יחיש את שחרור צרפת.

11/9/1942
גרמניה כובשת את תוניסיה

בתגובה לפלישת בעלות הברית לאלג'יריה ומרוקו פלשו כוחות גרמנים ואיטלקיים לתוניסיה ב-9 בנובמבר 1942. בתחילת דצמבר נקלעו כוחות הציר בתוניסיה לבעיה. התקפות אוויר בלתי פוסקות של בעלות הברית כמעט הביאו לנטישת תוניס ב-24 בנובמבר.

ב-6 בדצמבר פירקו הגרמנים את ועד הקהילה היהודית בתוניס וציוו על משה בורגל לייסד ועד בן תשעה חברים במקומו. לוועד החדש הוקצו 24 שעות על מנת לגייס 2,000 יהודים לעבודת כפייה. למרות מאמצי הוועד ולמרות שהרשויות הצרפתיות התערבו על מנת לדחות את מועד הביצוע ב-24 שעות הצליחה הקהילה לגייס רק 120 איש. בתגובה לקחו הגרמנים עשרות בני ערובה מקרב מנהיגי הקהילה, ביצעו מעצרים המוניים ברובע היהודי ואיימו לפוצץ את בית הכנסת הראשי בתוניס. לאחר שניתנה הארכה נוספת לביצוע הפקודה הועברו כ-5,000 יהודים לעבודת כפייה ופוזרו בין 30 מקומות ומחנות בחזית.

11/10/1942
נצחונות בריטיים במצרים

בהתייחסו לנצחונותיהן של בעלות הברית במצרים ובאפריקה, אמר צ'רצ'יל: "אין זה הסוף. אין זו אפילו תחילת הסוף. אך אולי זה סוף ההתחלה... לא התמניתי לשר הבכיר של המלך על מנת לצפות בחורבנה של האימפריה הבריטית."

11/19/1942
מתקפת-נגד סובייטית ליד סטלינגרד

כאשר סטלינגרד עדיין תחת מצור וקרבות רחוב עזים מתנהלים בה, הביא גנרל גיאורגי ז'וקוב (Georgi Zhukov) תגבורות גדולות שהחלו במתקפת איגוף ב-19 בנובמבר. המתקפה הסובייטית בבוקר זה תפסה את הארמיה הרומנית השלישית בלתי מוכנה. מתקפה סובייטית שהתרחשה למחרת הפתיעה את הגרמנים. שתי התקפות אלו, שהתבצעו במרחק 160 קילומטר זו מזו התאחדו לכדי מתקפה אחת שבתוך ארבעה ימים איגפה את הארמיה של הגנרל הגרמני פרידריך פון פאולוס (Friedrich von Paulus). הגנרלים של היטלר הפצירו בו לאפשר להם לפרוץ את הכיתור ולסגת כל עוד הדבר אפשרי. היטלר סירב וציווה על פון פאולוס להמשיך להילחם על סטלינגרד.

רוחות החורף הקרות – 30 מעלות מתחת לאפס – הכו את הכוחות הגרמניים, שחסרו ציוד הולם לשם התמודדות עם התנאים הקיצוניים. הקרב נמשך עד 31 בינואר, אז נכנעו פון פאולוס וכוחותיו, שהיו מותשים, מורעבים ומצומקים. היטלר לא סלח לפון פאולוס על שנכנע. הוא ציפה ממנו להילחם עד החייל האחרון ואז להתאבד. הצבא הגרמני לא התאושש מתבוסתו בקרב סטלינגרד.

12/4/1942
הקמת המועצה לעזרה ליהודים (ז'גוטה) בפולין

בספטמבר 1942 הוקם "הוועד הזמני לסיוע ליהודים", בו התקבצו פעילים קתולים דמוקרטיים לשם סיוע ליהודים. בדצמבר 1942 הפך הוועד הזמני למועצה קבועה - המועצה לעזרה ליהודים בפולין. שמה שונה ל"ז'גוטה" (Zegota) והיו חברים בה נציגים מחמש תנועות פולניות ומשתי תנועות יהודיות.

"ז'גוטה" סייעה בכסף לאלפי משפחות יהודיות בשנים 1943-1944, אך תרומתה העיקרית היתה באספקה חינם של תעודות "אריות" לאלפי יהודים שחסו תחתיה. "ז'גוטה" גם אירגנה מקומות מסתור ליהודים ובכך חשפה את פעיליה לסכנת מוות.

בין הארגונים המעטים שפעלו באירופה הכבושה לשם מתן סיוע ליהודים, רק "ז'גוטה" נוהלה על ידי יהודים ולא-יהודים שבאו מקשת רחבה של תנועות פוליטיות ורק "ז'גוטה" הצליחה לפעול במשך זמן ניכר ולעזור ליהודים בדרכים כה רבות, למרות מעצרם של חלק מחבריה.

12/17/1942
בעלות הברית מגנות את הרצח ההמוני שמבצעים הגרמנים

עקב לחץ ציבורי גובר נוכח זרם הדיווחים על הרצח השיטתי של היהודים, נוסחה הצהרה על ידי משרד החוץ הבריטי, עובדה על ידי מחלקת המדינה האמריקנית ופורסמה ב-17 בדצמבר בחתימותיהן של בריטניה, בלגיה, צ'כוסלובקיה, יוון, לוקסמבורג, הולנד, נורווגיה, פולין, ברית המועצות, ארצות הברית והמועצה הלאומית של צרפת. ההצהרה גינתה מפורשות את המדיניות הגרמנית של השמדה חייתית וקרת-מזג והדגישה שמאות אלפים נהרגו. אלה שדרשו סיוע ליהודים לא חשו שביעות רצון מההצהרה, אך היתה זו הפעם הראשונה שהושמעה הכרה פומבית בעובדה שהמוני יהודים נרצחו.

12/23/1942
הארגון היהודי הלוחם תוקף את הגרמנים בקרקוב

הארגון היהודי הלוחם (ŻOB, Żydowska Organizacja Bojowa) האמין שגטו קרקוב קטן מכדי שהתנגדות מזוינת לגרמנים תצליח ועל כן החליט לפעול נגד הגרמנים בחלק הפולני של העיר. המבצע הידוע ביותר מחוץ לגטו התקיים ב-23 בדצמבר 1942. היתה זו ההתקפה על בית הקפה "ציגנריה" (Cyganeria), בו השתמשו קצינים גרמניים כמקום מפגש, ובה נהרגו 11 גרמנים ו-13 נפצעו.

1/18/1943
התנגדות יהודית חמושה לגירושים מגטו ורשה

ב-18 בינואר 1943 שבו הגרמנים לגרש יהודי מגטו ורשה. הארגון היהודי הלוחם (אי"ל, ŻOB, Żydowska Organizacja Bojowa) האמין שזוהי פעולה לחיסול גטו ורשה ושלח שתי פלוגות לפעולה. יחידה אחת, חמושה באקדחים, התמקמה בתוך שיירת יהודים שנתפסו והובלו לאומשלגפלאץ (נקודת הריכוז ליהודים לפני גירושם). כאשר ניתן האות תקפו הכוחות בקרב פנים מול פנים את היחידה הגרמנית שליוותה את המגורשים. מספר חיילים גרמנים נהרגו בקרב וכך גם כמעט כל הלוחמים היהודים. בנקודה אחרת בגטו פתחה היחידה השניה באש רובים על חיילים גרמנים.

18 בינואר היה יום מכריע עבור האי"ל. ביום זה לחם הארגון לראשונה בנשק חם ובכך הביא לשינוי מכריע בהתנהגותם של תושבי הגטו. היהודים בגטו הפסיקו לציית לפקודותיהם של הגרמנים לעזוב את בתיהם ולהתאסף בנקודות הריכוז. כיום ידוע שהפעולה הגרמנית בינואר לא היתה חלק מתכנית כוללת להשמדת הגטו; הנאצים התכוונו לגרש כמה אלפי יהודים בלבד. עם זאת, לתגובתו של האי"ל היתה השפעה חזקה על המורל: יהודים פרשו את החלטת הגרמנים לעצור את השילוח כסימן לחולשה וכנסיגה שהם עצמם, היהודים, הצליחו לכפות על ידי שימוש בכוח.

2/2/1943
הגרמנים נכנעים בסטלינגרד

הקרב על סטלינגרד תם. הרכבת האווירית שהיטלר ציווה לקיים כדי לסייע לכוחות הנצורים נכשלה. למעלה מ-100,000 גרמנים נהרגו בנסיון הכושל לכבוש את העיר. כ-91,000 נכנעו, בהם 24 גנרלים. ברלין הכירה בתבוסתה בקרב זה והכריזה ש"הקורבן שהקריבה ארמיה זו, כוח ש[ביקש להשיג] משימה אירופאית היסטורית, לא היה לשווא." גרמניה הכריזה על שלושה ימי אבל לאומי; הכוחות הסובייטיים התקדמו בכל החזיתות.

2/5/1943
תחילת גירושם של 10,000 יהודים מביאליסטוק לטרבלינקה

הגירוש הראשון מגטו ביאליסטוק חל ב-5-12 בפברואר. כ-10,000 מתושבי הגטו גורשו לטרבלינקה; 2,000 נוספים נורו בידי הגרמנים במהלך המבצע. "חזית א'", תא המחתרת הראשון שיוסד בגטו, ניסתה להתנגד ל"אקציה" (גירוש) באמצעיה הדלים. רבים מחבריה נהרגו; אחרים גורשו לטרבלינקה ובהם המפקד, אדק בוראקס.

2/25/1943
טרנספורטים ראשונים מסלוניקי לאושוויץ

ה"אקציה" (גירוש) של יהודי יוון החלה בשבוע הראשון של פברואר 1943. ב-6 בפברואר נשלחה הפקודה להתחיל בגירושים: יהודים חויבו לסמן את בתיהם ואת בתי העסק שלהם ולעבור לגטו. יישום ההוראה הוטל על ה-SD וההוצאות הכספיות שבהן היה כרוך המבצע הוטלו על היהודים. בתוך ימים ספורים נכנסה לתוקף המערכת הקבועה של הגבלות וצווים: הטלאי הצהוב, איסור על מעבר דירה, איסור על שימוש בתחבורה ציבורית, החרמת טלפונים ועוצר לילה. ב-25 בפברואר 1943 גרשו הגרמנים קבוצה ראשונה של יהודים מסלוניקי לאושוויץ.

2/26/1943
טרנספורט ראשון של צוענים מגיע לאושוויץ

מחנה מיוחד לסינטי ורומה (צוענים) הוקם בבירקנאו ב-26 בפברואר. המחנה אורגן בצורת מחנה משפחות והועברו אליו בעיקר צוענים ממחנות ריכוז אחרים וכן צוענים במספרים נמוכים יותר ממקומות אחרים ברייך. בין צוענים אלו היו ותיקי ורמאכט; חלקם הגיעו לאושוויץ במדים ועם ציונים לשבח שבהם זכו בעת שירותם הצבאי. בשל התנאים הקשים היה שיעור התמותה במחנה הצוענים הגבוה ביותר מבין כל מחנות בירקנאו. כ-20,000 צוענים הוכנסו למחנה הצוענים; מעטים שרדו.

3/4/1943
יהודים מתרקיה מגורשים לטרבלינקה

ב-4 במרס עצרו הבולגרים את רוב יהודי תרקיה שסופחה לבולגריה ב-1941. לפי הנתונים הבולגריים נמסרו לגרמנים 4,058 יהודים ונשלחו לטרבלינקה, שם נרצחו עם הגעתם. כ-200 יהודים שרדו בתרקיה בין הפרטיזנים או במסתורים בקרב שכניהם הנוצרים. ביניהם היו 42 צעירים ששרדו במחנות עבודה בולגריים.

3/20/1943
טרנספורטים ראשונים מסלוניקי מגיעים לאושוויץ

ב-25 בפברואר ובימים שלאחר מכן אולצו יהודים להתאסף במחנה ברובע הברון הירש, ליד תחנת הרכבת, ושולחו ברכבות לאושויץ. המשלוחים הראשונים מסלוניקי הגיעו לאושוויץ ב-20 במרס. עד תום הטרנספורטים ב-18 באוגוסט גורשו לאושוויץ 43,850 מתוך 50,000 יהודי סלוניקי. רובם נרצחו עם הגעתם למחנה.

4/19/1943
תחילתו של המרד בגטו ורשה

החיסול הסופי של גטו ורשה החל בערב פסח, 19 באפריל 1943. הגירוש לא בא בהפתעה. הגרמנים ריכזו כוח צבאי לשם ביצועו אך לא ציפו להיכנס לעימות שכלל קרבות רחוב. כוחות גרמניים חמושים הקיפו את הגטו ב-3 לפנות בוקר. היחידה שנכנסה לגטו נתקלה בהתנגדות חמושה ונסוגה. כ-30,000 היהודים שבגטו המרכזי הסתתרו ולא ניתן היה לרכזם לשם גירוש; קרונות הרכבת בנקודת הגירוש נותרו ריקים.

לאחר שלושה ימים של קרבות רחוב בין הגרמנים והמורדים, החלו הגרמנים להצית את הגטו רחוב אחר רחוב, בניין אחר בניין. הגטו הפך למסה בוערת ועשנה. רוב היהודים שיצאו ממחבואיהם, ובהם משפחות שלמות, נרצחו על ידי הגרמנים במקום. בהדרגה איבדו יהודי הגטו את יכולתם להתנגד. ב-23 באפריל כתב מרדכי אנילביץ', מפקד האי"ל, ליצחק (אנטק) צוקרמן, חבר פיקוד האי"ל שהוצב בצד הפולני של ורשה:

"לא אוכל לתאר לפניכם את התנאים בהם חיים עתה יהודי הגטו. רק יחידים יחזיקו מעמד. השאר ייספו במוקדם או במאוחר. גורלם נחרץ. כמעט בכל מקומות המחבוא, בהם מסתתרים אלפים, אי אפשר להדליק נר מחוסר אוויר. [...] היה שלום יקירי! אולי עוד נתראה! חלום חיי קם והיה. ההגנה העצמית בגטו הפכה לעובדה. ההתנגדות היהודית המזוינת והנקמה הפכו למעשה. הייתי עד ללחימה מופלאה ומלאת גבורה של הלוחמים היהודים."

המורדים המשיכו בלחימתם גם כאשר ידעו מתחילתה שלא יוכלו לנצח. עוד בטרם תום המלחמה הפך מרד גטו ורשה לסמל של התנגדות יהודית.

5/8/1943
מנהיגיו של המרד בגטו ורשה נהרגים

הכוח הגרמני המסיבי שהובא לגטו ורשה על מנת להילחם במורדים היהודיים שרף את הגטו רחוב אחר רחוב. רק על ידי הצתת הבניינים ניתן היה להוציא מהם את הלוחמים, אם כי אלו מיד חיפשו מקום אחר להתחבא בו ולהילחם ממנו. אימה ותנאי תופת השתררו בבונקרים המאולתרים של המחתרת, כאשר הגרמנים אילצו את הלוחמים לצאת, ועשו זאת בדרך היחידה האפשרית – על ידי זריקת רימוני יד לתוך הבונקרים או הזרמת גז מדמיע לתוכם.

בונקר הפיקוד של האי"ל, שהיה מאויש בידי מרדכי אנילביץ' ומנהיגים אחרים של ההתנגדות, נפל ב-8 במאי. עם הריסתו של בית הכנסת הגדול, ברחוב טלומצקה (Tlomackie), מחוץ לתחומי הגטו, התפאר הגנרל יורגן שטרופ (Juergen Stroop) בכך ש"אין עוד רובע יהודי בוורשה". ב-19 במאי הוכרזה ורשה "ריקה מיהודים" (Judenrein).

5/12/1943
שמואל זיגלבוים מתאבד

בסוף מאי 1942 השיג שמואל זיגלבוים (Samuel Zygelbojm), ממנהיגי "הבונד" ואחד משני הנציגים היהודיים בממשלת פולין הגולה בלונדון, דו"ח יסודי על מעשי הרצח שבוצעו ביהודי פולין ("דו"ח הבונד"). הוא ניסה ככל יכולתו להפיץ דיווחים מסוג זה ולהניע את בעלות הברית לפעול בנושא, בעיקר בנוגע להצלה. ככל שהצטברו הדיווחים על רצח יהודי אירופה, ניסה זיגלבוים יותר ויותר לגרום לבעלות הברית. נסיונותיו הפכו נואשים. הוא חש תחושה עזה של חוסר ישע.

במכתביו האחרונים למשרד הבונד הפולני בארצות הברית ולאחיו באוסטרליה דן זיגלבוים בייאוש בחוסר התועלת שבמאמצי ההצלה שלו; הוא הצהיר שהוא "שייך לאלה שנמצאים שם". ב-12 במאי 1943, כאשר הגיעו הידיעות על חיסול היהודים האחרונים בגטו ורשה – בהם אשתו, מניה, ובנו בן ה-16 טוביה – התאבד זיגלבוים. במכתבי פרידה לנשיא הרפובליקה הפולנית ולאדיסלאב רצ'קייביץ' (Wladyslaw Raczkiewicz) ולראש ממשלת פולין הגולה ולדיסלב שיקורסקי (Wladyslaw Sikorski) כתב זיגלבוים:

"האחריות לפשע של רציחת כל האוכלוסייה היהודית בפולין נופלת בראש ובראשונה על הרוצחים עצמם, אך בעקיפין היא רובצת על האנושות כולה, על העמים והממשלות של בעלות-הברית שעד כה לא השתדלו ולא נקטו צעדים ממשיים כדי להפסיק את הפשע... ממשלת פולין תרמה במידה רבה לעורר את דעת-הקהל בעולם, אך לא עשתה את הדבר בצורה מחייבת... לא אוכל להחריש. לא אוכל לחיות שעה ששרידי העם היהודי בפולין, שאני שליחם, הולכים ומושמדים. חברי בגטו ורשה נספו במאבק הגיבורים האחרון ונשקם בידם. לא זכיתי ליפול כמותם ואיתם, אך להם אני שייך ולקברם – קבר ההמונים. יהא נא מותי זעקת מחאה נמרצת נגד אדישות העולם הרואה בהשמדת העולם היהודי, רואה ואינו מעכב. יודע אני מה מועט ערכם של חיי אדם כיום, אך מאחר שלא הצלחתי לפעול מאומה בחיי, אסייע במותי לזעזע את אדישותם של היכולים עוד להציל כרגע, שהוא אולי הרגע האחרון, את השארית של יהודי פולין."

5/24/1943
מחאת יהודי סופיה

במהלך מרס 1943 גורשו לטרבלינקה 11,343 יהודים מתרקיה (Thrace), מקדוניה (Macedonia) ופירוט (Pirot) – אזורים שבולגריה כבשה והחילה עליהם מינהל בולגרי בהתאם להסכם צבאי עם גרמניה. הגירוש התבסס על הסכם ייחודי לגירוש 20,000 יהודים מבולגריה, בין הממונה על עניינים יהודיים בבולגריה לבין הגרמנים ב-22 בפברואר 1943. גירוש זה אמור היה לכלול כמעט 9,000 יהודים מאזורי בולגריה עצמה, שלפני הסיפוחים. ב-9 במרס החל ריכוזם של 9,000 יהודים.

לאור הגירוש מתרקיה ומקדוניה וההכנות לגירוש מבולגריה עצמה התייצבה משלחת מהעיר קיוסטנדיל (Kiustendil) בפני סגן יושב ראש הפרלמנט הבולגרי דימיטר פשב (Dimitar Peshev) ב-9 במרס. כתוצאה מפגישה זו ומפעילותם של פקידי פרלמנט רבים נדחו הגירושים. ב-17 במרס תבע דימיטר פשב, בהצהרת מחאה ובשיתוף עם 42 חברי פרלמנט נוספים, שהממשלה תימנע מכל גירוש עתידי. עם זאת פקידים גרמניים המשיכו ללחוץ על הבולגרים לממש את ההסכם.

ב-21 במאי נקבע צו חדש, צו מספר 70, של ממשלת בולגריה, צו שהורה על גירוש 25,000 יהודי סופיה לערי השדה. הצו זכה לפרסום פומבי ב-22 במאי. ב-24 במאי הפגינו יהודי סופיה נגד הצו בתמיכתם של פעילי המפלגה הקומוניסטית. המשטרה דיכאה את ההפגנה באלימות ופקודת הגירוש נכנסה לתוקף. בתוך 12 ימים גורשו 19,000 יהודים לערי השדה. הודות ללחץ עממי נרחב על המלך בוריס השלישי לא גורשו יהודי סופיה אל מחוץ לבולגריה. הודות לצירוף מורכב של אינטרסים פוליטיים, מצב המלחמה והתנגדות ציבורית על פני קשת פוליטית וחברתית רחבה, ניצלו כ-50,000 יהודי בולגריה.

גורם חשוב בהצלה זו היתה עמדתו של הסינוד הקדוש של הכנסייה האורתודוכסית הבולגרית ופעילותם של פקידי הכנסייה. תפקידו של מלך בולגריה בוריס השלישי בפרשה שנוי במחלוקת. מספר כותבים סבורים שבאומץ לבו עצר את הפעולה נגד היהודים, בעוד אחרים מטילים על כתפיו חלק גדול מהאשמה בגירושים ובתכניות להמשיכם.

6/1/1943
חיסול גטו לבוב

יחידות משטרה גרמניות ואוקראיניות הקיפו את הגטו-מחנה כדי למנוע בריחה בעוד יחידות משטרה נוספות נכנסו כדי להקיף את כל התושבים. הם נתקלו בהתנגדות: מטר רימוני יד ופצצות תבערה נחת עליהם מהבניינים, וכן נורתה עליהם אש רובים ממספר נקודות. תשעה גרמנים ואוקראינים נהרגו ו-20 נפצעו. הגרמנים הגיבו בפיצוצם של בתי הגטו או בהעלאתם באש על מנת להבריח מהם את יושביהם. כ-3,000 יהודים נהרגו בגטו במהלך האקציה; 7,000 יהודים נוספים נתפסו ונשלחו למחנה ינובסקה (Janowska), שם נרצחו. הפעולה נמשכה עד 20 ביוני וחיפוש אחר יהודים מסתתרים נמשך עד יולי.

6/21/1943
הימלר מצווה על חיסול כל הגטאות בשטחים הסובייטיים הכבושים

ב-21 ביוני 1943 הוציא הרייכספיהרר של ה-SS היינריך הימלר את הפקודה הבאה:

"אני מצווה לרכז במחנות ריכוז את כל היהודים שנשארו עדיין בגטאות בשטח אוסטלנד. [...] יש לפנות למזרח את התושבים הבלתי חיוניים של הגטאות היהודיים. [...] התאריך לתום הארגון מחדש במחנות ריכוז הוא 1 באוגוסט 1943."

כוונתה המעשית של פקודה זו היה להשמיד את כל היהודים ששרדו בשטחים הסובייטיים הכבושים. עם זאת, בהתאמה למדיניותו המסורתית, ביקש הימלר לנצל את היהודים לשם עבודת כפייה בעודו מקיז את דמם. כך נועדו היהודים הכשירים לעבוד ברשת מחנות הריכוז בעוד אלה שהוגדרו "בלתי כשירים" נועדו "להישלח למזרח", כלומר להירצח.

הפקודה תואמה בבירור עם היטלר. יומיים לפני פרסומה דן הימלר בנושא עם היטלר וכתב לאחר מכן: "לאחר הרצאתי על השאלה היהודית הביע הפיהרר את דעתו וטען שפינוי היהודים צריך להיות מיושם באופן קיצוני במהלך ארבעת החודשים הקרובים."

בהתאם לכך חוסלו מספר גטאות: באוגוסט חוסל גטו ביאליסטוק; בספטמבר חוסלו גטאות וילנה ומינסק; בנובמבר חוסל גטו ריגה. מסיבות שאינן ברורות, הושארו ללא פגע עד אמצע 1944 גטו קובנה (Kaunas) וגטו שאוולי (Siauliai) שבליטא. בשטחים שנכבשו מברית המועצות כמעט שלא נותרו יהודים.

6/28/1943
תמה הקמתם של ארבעה תאי גזים ומשרפות באושוויץ-בירקנאו

לאחר שנעשה שימוש בתאי גז מאולתרים שהותקנו בבית חווה, בנו הנאצים ארבעה תאי גזים גדולים וחדשים בבירקנאו והקימו משרפות לידם על מנת לשרוף את הגופות. הבניה התבצעה בין 22 במרס ל-28 ביוני 1943. הנאצים העריכו את יכולת ההריגה של כל תא ב-2,000 אנשים בכל פעם. בשיאן שרפו המשרפות 4,756 איש בפרק זמן של 24 שעות.

7/5/1943
כשלון המתקפה הגרמנית בקורסק

הכוחות הגרמניים הנחיתו מתקפה מסיבית בקורסק, במה שהיה נסיונם האחרון לפרוץ פירצה בחזית המרכזית. שלוש ארמיות גרמניות ניסו לפרוץ מאורל (Oryol, Orel) ועד בלגורוד (Belgorod), אך נעצרו על ידי ההגנה הסובייטית החזקה והעמוקה שהשיגה עליונות בכוח אדם ובציוד.

ב-10 ביולי נחסמו הכוחות הגרמניים מצפון לקורסק לאחר שהתקדמו רק שמונה ק"מ ותוך אובדן של 25,000 איש, 200 טנקים ו-200 כלי טייס. ב-12 ביולי החלו הסובייטים במתקפת נגד והדפו את הגרמנים מאות קילומטרים מזרחה. בקרב קורסק השתתפו כ-8,000 טנקים, כ-5,000 מהם סובייטיים, וכן כ-2.6 מיליון חיילים משני הצדדים. כמו קרב סטאלינגרד, היווה קרב קורסק קו פרשת מים בקרבות החזית המזרחית.

7/10/1943
בעלות הברית פולשות לסיציליה

הפלישה לסיציליה החלה ב-10 ביולי ב-2:45 בבוקר, כאשר כוחות אמריקניים ובריטיים נחתו בחוף הדרום מזרחי של האי. בעלות הברית החשיבו את כיבוש סיציליה כתנאי מוקדם לפלישה לאיטליה. הכוחות הגרמניים והאיטלקים על האי (350,000 איש) הופתעו והתנגדותם היתה מעטה. כוחותיו של גנרל פאטון (Patton) כבשו את פאלרמו (Palermo) ב-22 ביולי. השלב האחרון במתקפה התגלה כבלתי נחוץ, כיוון שכוח הפלישה לא נתקל בהתנגדות נוספת. ההשתלטות על סיציליה הושלמה ב-17 באוגוסט כאשר כוחות אמריקניים ובריטיים נכנסו למסינה (Messina) ב-10:00 בבוקר.

7/25/1943
מוסוליני מודח

נחיתת בעלות הברית בסיציליה ביולי 1943 החישה את נפילתו של בניטו מוסוליני, המנהיג הפשיסטי האיטלקי ובעל בריתו של היטלר.

ב-24 ביולי 1943 זימנה המועצה הפשיסטית הגבוהה, שלא התכנסה מאז תחילת המלחמה, את מוסוליני לפגישה שבה מונה במקומו המלך ויטוריו עמנואלה השלישי (Vittorio Emanuele III) כמפקד העליון של הכוחות המזוינים האיטלקים. למחרת פיטר המלך את מוסוליני מכל תפקידיו, הורה על מעצרו ושלח אותו לכלא.

כוחות בעלות הברית נחתו באיטליה ב-2 בספטמבר; איטליה נכנעה ב-8 בספטמבר. עם זאת, במבצע הצלה נועז שיחררה יחידת קומנדו גרמנית את מוסוליני משביו והוקמה ממשלה פשיסטית חדשה תחת הנהגתו בצפון איטליה. ממשלה זו טענה כי תמשיך במלחמה לצד הגרמנים. לממשלה זו לא היה כוח של ממש, אך הגרמנים פלשו לאיטליה וכבשו את רובה. רק ב-4 ביוני 1944 נכנסו בעלות הברית לרומא. ב-27 באפריל 1945 נתפס מוסוליני על ידי פרטיזנים כשניסה להימלט לשוויץ ונורה למחרת.

8/2/1943
התקוממות בטרבלינקה

זמן קצר לאחר שריפת הגופות בטרבלינקה החליטה המחתרת שהתארגנה במחנה לא לדחות יותר את ההתקוממות. ב-2 באוגוסט השתמשו חברי המחתרת במפתח מאולתר למחסן הנשק של המחנה והחלו להוציא נשק ולחלקו. המורדים חשדו שאחד ממפקדי המחנה גילה את הפעולה ונאלצו להרגו. קול היריה הזעיק את שומרי המחנה למקום, הפריע להמשך חלוקת הנשק ופגע במימוש התכנית להשתלט על המחנה. חברי המחתרת פתחו בירי על אנשי ה-SS והציתו את רוב המחנה. המוני אסירים רצו אל הגדרות. השומרים החלו לירות בהם ממגדלי השמירה. רוב הנמלטים נורו ליד הגדר; אחרים הצליחו להימלט, אך נתפסו ונורו על ידי תגבורות גרמניות שחשו למקום. כ-50 מהנמלטים שרדו.

רוב המבנים במחנה נשרפו במהלך המרד אך תאי הגזים נותרו על כנם. אסירים שלא נמלטו נורו מיד או נרצחו לאחר שאולצו למחוק את עקבות הרצח שבוצע במחנה.

8/8/1943
הקבוצה הראשונה מבין חמש קבוצות מאורגנות עוזבת את גטו וילנה כדי להצטרף לפרטיזנים

בסוף 1941 נמלטו היהודים הראשונים מערי ליטא אל היערות, רובם ביחידות או בקבוצות קטנות. עד מהרה הצטרפו אליהם נמלטים מגטו וילנה. חלקם הקימו מחנות משפחות; אחרים הצטרפו לחטיבות פרטיזנים. באוגוסט 1943 הגיעה יחידת פרטיזנים מארגון הפרטיזנים המאוחד (ביידיש - פאראייניקטע פארטיזאנער ארגאניזאציע, אף. פה. או) בווילנה, תחת הנהגתו של יוסף גלזמן, ליערות נארוץ' (Narocz) וייסדה חטיבת פרטיזנים יהודית בת כ-200 לוחמים, שנקראה "נקמה". כחודשיים לאחר מכן פורקה החטיבה בפקודת הסובייטים. בספטמבר ובאוקטובר יצאו קבוצות נוספות של אף. פה. או ליערות רודניקי. בסך הכל הקימו יהודים מווילנה ארבע חטיבות בחסות הסובייטים ותנועת הפרטיזנים הליטאים, ובהן כ-400 איש.

8/15/1943
חיסול גטו ביאליסטוק

בלילה שבין 15 ו-16 באוגוסט 1943 הוקף גטו ביאליסטוק בשלוש טבעות הדוקות של כוחות ורמאכט, SS ויחידות עזר אוקראיניות, חמושות בכלי נשק כלים וכבדים וכן בארטילריה. ליושב ראש היודנרט נמסר שיושבי הגטו ייושבו מחדש בלובלין. כ-30,000 יהודים מותשים, שנשאו על גבם כל מה שיכלו, נעו אל נקודת הפינוי. באותו הרגע החלה תנועת המחתרת בגטו בהתקוממות. בקרב האוכלוסיה הופצו עלונים בהם נקראו התושבים לא לציית לפקודת הפינוי של הגרמנים. במשך חמישה ימים התנהלו קרבות עזים בגטו, בין כוחות בלתי שווים לחלוטין בגודלם, אימונם וציודם. לגטו הובאה יחידה גדולה של חיילים ושוטרים גרמנים, שנתמכה על ידי כלי רכב משוריינים וטנקים. ב-19 באוגוסט הוקף הבונקר המרכזי של המחתרת. באותו יום ירו הגרמנים בכל לוחמי המחתרת חוץ מאחד. אין עדות מוצקה באשר לאופן שבו נספו מפקדי ההתקוממות, מרדכי טננבאום-תמרוף ודניאל מושקוביץ, אך נראה שהתאבדו.

הגירושים מהגטו החלו ב-18 באוגוסט ונמשכו שלושה ימים, במהלכם גורשו רוב יושבי הגטו למחנות ההשמדה מיידנק וטרבלינקה. 2,000 היהודים שנותרו בגטו גורשו שלושה שבועות מאוחר יותר.

8/18/1943
אסירים בזונדרקומנדו 1005 מועסקים בכפייה בשריפת עשרות אלפי גופות בבאבי יאר

כאשר התקרב הצבא האדום, החליטו הגרמנים לנסות למחוק את עקבותיהן של הרציחות ההמוניות. למטרה זו הוקמה יחידה מיוחדת, זונדרקומנדו 1005. ב-18 באוגוסט החלו עובדי יחידה זו להוציא גופות מקברי ההמונים בבאבי יאר ולשרוף אותן. למטרה זו הביאו הגרמנים 327 אסירים, בהם 100 יהודים. הם שוכנו בבונקר שנחפר בצד הגיא; לבונקר היה שער ברזל שננעל בלילה ונשמר על ידי זקיף שהיה חמוש במכונת יריה. האסירים נכבלו בשרשראות ברזל בלילה וזכו ליחס אלים; אלה שהתרשלו בעבודתם נורו מיד. דחפור חשף את קברי ההמונים, והאסירים גררו את הגופות לבור משרפה שהוכן מבולי עץ רוויים בנפט, על משטח של מסילות ברזל. העצמות שלא נשרפו נגרסו. למטרה זו הביאו הנאצים אבני מצבה מבית קברות יהודי סמוך. לאחר מכן סונן האפר כדי למצוא זהב או כסף שעשוי היה להיות בו.

ב-29 בספטמבר, כשסיימו העובדים את שריפת הגופות, גילו שהם עומדים להירצח. בהתייעצות חפוזה החליטו כמה מהם לנסות להימלט באותו הלילה. לאחר חצות ניסו 25 אסירים להימלט. 15 מהם נמלטו והיתר נורו מיד או נרצחו למחרת היום. לאחר פעולת הטשטוש של הנאצים, כמעט לא נותר שריד מהאתר שבו, על פי מחקרה של ועדה סובייטית, נרצחו כ-100,000 בני אדם, רובם שבויי מלחמה סובייטיים וכשליש מהם יהודים.

9/1/1943
כשלון ההתקוממות בגטו וילנה

בעיצומה של אקציית גירוש מגטו וילנה בין 1 ל-4 בספטמבר 1943, דחקו פעילי ארגון הפרטיזנים המאוחד (ביידיש - פאראייניקטע פארטיזאנער ארגאניזאציע, אף. פה. או) בגטו וילנה ביהודים לא להתייצב לגירוש ולפתוח במרד. תושבי הגטו התעלמו מהקריאה, בהאמינם שאין הם מובלים למותם בפונאר (Ponary) אלא למחנות עבודה באסטוניה, כפי שהצהירו הגרמנים - וכפי שאכן היה, במקרה זה. ב-1 בספטמבר אחרי הצהריים ארעה היתקלות בין אנשי המחתרת לבין הגרמנים שסרקו את הגטו. בקרב מזוין נהרג יוחאי שיינבוים, מפקד אחת מיחידות המחתרת שכונתה "קבוצת המאבק של יחיאל".

יושב ראש היודנרט, יעקב גנס, חשש שהגרמנים יהרסו את הגטו במקרה של התנגשות מזוינת נוספת. על כן העביר לידי הגרמנים את המכסה המלאה של יהודים שאותה דרשו בגירוש זה.

9/3/1943
יהודי בלגיה נעצרים לקראת גירושם לאושוויץ

בתחילת ספטמבר 1943, במהלך מבצע "אילטיס" (Iltis), נאספו וגורשו יהודים שהיו בעלי אזרחות בלגית ושטרם גורשו עד כה. הגירוש נוהל על ידי המחלקה לענייני יהודים בבריסל. המעצר והגירוש נוהלו על ידי יחידות שדה של המשטרה הגרמנית (Feldgendarmerie). רובם המכריע של המגורשים נספו באושוויץ. [תוספת]

9/15/1943
תחילת שילוחם של יהודי איטליה לאושוויץ

רוב תקופת מלחמת העולם השניה לא גורשו יהודים מאיטליה למחנות ההשמדה, אך ב-8 בספטמבר 1943 נכנעה איטליה לבעלות הברית ובתגובה השתלטה גרמניה על רוב שטחי איטליה. כך הוכללו במסגרת חוקי הגזע יהודים איטלקים שישבו באזור שהיה בשליטת גרמניה.

מספטמבר 1943 ועד ינואר 1944 שולחו לפחות 3,110 יהודים לאושוויץ-בירקנאו. 2,224 מהם נספו. 4,056 יהודים נוספים גורשו עד דצמבר 1944. עד תום המלחמה גורשו לאושוויץ-בירקנאו כ-12,000 יהודים מכלל כ-44,500 יהודים שישבו באיטליה עם כיבושה בידי הגרמנים.

9/23/1943
חיסול גטו וילנה

גטו וילנה חוסל ב-23-24 בספטמבר. כ-3,700 גברים ונשים הועברו למחנות ריכוז באסטוניה ובלטביה. יותר מ-4,000 ילדים, נשים וקשישים נשלחו למחנה ההשמדה סוביבור, שם נרצחו. כמה מאות יהודים חולים וקשישים נלקחו לפונאר (Ponary) ונרצחו שם. כ-2,500 יהודים הושארו במחנות עבודה בווילנה. יותר מ-1,000 יהודים פנו למקומות מסתור בגטו שהתרוקן מיושביו, אך כמעט כולם נמצאו בחודשים שלאחר חיסול הגטו, נלקחו לפונאר ונרצחו - ימים ספורים לפני שחרור וילנה.

10/1/1943
תחילת המבצע להצלת יהודי דנמרק

דיווחים לגבי הגירוש המתוכנן של יהודי דנמרק דלפו לקבוצות ציבוריות דניות רבות על ידי גיאורג דוקוויץ (Duckwitz), חבר המשלחת הגרמנית בקופנהאגן. המידע עורר תגובה ספונטנית. המחתרת הדנית הזהירה את היהודים, סייעה להם להיכנס למקומות מסתור והעבירה אותם לחוף, משם חצו את הים לשוודיה בעזרת דייגים דנים.

בלילה שבין 1 ו-2 באוקטובר 1943 החלה המשטרה הגרמנית לעצור יהודים בכל חלקי דנמרק. לאחר תקופה ראשונית של פעולה ספונטנית, חברו הדנים וסייעו בארגון הבריחה, כאשר הכריזה ממשלת שוודיה על נכונותה לקלוט נמלטים. כל מגזרי האוכלוסיה בדנמרק החלו בפעולות להצלת היהודים. מחאות זרמו למשרדי הרשויות הגרמניות מארגונים דניים כלכליים וחברתיים. המלך כריסטיאן העשירי הביע את התנגדותו הנחרצת לתכניות הגרמנים. ראשי הכנסיות הדניות פרסמו מחאה רמה והפצירו בציבור לסייע ליהודים. האוניברסיטאות נסגרו למשך שבוע והסטודנטים נתנו יד למאמצי ההצלה.

בתוך שלושה שבועות הועברו לשוודיה כ-7,200 יהודים וכ-700 מקרוביהם הלא-יהודים. חלק מהמבצע מומן על ידי היהודים עצמם וחלק גדול יותר - על ידי תרומות מהדנים. המשטרה הדנית נמנעה משיתוף פעולה עם הגרמנים ואף סייעה ליהודים להימלט. למרות זאת, כ-500 יהודים – גברים, נשים וילדים – נתפסו וגורשו לטרזין. האוכלוסיה והשלטון הדני הגנו עליהם בעוז ושלחו להם חבילות מזון. משרד החוץ הדני שלח לגרמנים אזהרות רבות. בנוסף תבע המשרד שמשלחת דנית תורשה לבקר את העצורים. יהודים אלה לא גורשו מטרזין לאושוויץ.

10/14/1943
התקוממות בסוביבור

ביולי ובאוגוסט הקימו אסירים יהודים במחנה ההשמדה סוביבור תא מחתרתי תחת פיקודו של לאון פלדהנדלר (Leon Feldhendler), כדי להכין התקוממות אסירים ובריחה כללית. במחצית השניה של ספטמבר הובאו למחנה שבויי מלחמה יהודים מהצבא האדום. אחד מהם, סגן אלכסנדר (סשה) פצ'רסקי (Aleksandr (Sasha) Pechersky), גויס על ידי המחתרת ומונה למפקד. האסירים תכננו להרוג אנשי SS, להשיג נשק ולפרוץ דרך הגדר באזור שלא מוקש.

ההתקוממות שהוכנה בקפדנות פרצה ב-14 באוקטובר. במהלכה נהרגו 11 אנשי SS ומספר אוקראינים, וכ-300 אסירים הצליחו להימלט. רובם נהרגו על ידי רודפיהם. אלה שלא הצטרפו למרד, מסיבות שונות, נרצחו כולם. רק כ-50 נמלטים זכו להגיע ליום השחרור. לאחר ההתקוממות נטשו הגרמנים את הרעיון להפוך את סוביבור למחנה ריכוז וסגרו את המחנה.

10/18/1943
יהודי רומא מגורשים לאושוויץ

איסוף היהודים ברומא החל ביום שבת, 16 באוקטובר, ב-5:30 בבוקר. יהודים בכל חלקי העיר נאספו באלימות ונלקחו לבית ספר צבאי. לאחר יומיים נשלחו לאושוויץ לפחות 1,035 מתוך 1,060 היהודים שנועדו לגירוש. מגזרים שונים בחברה האיטלקית ניסו להתנגד לגירוש היהודים, הן באופן סביל והן באופן פעיל.

10/21/1943
חיסול גטו מינסק

האוכלוסיה היהודית במינסק, שמנתה כ-80,000 איש בתחילת המלחמה, הידלדלה ל-9,000 בסוף 1942. הגרמנים רצחו את רוב היהודים והפכו את הגטו למחנה עבודה. באוגוסט 1943 נשלח טרנספורט של יהודים ממינסק למחנה ההשמדה סוביבור. 2,000 יהודים נוספים נשלחו למחנה העבודה בודזין (Budzyn) בספטמבר, ובאקציה סופית, ב-21 באוקטובר, נשלחו 4,000 היהודים האחרונים ממינסק לאתר הרצח מאלי טרוסטינץ (Maly Trostinets). עד שחרור מינסק, ב-3 ביולי 1944, שרדו רק יהודים מעטים מאלה שהסתתרו במהלך האקציה הסופית.

10/25/1943
שחרור דנייפרופטרובסק; 15 מתוך 18,000 יהודיה שרדו

ערב מלחמת העולם השניה היו בדנייפרופטרובסק 80,000 יהודים מתוך כחצי מיליון תושבים. עם התקרבות הצבאות הגרמניים החל פינוי העיר וכ-60,000 יהודים נמלטו. הגרמנים כבשו את העיר ב-25 באוגוסט. בימים הראשונים לכיבוש היתה האוכלוסיה האוקראינית עוינת במיוחד כלפי היהודים, שדדה את רכושם והסגירה רבים מהם לגרמנים. 20,000 היהודים שנותרו בעיר נצטוו לענוד את אות קלון – מגן דוד כחול על רקע לבן – ולבחור ועדה שכונתה "מנהיגות הקהילה". יושב הראש הראשון שלה היה עורך דין בשם גורנברג (Gorenberg). מנהלי בתים נצטוו למסור למטה המפקדה בעיר רשימה של דייריהם היהודים, והממשל הצבאי ביצע הכנות להקמת גטו ליהודי דנייפרופטרובסק.

ב-8 באוקטובר 1941 הטיל המושל הכללי קנס קולקטיבי של 30 מיליון רובלים על יהודי העיר. ב-13 באוקטובר, עוד לפני שהקנס נאסף, החלה איינזצקומנדו 6, שהשתייכה לאיינזצגרופה C, לאסוף את היהודים ולכלוא אותם בחנות גדולה בעיר; משם נשלחו היהודים בקבוצות לגיא סמוך ונרצחו. כ-15,000 יהודים נרצחו במבצע זה. במבצע מאוחר יותר נרצחו יתר 5,000 היהודים.

כאשר שוחררה דנייפרופטרובסק על ידי הצבא האדום, ב-25 באוקטובר 1943, נותרו בעיר רק 15 יהודים.

11/3/1943
הגרמנים פותחים ב"מבצע חג הקציר" (Erntefest)

מרד האסירים בסוביבור יצר בקרב הגרמנים חשש מפני מרידות נוספות. היינריך הימלר ציווה על יקוב שפורנברג (Jakob Sporrenberg), מפקד ה-SS והמשטרה במחוז לובלין, לרצוח את עובדי הכפייה היהודים במחנות העבודה. ב-3 בנובמבר החל "מבצע חג הקציר", בו נרצחו 43,000 יהודים. ב-5 בנובמבר נלקחו יותר מ-10,000 אסירים בטרווניקי (Trawniki) לשוחות מחוץ למחנה ונרצחו. בליל 3-4 בנובמבר הגיעו כוחות רבים של SS ויחידה מיוחדת של שומרי מחנה אושוויץ למחנה פוניאטובה (Poniatowa) עם הוראה לרצוח את האסירים. האסירים הורצו אל מחוץ לצריפים ואולצו לרוץ לבורות שהוכנו ליד המחנה, שם נרצחו כולם באש מכונת יריה. מספר אסירים סירבו לעזוב את הצריפים והחלו בהתנגדות; הגרמנים הציתו את הצריפים על יושביהם. לאחר מכן ניסו הגרמנים לאלץ 200 אסירים לשרוף את הגופות. האסירים סירבו, התנגדו ונרצחו גם הם. באותו יום נרצחו 15,000 אסירים יהודים בפוניאטובה ו-18,000 במיידנק.

11/17/1943
פרטיזנים יהודים משחררים יהודים בבורשצ'ב

ב-17 בנובמבר 1943 שחררה קבוצה של פרטיזנים יהודים מגטו בורשצ'ב (Borshchev) שבגליציה המזרחית כ-50 אסירים, בהם 20 יהודים, בפעולה נועזת בעיר. המשחררים היו קבוצת צעירים שהתארגנו בגטו, השיגו כמות קטנה של כלי נשק ותכננו פעולת התנגדות. ימים מעטים לפני חיסול הגטו ברחו חברי הקבוצה ליערות הסמוכים.

11/28/1943
ועידת טהרן

ב-1 בנובמבר 1943 התקבלה על ידי רוזוולט וסטאלין "הצהרת מוסקווה", שחוברה על ידי צ'רצ'יל. במסמך הובעה התחייבות לכך שהאחראים לפשעים הגרמניים יועברו לאחר המלחמה למדינות שבהן ביצעו את פשעיהם, ושם ישפטו אותם האנשים שבהם פגעו. שלוש המעצמות התחייבו לעשות את מיטב יכולתן לשם עשיית הצדק.

ב-28 בנובמבר קיימו רוזוולט, צ'רצ'יל וסטאלין את פגישתם המשותפת הראשונה בטהרן. המנהיגים הסכימו על הנקודות הבאות: יש להביס את גרמניה ורק לאחר מכן - את יפן; לפלישתן של בעלות הברית המערביות לחופי צרפת ב"מבצע אוברלורד" תהיה עדיפות עליונה, ופלישה זו תבוצע ביוני 1944; וכאשר תתבצע הפלישה, ינחית הצבא האדום התקפה בחזית המזרחית. סטאלין חזר על מחויבותו להצטרף למלחמה נגד יפן אחרי כניעת גרמניה. "ועידת טהרן" נחשבה מוצלחת במיוחד. מנהיגי בעלות הברית החשיבו את התיאום האסטרטגי שהושג, בניגוד לחוסר התיאום בין מעצמות הציר, כאחד מיסודות הצלחתה של מדיניותם.

1/26/1944
הקמת הוועד לפליטי מלחמה

יותר משנה לאחר שהממשל האמריקני קיבל דוחות חד משמעיים על רצח היהודים המשתולל באירופה, הנשיא רוזוולט עשה מחווה צנועה להצלת יהודים שנותרו בחיים – גם אם בכך רק הקדים את הקונגרס בפעולתו המהירה וקיבל את הקרדיט על הפעולה. "הוועד לפליטי מלחמה" (War Refugee Board) הוקם על פי בקשה מיוחדת של מזכיר האוצר האמריקני, הנרי מורגנטאו (Henry Morgenthau), שהציג בפני הנשיא עדויות למאמציה השיטתיים של מחלקת המדינה לחבל במאמצי ההצלה. הוועד קיבל הנחיות לפעול לשם הצלת הקרבנות וסיוע להם. באופן תאורטי קיבל הוועד כוחות מרשימים והובטחה לו עזרה מכל סוכנויות הממשל. באופן מעשי הוקם הוועד בשלב מאוחר מדי עבור רוב יהודי אירופה.

הוועד עמד בפני מבחנו הראשון כאשר הנאצים כבשו את הונגריה, במרס 1944, והעמידו בסכנה את הקהילה היהודית הגדולה האחרונה שנותרה. הוועד סייע בפעולות ההצלה בהונגריה. כאשר המלחמה עמדה בפני סיום היה לוועד תפקיד מכריע בהצלת יהודים נוספים, בעיקר על ידי איום על פקידים נאצים, כמו גם על משתפי פעולה קרב מעצמות הציר, בהעמדה לדין בתור פושעי מלחמה לאחר הכניעה הממשמשת ובאה.

1/27/1944
תום המצור על לנינגרד

מוסקווה הכריזה על תום המצור על לנינגרד שהחל בספטמבר 1941. המצור גרם למחסור חמור במזון, תרופות ומים. תנאים אלה, בשילוב עם ההפצצות וההפגזות על ידי הגרמנים ובעלות בריתם, וכן הקור העז, חשפו מיליוני תושבים לסבל נורא וגרמו אבידות מחרידות בקרבם. מספר הקורבנות אינו ידוע, אך הוא מוערך במיליון אם לא יותר. היטלר הורה לכוחותיו לא לקבל את כניעת לנינגרד, העיר השניה בגודלה ברוסיה, להחריב את העיר ולרצוח את כל אוכלוסייתה. הוא נכשל, אך לנינגרד שילמה מחיר יקר.

2/15/1944
חזרתם של יתומים מטרנסניסטריה לרומניה

עם תבוסת הגרמנים בסטלינגרד ולאחר שהצבא הרומני סבל אבדות קשות בחזית, הבינה ממשלת רומניה שהמלחמה עומדת להיות מוכרעת לרעת הגרמנים וחיפשה דיאלוג עם בעלות הברית. לשם כך שינתה את מדיניותה כלפי היהודים ואיפשרה ליהודי רומניה לעזור ליהודים בטרנסניסטריה. ב-12 בנובמבר 1943 אפשרו השלטונות את חזרתם לרומניה של יתומים יהודים מתחת גיל 12. לאחר מאמצים הועלה גיל זה ל-15. ב-15 בפברואר 1944 הורשו 1,884 יתומים יהודים שנאספו במוגילב-פודולסק (Mogilev-Podolski) ובטירספול (Tiraspol) לחזור לרומניה.

במרס 1944 הצליחה ההנהגה היהודית בבוקרשט להשיג אישור להחזיר לרומניה כ-1,400 יתומים מטרנסניסטריה. הילדים הובאו ליאש (Iasi), ומשם פוזרו בקרב קהילות רבות ברומניה.

3/18/1944
היטלר מורה לכוחות גרמניים לפלוש להונגריה

אחרי שסירב העוצר ההונגרי מיקלוש הורתי (Miklos Horthy) לחתום על מסמך גרמני שבו הוא לכאורה מזמין התערבות גרמנית, ציווה היטלר על הצבא הגרמני לכבוש את הונגריה. ב-19 במרס תפסו צנחנים גרמנים את שדות התעופה ההונגריים ויחידות אחרות חצו את הגבול וכבשו שטחים נרחבים בהונגריה. גרמניה השלימה את כיבוש הונגריה ב-20 במרס.

3/24/1944
רוזוולט מזהיר את הונגריה מפני צעדים אנטי-יהודיים

בתגובה לדיווחים על כוונתה של גרמניה ליישם את "הפתרון הסופי" בהונגריה, שזה מקרוב נכבשה, הופנתה קריאה דחופה אל מנהיגים במעצמות המערב להזהיר את הונגריה שוב ושוב לא לאפשר את השמדת היהודים. הפניה גרסה שיש להודיע באדיבות להונגרים שהאופן בו ינהגו ביהודים יקבע מה יהיה היחס כלפי ההונגרים בעת הדיונים על הסכמי השלום לאחר המלחמה. רוזוולט הגיב בחיוב לבקשה. בהצהרה שפורסמה באותו יום גינה רוזוולט את הנאצים ואת משתפי הפעולה עמם על פשעיהם הנתעבים במהלך המלחמה וכן הזהיר את ההונגרים להימנע מביצוע מעשי זוועה נגד יהודים.

3/30/1944
הסובייטים משחררים את טרנסניסטריה

במרס 1944 שוחררה טרנסניסטריה בידי הצבא האדום. ב-30 במרס שוחררה צ'רנוביץ. באותה תקופה הצליחה ועדה יהודית שהגיעה מבוקרשט להחזיר לרומניה כ-2,500 יהודים שגורשו לטרנסניסטריה. עד השחרור נספו כ-90,000 מתוך כ-150,000 המגורשים. זאת בנוסף ל-185,000 יהודים אוקראינים שנרצחו בטרנסניסטריה בידי צבאות הרומנים והגרמנים.

4/7/1944
שני אסירים יהודיים מעבירים את "הפרוטוקולים של אושוויץ"

רודולף ורבה (Rudolf Vrba) ואלפרד וצלר (Alfred Wetzler), שני אסירים יהודים באושוויץ, נמלטו מהמחנה ב-7 באפריל וסיפקו דוחות מפורטים על הרצח שבוצע שם. שני הנמלטים התחבאו במשך יומיים בתוך ערימת בולי עץ מחוץ לתחום הפנימי של המחנה. חברי תנועת ההתנגדות באושוויץ הטעו את כלבי החיפוש של הנאצים על ידי הטבלת טבק רוסי חריף בנפט, וריחו של הטבק הוביל את הכלבים בכיוון שגוי.

לאחר שבועיים הגיעו הנמלטים לסלובקיה ונפגשו עם אנדרה שטיינר (Andre Steiner), נציג מחתרת "קבוצת העבודה". על בסיס פגישה זו כתב אוסקר קרסננסקי (Oscar Krasnansky) דו"ח בן 30 עמודים, "הפרוטוקולים של אושוויץ". הפרוטוקולים מתארים בפירוט את הפעולות הרצחניות שבוצעו במחנה, את מספר היהודים שנרצחו שם וכן הכנות שנעשו שם לרציחתם של כ-800,000 יהודים הונגרים. ב-16 במאי, לאחר מספר כשלונות, הועברה תמצית הדו"ח למערב. לאחר פרסום הדו"ח הובהר בעולם החופשי שאושוויץ הוא, לאמיתו של דבר, מחנה השמדה.

4/16/1944
ממשלת הונגריה מבצעת רישום של היהודים ומחרימה את רכושם

ב-16 באפריל, לאחר מבצע קצר ומקיף להחרמת רכוש יהודי ופרסום צווים אנטי-יהודיים, אימצה מועצת השרים ההונגרית החלטה מרחיקת לכת להוציא את היהודים מפעילויות כלכליות כגון חיי המסחר ושוק ההון. כחלק מיישום הצו היה על היהודים להצהיר עד 30 באפריל, על גבי טופס שחולק בסניף הקרוב של משרד הכספים, על ערכו הנוכחי של רכושם, כולל חפצי אמנות, שטיחים, זהב וכסף, תכשיטים, אגרות חוב וחשבונות בנק. כספות של יהודים נחסמו. כל העברת רכוש יהודי ללא-יהודים שבוצעה לאחר 22 במרס בוטלה והחפצים שנכללו בהעברות אלו חויבו אף הם ברישום. רוב היהודים צייתו בדקדקנות לכל סעיפיהם של צווים אלה.

ב-27 באפריל נתן שר האספקה לכל היהודים ארכה עד 1 במאי למסור את פרטיהם האישיים למשרדי הממשלה במקומות מגוריהם. הנושא הוצג כדרך לאפשר הנפקת כרטיסי קיצוב חדשים אך היתה זו הטעיה שנועדה לאפשר לשלטונות להשוות את הנתונים עם רשימה שהכינו בתחילת החודש ולסייע ליחידות של גרמנים והונגרים שנצטוו לאסוף יהודים.

4/25/1944
תחילת המו"מ הידוע כ"דם תמורת משאיות"

ב-25 באפריל זומן יואל ברנד, חבר ב"וועד ההצלה והעזרה של בודפשט", לפגישה עם אדולף אייכמן, שהציג בפניו הצעה שידועה כיום בשם "דם תמורת משאיות". אייכמן אמר לברנד שרשויות ה-SS הגבוהות ביותר אישרו את תנאי ההצעה, בה יחליף אייכמן "מיליון יהודים" בסחורות שיושגו מחוץ להונגריה ובהן 10,000 משאיות לשימוש אזרחי או לשימוש בחזית המזרחית. מיליון היהודים יצטרכו לעזוב את המדינה – כיוון שאייכמן הבטיח שהונגריה תהיה ריקה מיהודים – ואלו יהגרו לכל יעד שהוא, להוציא פלסטינה, כיוון שאייכמן הבטיח למופתי של ירושלים שאף יהודי לא יורשה להגר לפלסטינה. לשם המשך המשא ומתן בנוגע לעיסקה, התיר אייכמן לברנד לעזוב את הונגריה.

ברנד לא ידע שההצעה היתה קשורה לנסיון של הימלר לתקוע טריז בין בעלות הברית המערביות לבין ברית המועצות ולחתום הסכם שלום עם בעלות הברית המערביות. ברנד הגיע לאנקרה, ירושלים וקהיר, ונשא ונתן עם פקידים אמריקניים ומנהיגי הסוכנות היהודית לארץ ישראל. הוא נעצר ונכלא בקהיר ותכנית ההצלה מעולם לא יושמה.

5/15/1944
תחילת הגירושים ההמוניים של יהודי הונגריה לאושוויץ-בירקנאו

לאחר כיבוש הונגריה על ידי הצבא הגרמני, ב-19 במרס, נקטו הגרמנים צעדים ארגוניים מהירים לשם השמדת יהדות הונגריה, הקהילה היהודית הגדולה ביותר באירופה שטרם נמחתה ברצח עם. בתקופה קצרה, מהגירוש הראשון ב-15 במאי ועד עצירת הגירושים ב-7 ביולי, גורשו 437,000 יהודים לאושוויץ-בירקנאו ורובם נרצחו בתאי הגזים מיד עם הגעתם למחנה. הנותרים בחיים נשלחו לעבודה באושוויץ, בתת-המחנות שלו ובמחנות נאציים רבים אחרים. מתוך יותר מ-800,000 היהודים (כפי שהוגדרו לפי ההגדרות הגזעניות ההונגריות) שחיו בהונגריה רבתי, נרצחו כמעט 570,000.

6/4/1944
האמריקנים משחררים את רומא

ב-3 ביוני התיר היטלר לפילדמרשל אלברט קסלרינג (Albert Kesselring) לסגת עם כוחותיו מרומא. ב-4 ביוני נכנסו כוחות אמריקניים לעיר וכבשו אותה בלא צורך להרסה בהפצצות. הגנרל האמריקני מרק קלארק (Mark Clark) תאר את המראה: "המונים שמחים היו ברחובות, רבים מהם מנפנפים בדגלים, בעוד כוחותינו צועדים דרך הבירה. פרחים נתחבו בקני הרובים של החיילים ובקני התותחים של הטנקים. רבים מתושבי רומא נראו על סף היסטריה, בהתלהבותם מהכוחות האמריקניים."

רומא היתה הבירה הראשונה של מעצמות הציר שנכבשה. נפילתה בישרה על תחילת הסוף של המלחמה באירופה. יומיים לאחר כיבוש רומא נחתו כוחותיהם של בעלות הברית, תחת פיקודו של גנרל אייזנהאואר (Eisenhower) בנורמנדי שבצרפת והחלו בכיבוש מערב אירופה.

6/6/1944
הפלישה לנורמנדי

הפלישה הגדולה של בעלות הברית ל"מבצר אירופה" של היטלר, המבצע האמפיבי הגדול ביותר בהיסטוריה הצבאית, החל בפיקודו של גנרל דווייט דייוויד אייזנהאואר (Dwight David Eisenhower) ב-6 בבוקר, כאשר כוחות החלו לנחות בחוף הצפוני של צרפת, בין שרבור (Cherbourg) ללה-האבר (Le Havre). בתוך 24 שעות הנחיתו יותר מ-4,000 ספינות 176,000 חיילים על החוף, בחיפוי 9,500 כלי טיס ו-600 ספינות.

כוחותיהם של בעלות הברית (ארצות הברית, בריטניה, קנדה, צרפת החופשית, פולין, נורווגיה אוסטרליה וניו זילנד) התגברו על רוב ההתנגדות הגרמנית והתקדמו לעבר קאאן (Caen) ודרומה ללב צרפת. התנגדות משמעותית הופגנה רק בחוף אומהה (Omaha), שם הצליחו הכוחות להשיג דריסת רגל רק לעת ערב. למרות אבידות גדולות וקשיי התקדמות, היה ברור שהפלישה הצליחה. בתוך 10 ימים הבינו פילדמרשל רומל (Rommel) וגנרל פון רונדשטט (von Rundstedt) שאין טעם בהחזקת הקווים והפצירו בהיטלר להרשות לכוחות הגרמניים לסגת.

6/9/1944
חנה סנש נעצרת בהונגריה

כשבוע לפני שהגרמנים כבשו את הונגריה, הוצנחה ביוגוסלביה חנה סנש (Hanna Szenes), צנחנית יהודית, אזרחית משטר המנדט הבריטי בפלסטינה-א"י. היא שהתה שלושה חודשים עם הפרטיזנים של טיטו, אך שאפה להגיע להונגריה בעזרתם.

סנש חצתה את הגבול ההונגרי בתחילת יוני 1944 ונתפסה מיד עם משדר רדיו שהחזיקה. היא נלקחה לכלא בשומבאתלי (Szombathely) ושם, למרות עינויים קשים ואיומים על חיי אמה, שהיתה בבודפשט, לא גילתה את הצופן למשדר. בנובמבר 1944, לאחר מאסר של חמישה חודשים, הוצאה סנש להורג בירי, בגיל 23.

חנה סנש היתה חלק מקבוצה של כ-35 צנחנים יהודים, מתנדבי היישוב הארץ-ישראלי לצבא הבריטי, שצנחו בין השנים 1943-1945 באירופה בנסיון לחבור לפרטיזנים ולסייע לחיילים בריטים בשטח האויב.

6/13/1944
הגרמנים מנחיתים על בריטניה את ההתקפה הראשונה של רקטות מסוג וי-1

גרמניה החלה להנחית טילי V-1 על בריטניה ובכך פתחה שלב חדש במלחמה נגד אוכלוסיה אזרחית. 8,000 טילים נורו על בריטניה, ביניהם 2,300 שנורו על לונדון. לטילים אלה היתה השפעה פסיכולוגית חזקה על האוכלוסיה חסרת המגן. קול הזמזום שאפיין את טיסתם לווה בהתפוצצות מחרישת אוזניים. מפחיד אף יותר היה הטיל V-2, שנגדו לא היתה כל הגנה. טילים אלה זרעו הרס בקרב אוכלוסיה אזרחית עד לתפיסתם או הריסתם של מתקני השיגור.

6/23/1944
משלחת הצלב האדום מבקרת בגטו טרזין

כאשר דיווחים על רצח העם היהודי החלו להתפרסם, החליטו הגרמנים להזמין נציגים של ועדת הצלב האדום הבינלאומי לביקור במחנה-גטו טרזין (טרזיינשטט, Theresienstadt). לקראת הביקור הכינו מפקדי המחנה הגרמניים מצג שווא מדוקדק. הם פתחו חנויות-דמה, בית קפה מדומה, בנק, גני ילדים ובתי ספר, אם למנות מעטים מהמוסדות שזייפו. הם ריפדו את העיר בגני פרחים. הם בחרו בקפדנות, אחד-אחד, את תושבי העיר שעמם אמורים היו חברי הוועדה להיפגש ואמרו להם מה להגיד.

המשלחת הגיעה לטרזין ב-23 ביוני 1944. מיד לאחר הביקור הסריטו הגרמנים סרט תעמולה על חייהם החדשים של התושבים תחת חסותו של הרייך השלישי. לאחר ההסרטה נשלחו רוב השחקנים, רוב חברי הנהגת הגטו וכמעט כל הילדים בגטו - לתאי הגזים באושוויץ.

7/3/1944
שחרור מינסק; מעטים מ-80,000 היהודים בה שרדו

הצבא האדום שיחרר את מינסק ב-3 ביולי. מוסקווה הגדירה שחרור זה "אחד הנצחונות המכריעים ביותר במלחמה". מעטים בלבד מ-80,000 היהודים שחיו במינסק לפני המלחמה עדיין היו בה בעת השחרור. 60,000 נמלטו. המעטים ששרדו הם אלו שהצליחו להסתתר במהלך האקציה הסופית, ב-21 באוקטובר 1943, בה נלקחו 5,000 יהודים למאלי טרוסטינץ (Maly Trostinets), שם נרצחו.

7/7/1944
ממשלת הונגריה עוצרת את הגירושים

האדמירל מיקלוש הורתי (Miklos Horthy), עוצר הונגריה, ציווה על הפסקת הגירושים של יהודי הונגריה למחנות ההשמדה הנאציים בפולין. למרות זאת, במשך היומיים שלאחר מכן נמשכה עבודתם של צוותי הגירושים. אלו חיסלו קהילות יהודיות במערב הונגריה, ליד בודפשט. בין 15 במאי והפסקת הגירושים ב-9 ביולי גורשו 437,351 יהודים למחנות ההשמדה. כל הונגריה היתה ריקה מיהודים להוציא הבירה, בודפשט.

7/8/1944
חיסול גטו קובנה

ב-8 ביולי התקרב הצבא האדום לעיר והגרמנים החלו לשלוח יהודים למחנות ריכוז בגרמניה. רבים ניסו למצוא מקלט במסתורים שהכינו; הגרמנים הוציאו אותם בכוח בעזרת כלבים, רימוני עשן ופצצות תבערה. כ-2,000 יהודים מתו מחנק בעת שהגטו עלה באש ובנייניו התמוטטו. כ-4,000 יהודים שולחו לרייך ולשטחים שסופחו אליו, בעיקר לדכאו (Dachau), קאופרינג (Kaufering) ושטוטהוף (Stutthof).

7/13/1944
פרטיזנים יהודים מסייעים בשחרור וילנה; 2,500 מתוך 57,000 היהודים בעיר שרדו

הצבא הגרמני שיחרר את וילנה ב-13 ביולי 1944, שנה לאחר חיסול הגטו. אסירים יהודים שהועסקו במחנות עבודה לשם חשיפת גופותיהם של קרבנות הרציחות המוקדמות בפונאר (Ponary) ושריפתן, נלקחו לאחר מכן לפונאר ונרצחו. 150-200 מהם הצליחו להימלט לפני החיסול ושרדו. יחידות פרטיזנים יהודיות שנמלטו מגטו וילנה לתוך היער סייעו לכוחות הצבא האדום לשחרר את העיר.

7/20/1944
נסיון התנקשות בהיטלר נכשל

נחיתת בעלות הברית בצרפת והתקדמותם המהירה של הסובייטים בחזית המזרחית הניעה קבוצה של גרמנים לקשור קשר נגד היטלר. הם היו מודעים לכך שהוא מוביל את גרמניה להרס מוחלט והאמינו שאם ימשיכו לעמוד מנגד, לא יסכימו בעלות הברית לקיים משא ומתן עם ממשל גרמני חדש. הקושרים נגד היטלר לא היו מאורגנים היטב אך הם הצליחו לגייס לשורותיהם את סגן אלוף הרוזן קלאוס פון שטאופנברג (Klaus von Stauffenberg), חייל אמיץ שאיבד עין, יד ושתי אצבעות במלחמה למען מולדתו. שטאופנברג תכנן הפיכה וייעד לעצמו את חיסולו של היטלר באופן אישי.

כאשר הוזמן לפגישה עם היטלר במוצב בפרוסיה המזרחית, הביא עמו שטאופנברג תיק מסמכים ובו פצצת זמן. כוונתו היתה להניח את הפצצה בבונקר שבו היו נערכות בדרך כלל הפגישות עם היטלר, ואז לעזוב. מיקום הפגישה שונה למעון נופש עשוי עץ, אך שטאופנברג המשיך לחפש הזדמנות לממש את תכניתו. הוא הניח את תיקו מתחת לשולחן באולם הדיונים, במרחק קצר מרגליו של היטלר, ועזב את החדר. בשעה 12:37 נשמעה התפוצצות חזקה. ארבעה אנשים נהרגו ו-20 נפצעו. הסיבה למספר הקרבנות הנמוך היה שאחד הנוכחים בחדר הזיז את התיק אל מתחת לשולחן העץ הכבד, וזה ספג את רוב ההדף. בנוסף לכך, קיומה של הפגישה במבנה עץ מעל לקרקע ולא בבונקר גרם לפיזור ההדף.

היטלר נפגע באורח קל. מספר קושרים, בהם שטאופנברג, נלכדו ונורו מיד. האחרים קיבלו אפשרות להתאבד ובכך להציל את משפחותיהם. פילדמרשל רומל, שבטעות נחשד במעורבות ישירה בקשר, היה בין המתאבדים. פרסום גרמני רשמי דיווח על מותו כתוצאה מתאונת דרכים. לאחר כשלון הקשר נעצרו כ-15,000 איש, מהם כ-5,000 הוצאו להורג. רבים מהקושרים המפורסמים יותר עברו התעללות ואז הוצאו להורג באופן ברוטלי. בפקודתו של היטלר צולמו הוצאותיהם להורג והוקרנו לקהלים נבחרים בתור אזהרה.

7/22/1944
שחרור לבוב; 110,000 יהודים נרצחו

לאחר קרבות בפרברי העיר, שחרר הצבא האדום את לבוב ב-22 ביולי 1944. רובם הגדול של 110,000 היהודים שחיו בלבוב לפני המלחמה נרצחו זמן רב לפני כן. אסירים יהודים מעטים ממחנה יאנובסקה (Janowska), שאותם העסיקו הגרמנים בתור אסירים "חיוניים", נרצחו ביוני 1944, כאשר קרב הצבא האדום. אסירים מעטים הועברו למערב. חיפוש יהודים מסתתרים בלבוב נמשך עד הימים האחרונים של הכיבוש הגרמני. האוכלוסייה האוקראינית גרמה למקרי מוות רבים בהסגירה יהודים לגרמנים. לאחר שחרור העיר החלו לחזור ניצולים שהסתתרו בצד האוקראיני של העיר או ביערות; לאומנים אוקראינים רצחו כמה מהם לאחר השחרור.

7/24/1944
גירוש יהודי רודוס וקוס לאושוויץ

ב-20 ביולי 1944 נאסרו הגברים היהודיים ברודוס. הנשים והילדים צורפו אליהם, וב-24 ביולי נשלחו 1,700 יהודים לאתונה על סיפון שתי דוברות פחם, בלי מזון ומים. 120 יהודים מהאי קוס (Kos) צורפו אליהם. באתונה נאסרו יהודים אלה בכלא האידארי (Haidari), ומשם נשלחו לאושוויץ. הם הגיעו לאושוויץ ב-17 באוגוסט. 400 איש נבחרו לעבודת כפייה, השאר נרצחו ורק 150 מהם שרדו את המלחמה. יהודים מעטים הצליחו להימלט מהאיסוף והצטרפו לפרטיזנים.

7/25/1944
הצבא האדום משחרר את מיידנק

כחלק מההכנות למתקפת הצבא האדום החליטו הגרמנים להפסיק את פעולתו של מחנה מיידנק. כמעט 1,000 אסירים הועברו מהמחנה; מחציתם נשלחו לאושוויץ. לפני נטישת המחנה הבעיר צוות פירוק המחנה את המשרפה והשמיד מסמכים. עם זאת, בנסיגתם החפוזה לא הספיקו הגרמנים לרצוח את כל האסירים, וכן לא פגעו בתאי הגזים וברוב צריפי האסירים. עם השחרור נמצאו במיידנק כ-2,500 אסירים חיים.

8/7/1944
תחילת חיסולו של גטו לודז'; 74,000 יהודים מגורשים לאושוויץ

ההחלטה על חיסולו של גטו לודז' התקבלה באביב 1944. לשם כך שבו הגרמנים להפעיל את מחנה ההשמדה חלמנו, שנסגר לפני כן. הגירושים לחלמנו, שהוסוו כגירושים למחנות עבודה בגרמניה, החלו ב-23 ביוני. הגירושים הושעו בין 15 ביולי ל-6 באוגוסט והופנו לאושוויץ ב-7 באוגוסט. הגטו גודר ונסרק רובע אחר רובע. כל אזור הוכרז "מחוץ לתחום"; כל אדם שנמצא בו היה צפוי למוות. היהודים הלכודים חיפשו מקלט בכל דרך אפשרית, בתקווה לשרוד עד שהצבא האדום יגיע וישחרר את העיר. השחרור נראה צפוי בכל רגע, עד שבסוף יולי שינו הסובייטים את כיוון התקדמותם. בגטו נבנו מסתורים רבים, למרות שמבני העץ בגטו לא היו נוחים לבניית מסתורים. עד 30 באוגוסט תפסו הגרמנים 74,000 יהודים בגטו לודז' ושלחו אותם להשמדה באושוויץ.

8/23/1944
רומניה נכנעת לברית המועצות

ב-20 באוגוסט התחדשה התקפת הצבא האדום ברומניה. ב-23 באוגוסט נכבשה יאסי. מיכאל מלך רומניה ביצע הפיכה, עצר את המרשל יון אנטונסקו, פיזר את ממשלתו והקים ממשלה חדשה בראשות גנרל סנטסקו (Sanatescu). עד סוף אוגוסט השמידו הסובייטים חלק גדול מהכוחות הגרמניים ברומניה, כבשו ערים ראשיות, כולל בוקרשט, והמלך מיכאל הכריז מלחמה על גרמניה. עם כניעת רומניה לברית המועצות איבדה גרמניה את רוב אספקת הנפט הטבעי שלה ואת כל התבואה הרומנית.

8/28/1944
תחילת המרד הסלובקי הלאומי

הסלובקים החלו במרד בהיקף נרחב כדי להדיח את מפלגת "הלינקה" (Hlinka) מהשלטון ולשחרר את המדינה מתלותה בגרמניה הנאצית. התכניות נשענו על התקווה שהצבא האדום יפרוץ את קווי הצבא הגרמני בשתי חזיתות בו זמנית. המתקוממים קיוו שיוכלו להחזיק מעמד נגד הגרמנים עד לבואם של הסובייטים. עוד לפני ההתקוממות שלטו הפרטיזנים ברוב מזרח סלובקיה ומרכזה.

ב-28 באוגוסט פלשו הגרמנים לסלובקיה על מנת למנוע מהפרטיזנים להשתלט על שטחים נוספים. מהלך המערכה נטה נגד המורדים, כיוון שהגרמנים היו עדיפים בכוחם ובכוח האש. למרות זאת, עקב כוח הסיבולת של המורדים, בייחוד יחידות הפרטיזנים, לא התממשו תקוות הגרמנים לחיסול המרד בתוך ימים ספורים. כ-10% מהפרטיזנים היו יהודים ומספר צנחנים יהודים מפלשתינה-א"י הצטרפו גם הם למרד. בכל מקום שאותו כבשו, ביצעו הגרמנים סריקות אחר יהודים. בסך הכל תפסו הגרמנים והרגו כ-5,000 יהודים אזרחים, ו-1,900 לוחמים סלובקיים. כ-13,000 יהודים נוספים גורשו לאושוויץ ולטרזיינשטט.

9/4/1944
שחרור אנטוורפן

כוחות צבא שחררו את אנטוורפן שבבלגיה ב-4 בספטמבר. היהודים האחרונים בעיר – זרים ששהו בה כפליטים – נשלחו למחנות ההשמדה בספטמבר 1943. לפי הערכות ראשוניות הסתתרו בעיר וסביבה כ-3,000 גברים ונשים, וכ-300 ילדים יהודים. מספרים אלו הופרכו, אך לא ידוע מה אכן היה מספר המסתתרים.

9/28/1944
צ'רצ'יל מכריז על הקמת הבריגדה היהודית

עם תחילת המלחמה הציע חיים ויצמן, נשיא ההסתדרות הציונית העולמית, לממשלת בריטניה את שותפותה המלאה של הקהילה היהודית בפלשתינה-א"י בגיוס כוח אדם לוחם, והחל לשאת ולתת לגבי הקמתו של כוח יהודי לוחם בחסות הצבא הבריטי. למרות שיהודים רבים מארץ ישראל התגייסו לצבא הבריטי – חלקם בפלוגות יהודיות – סירבו הבריטים להקים כוח יהודי בסדר גודל של חטיבה, שיילחם תחת דגל יהודי.

בקיץ 1943 שינו הציונים את הצעתם. צ'רצ'יל תמך בהם ובנצלו את סמכותו האיץ בעמיתיו לאשר את ההצעה. ב-3 ביולי 1943 החליט קבינט המלחמה הבריטי שלמרות שהקמת חטיבה יהודית אינה אפשרית מסיבות מעשיות, הרי שיצירתה של חטיבה כזו תיבחן מיד ובאופן חיובי. ב-20 בספטמבר 1944 הוכרז בפרסום רשמי של משרד המלחמה על הקמת חטיבה יהודית. הדגל הציוני אושר באופן רשמי כדגלה.

החטיבה היהודית הלוחמת (חי"ל) השתתפה בשלבים הראשונים של המתקפה הסופית של בעלות הברית באיטליה, באפריל 1945, ואז הוסגה לשם ארגון מחדש. היתה זאת ההתארגנות היהודית היחידה שלחמה תחת דגל יהודי במלחמת העולם השניה וזוהתה כמייצגת העם היהודי.

לאחר תום הקרבות הוצבה החטיבה בטרוויזיו (Tarvisio), ליד מפגש הגבולות איטליה-יוגוסלביה-אוסטריה. במהרה הפכה החטיבה למוקד משיכה לניצולי שואה צעירים מכל היבשת.

ביולי 1945 עברה החטיבה לבלגיה ולהולנד. כ-150 מחייליה עברו בחשאי לסיוע בעבודה ארגונית וחינוכית במחנות עקורים, בארגון תחנות "הבריחה" באוסטריה ובגרמניה ובסיוע להכנתם של מעפילים לפלשתינה-א"י. חיילים אחרים השקיעו את מאמציהם ברכישת נשק עבור ה"הגנה". למרות נסיונות של הרגע האחרון מצד הסוכנות היהודית להאריך את משך קיומה של החטיבה, היו הבריטים נחושים בדעתם לפרקה על פי תכניתם לפירוק הצבא, וכך קרה ביוני וביולי 1946.

10/3/1944
חיסול המרד הפולני בוורשה

הגרמנים דיכאו באופן ברוטלי את ההתקוממות הפולנית. מנהיגי ההתקוממות, חברי המחתרת הפולנית האנטי-סובייטית, האשימו את הסובייטים בעצירת הסתערותם על ורשה על מנת לאפשר לגרמנים למחוץ את המרד, ובמניעת עזרה. במהלך שני חודשי המרד נהרגו 250,000 פולנים בנסיון חסר תקווה להשתחרר מהכיבוש הנאצי. בנקמה הגלו הגרמנים רבים מתושבי ורשה הפולנים והרסו את רוב העיר עד עפר.

10/7/1944
מרד הזונדרקומנדו באושוויץ

ב-7 באוקטובר פתחו אסירים שהשתייכו לזונדרקומנדו במרד, הרסו את תא הגזים מספר 4 והרגו חלק משומריהם הגרמנים. הזונדרקומנדו, יחידת עובדי כפייה יהודים ששרפו את גופותיהם של קרבנות תאי הגזים במשרפות, גילו שהגרמנים עומדים לרצוח גם אותם. הם יצרו קשר עם המחתרת הבינלאומית שהתאגדה באושוויץ וביקשו לפתוח בהתקוממות משותפת. כאשר סירבה המחתרת הבינלאומית לשתף עמם פעולה, מסיבות שונות, החליטו אנשי הזונדרקומנדו לפתוח במרד באופן עצמאי. כל משתתפי המרד נפלו בקרב. בחקירה שקיימו לגבי נסיבות הארוע, גילו הגרמנים שחומרי הנפץ שבהם נעשה שימוש בהתקוממות הוברחו על ידי קבוצה של צעירות יהודיות שהיו באזור אחר באושוויץ. ב-6 בינואר 1945 הוצאו להורג ארבע מצעירות אלו.

11/8/1944
המשך הגירושים מבודפשט

הגירושים מהונגריה התחדשו, בשיתוף פעולה בין הגרמנים לבין מפלגת "צלב החץ" הפשיסטית ההונגרית. כ-70,000 יהודים הוצעדו מבודפשט לכיוון הגבול האוסטרי, בשילוב של גירוש וצעדת מוות. הדיפלומט השוודי ראול ואלנברג (Raoul Wallenberg), שכבר לפני כן הצליח להנפיק מסמכי הגנה דיפלומטיים לאלפי יהודים בבודפשט, רדף במכוניתו אחרי שיירת המגורשים הגדולה, הוציא מהשיירה מאות אנשים שהחזיקו תעודות הגנה והוביל אותם בחזרה לבודפשט. הוא אף הציל מגורשים שכבר היו בתחנת הרכבת, לפני העלאתם לקרון שהתעתד לקחתם לאושוויץ. מספר היהודים שהציל ואלנברג מוערך באלפים רבים. הוא שיכן אותם בבתים מיוחדים שחסו תחת דגל שוודיה, במה שכונה "גטו בינלאומי", ליד הגטו בבודפשט.

11/25/1944
הגרמנים מפסיקים את הרציחות בגז באושוויץ

הרציחות האחרונות על ידי גז באושוויץ התקיימו בתחילת נובמבר. ב-3 בנובמבר נשלחו 509 יהודים לאושוויץ ממחנה העבודה סרד (Sered) שבסלובקיה, ו-481 מהם נרצחו בתאי הגזים מיד עם הגעתם. זמן קצר לאחר מכן הופסק הרצח בתאי הגזים, בהוראה ישירה של היינריך הימלר. מאוחר יותר באותו חודש, וכן בדצמבר, פורקו האמצעים הטכניים בתאי הגזים ובמשרפות 1 ו-2, לשם העברה למחנה גרוס-רוזן. יחידות זונדרקומנדו מיוחדות, ובהן אסירים ואסירות, נצטוו לנקות את בורות השריפה, למלא אותם באפר אדם מהמשרפות, לכסות את הבורות באדמה ולשתול דשא על הבורות המכוסים.

12/16/1944
תחילת הקרב על הבליטה

ב-5 בבוקר פתחו הגרמנים במתקפה מסיבית ומתואמת בקפדנות נגד כוחות בעלות הברית שעמדו על גבול גרמניה. מתקפת יחידות טנקי הפנצר הגרמניות בפיקודו של גנרל גרד פון רונדשטט (Gerd von Rundstedt) התבצעה בחזית ברוחב של כ-64 ק"מ, ביער הארדנים (Ardennes) בלוקסמבורג ובבלגיה. יחידות צנחנים גרמניות נחתו מעבר לקווי האמריקנים וניתקו קווי תקשורת ואספקה. כוחות בעלות הברית לא היו מוכנים והופתעו. יחידות רבות נלכדו וכ-14,000 חיילים נפלו בשבי.

מטרת המתקפה היתה לפרוץ את החזית האמריקנית ולכבוש את אנטוורפן. הכוונה היתה ללכוד מספר ארמיות של בעלות הברית ולהשמידן, וכך - לאכוף על בעלות הברית משא ומתן לשלום, כך שגרמניה תוכל לפנות נגד ברית המועצות בלא שתיאלץ להמשיך להילחם בשתי חזיתות.

האמריקנים נסוגו תחת הלחץ הגרמני אך המשיכו להחזיק בעיר בסטון (Bastogne), שמיקומה האסטרטגי מנע מהגרמנים להמשיך לתקוף ביעילות. כוחות הוורמכט כיתרו את בסטון וב-22 בדצמבר הציעו למפקד הדיוויזיה המוטסת ה-101 ששלטה בעיר, אנת'וני מקאוליף (Anthony McAuliffe), להיכנע. תשובתו של מקאוליף היתה בת מילה אחת: "משוגעים!" (Nuts!)

מתקפת נגד אמריקנית החלה ב-24 בדצמבר. קווי האספקה של הגרמנים התארכו יתר על המידה, מזג האוויר השתפר ואיפשר לחילות האוויר של בעלות הברית לנצל את עליונותן – והגרמנים החלו לסגת. המצור על בסטון הוסר ב-26 בדצמבר.

ב"בליצקריג" האחרון הזה נהרגו כ-100,000 חיילים גרמנים וכמספר הזה נפלו בשבי בעלות הברית. הוורמכט השקיע את מיטב עתודותיו בקרב זה ולא התאושש ממפלה זו. הוא חדל להיות איום משמעותי עבור בעלות הברית בחזית המערבית.

1/16/1945
הסובייטים משחררים חצי מבודפשט

פשט (Pest), חצי מהעיר בודפשט, שוחררה בידי הצבא האדום ב-16 בינואר. מספר היהודים ששרדו בעיר מוערך ב-70,000. כ-25,000 שרדו בחסות דיפלומטית ו-25,000 נוספים חיו במסתור, בחלק מהמקרים עם תעודות "אריות" מזויפות. בסך הכל שבו לבודפשט כ-120,000 יהודים. למרות שהונגריה נכנעה לברית המועצות ב-20 בינואר, יחידות נאציות החזיקו עמדות בבודה (Buda) עד אמצע פברואר והרסו בשיטתיות חלק זה של העיר.

1/17/1945
הסובייטים משחררים את ורשה; יהודים מעטים נותרים

לאחר שפרצה ההתקוממות הפולנית בוורשה ב-1 באוגוסט 1944, פקד היטלר להרוס את העיר ולהקים במקומה מבצר. לאחר דיכוי ההתקוממות גורשו חלק מתושבי העיר הפולניים. מאוקטובר עד דצמבר 1944 הרסו הגרמנים בשיטתיות רבות מעתיקות העיר ומאוספי חפצי-הערך שלה. בתחילת ינואר 1945 החלו צבאות ברית המועצות ופולין במתקפה, וב-17 בינואר שחררו את העיר. במהלך הכיבוש הגרמני נרצחו 685,000 מתושבי ורשה, רובם יהודים.

1/18/1945
הגרמנים נוטשים את אושוויץ; תחילת צעדות המוות של האסירים

באמצע ינואר 1945 החל הצבא האדום במתקפה לכיוון קרקוב ואושוויץ. הנאצים נסוגו בחיפזון ושלחו 58,000 אסירים, רובם יהודים, אל מחוץ למחנה אושוויץ, ל"צעדות מוות" בכיוון מחנות ריכוז ועבודה בגרמניה. רוב הצועדים נרצחו בדרך; אחרים הוצאו להורג לפני שעזבו את המחנה. בנסיגה החפוזה שנכפתה עליהם, לא הצליחו הגרמנים להוציא אל צעדת המוות את כל האסירים. כמו כן, לא הספיקו הגרמנים לרוקן את המחסנים ובהם חפציהם השדודים של הקרבנות. ב-27 בינואר 1945 נכנסו הסובייטים לאושוויץ ומצאו מתקני אכסון עולים על גדותיהם, ובהם 7.7 טון של שיער אדם, ארוז ומוכן לשילוח, וכן חפצים רבים אחרים.

1/19/1945
הסובייטים משחררים את לודז'

74,000 התושבים האחרונים של גטו לודז' כבר נשלחו לאושוויץ. היהודים האחרונים שנותרו בגטו היו כמה מאות יהודים שאולצו על ידי הגרמנים לרכז ולארוז לקראת משלוח לגרמניה את חפציהם של המגורשים לאושוויץ. הגרמנים התכוונו לרצוח יהודים אלה לפני נסיגתם מלודז', אך האסירים, שראו את הגרמנים מתכוננים לפעולה זו, ברחו והסתתרו.

ב-19 בינואר נכנס הצבא האדום ללודז'. כ-800 מבין 175,000 היהודים שחיו בגטו זה, השני בגודלו באירופה, שוחררו. מספרם של יהודי לודז ששרדו במחנות הריכוז וההשמדה מוערך ב-5,000 עד 7,000.

1/27/1945
הסובייטים משחררים את אושוויץ

חיילי הצבא האדום נכנסו למחנה אושוויץ בשעות אחר הצהריים המוקדמות של 27 בינואר ומצאו 600 גופות של אסירים שאותם רצחו הגרמנים שעות ספורות לפני שברחו. במחנה נמצאו גם 7,650 אסירים חיים, חולים ומותשים, ששרדו מכיוון שהגרמנים ברחו בחיפזון ולא הספיקו לצרפם לצעדות המוות. הגרמנים גם לא הספיקו לרוקן או להרוס את מתקני האכסון בהם שמרו את חפצי הקרבנות. כך מצאו הסובייטים 350,000 חליפות גברים, 837,000 בגדי נשים, עשרות אלפי זוגות נעליים, כמעט שמונה טונות של שיער אנושי, ארוז בשקים ומוכן למשלוח. לפי ההיסטוריון הפולני פרנצישק פיפר (Francizek Piper), כמיליון ומאה אלף בני אדם נרצחו באושוויץ, 90% מהם יהודים.

2/1/1945
40,000 אסירים נשלחים לצעדת מוות מגרוס-רוזן

בפינוי הגדול ממחנה גרוס-רוזן (Gross-Rosen), הנמצא בשלזיה התחתית, הוצאו 40,000 אסירים מהמחנה הראשי ומכמה תת-מחנות. אנשים אלה אולצו ללכת מרחקים גדולים ברגל, בתנאים של רעב וללא ציוד בסיסי. כל מי שנפל או התקשה בהליכה נורה על ידי השומרים. הגופות הושלכו לצד הדרך. אלפים נרצחו בדרך. השאר נלקחו למספר מחנות: דורה מיטלבאו (Dora-Mittelbau), פלוסנבורג (Flossenbuerg), בוכנוואלד (Buchenwald), מאוטהאוזן (Mauthausen), דכאו (Dachau), ברגן-בלזן (Bergen-Belsen) וזקסנהאוזן (Sachsenhausen).

2/13/1945
דרזדן נהרסת בהפצצות של חיל האוויר הבריטי וחיל האוויר האמריקני

ב-13 וב-14 בפברואר נחרבה דרזדן בהפצצות אוויריות של חילות האוויר של בריטניה וארצות הברית. על פי ההערכות, נהרגו בהפצצה 100,000 אזרחים. הסופר קורט וונגוט (Kurt Vonnegut), שהיה שבוי מלחמה בדרזדן, תאר את ההפצצה בספרו "בית מטבחיים חמש" (Slaughterhouse Five). בהתייחסו למתקפה אמר וינסטון צ'רצ'יל: "הפצצת דרזדן מטילה צל כבד על אופן ביצוען של ההפצצות על ידי בעלות הברית."

4/11/1945
האמריקנים משחררים את בוכנוולד

אלפי אסירים יהודים ששרדו בצעדות המוות החלו להגיע לבוכנוואלד (Buchenwald) בתחילת 1945. בשל התקדמות האמריקנים בגרמניה החל פינוי האסירים ממחנה זה. כ-25,000 אסירים – יהודים ובני לאומים אחרים – נספו בעת הפינוי, אך תכנית הנאצים נכשלה כיוון שפעולות מוצלחות של מחתרת האסירים, כגון הפרעה להעברת פקודות ה-SS ברדיו, חיבלו בתהליך הפינוי והאטו אותו באופן משמעותי.

ב-11 באפריל 1945 שחררו כוחות אמריקניים 21,000 אסירים בבוכנוואלד ובתת-המחנות שלו. כ-4,000 מהם היו יהודים, ובהם כ-1,000 ילדים ונערים.

לאחר שנתיים גזר בית משפט אמריקני את דינם של 31 אנשי צוות שהיו במחנה. שניים נידונו למוות וארבעה – למאסר עולם.

4/12/1945
רוזוולט מת ומוחלף על ידי טרומן

פראנקלין דלנו רוזוולט (Franklin Delano Roosevelt), נשיאה ה-32 של ארצות הברית, מת ב-12 באפריל. הוא היה בן 63, מותש וחולה. הוא נח בוורם ספרינגס (Warm Springs), ג'ורג'יה, כאשר לפתע התלונן על כאב ראש נורא. לאחר שעתיים נקבע מותו משבץ. צ'רצ'יל הגיב בהתאבלו על "האובדן הגדול של האומה הבריטית ושל החירות בכל ארץ". במוסקווה מלאו הרחובות באנשים מתייפחים. גבלס, לעומת זאת, טלפן להיטלר בשמחה: "פיהרר שלי, אני מברך אותך! רוזוולט מת! נכתב בכוכבים שהמחצית השניה של אפריל תהיה נקודת מפנה עבורנו." את רוזוולט החליף סגן הנשיא, הארי ס. טרומן (Harry S Truman).

4/15/1945
כוחות בריטיים משחררים את ברגן בלזן

ב-15 באפריל שחררו כוחות בריטיים את מחנה הריכוז ברגן-בלזן (Bergen-Belsen). למראה המחנה הוכו החיילים הבריטיים באימה. הם מצאו כ-60,000 בני אדם בתנאים מחרידים. רובם היו חולים ביותר. לצדם היו אלפי גופות שהתגוללו בשטח הפתוח וכן גופות רבות במצב של רזון קיצוני, בקברי ענק ובערימות. הצבא הבריטי לא היה ערוך לטפל בכל הנזקקים לעזרה ועקב כך נספו 14,000 אסירים נספים בימים הראשונים שלאחר השחרור ומספר דומה של אסירים נספה בשבועות הראשונים לאחר השחרור. הכוחות הבריטיים החלו לטפל בשאר האסירים ולשקמם.

4/25/1945
כוחות אמריקנים וסובייטיים נפגשים על נהר האלבה

ביום בו כיתרו כוחות סובייטיים את ברלין, נפגשו יחידות מהדיוויזיה ה-69 האמריקנית עם הדיוויזיה ה-59 הרוסית על נהר האלבה (Elbe) ליד טורגאו (Torgau), כ-120 ק"מ מדרום לברלין. היה זה המפגש הראשון של כוחות הקרקע של בעלות הברית ממזרח וממערב.

4/28/1945
מוסוליני נורה

כוחותיהם של בעלות הברית החלו לסגור על מעוזיו של מוסוליני. ראשית פנו מוסוליני ומשפחתו בכיוון מילאנו, שם קיימו משא ומתן בלתי מוצלח על כניעתם. ברגע האחרון יצר קשר עם אשתו בטלפון ונפרד ממנה לשלום. הוא נטל כסף ומספר מסמכים סודיים ונסע לכיוון הגבול השוויצרי עם המאהבת שלו, קלרה פטאצ'י (Clara Petacci). פרטיזנים איטלקים תפסו אותו בעת נסיון להתגנב אל מחוץ לאיטליה. הוא היה מחופש לחייל גרמני, אך למרות זאת זוהו הוא ומאהבתו בכפר דונגו (Dongo), ליד אגם קומו (Como). הוא הועמד לקיר בעוד מפקד הפרטיזנים, קולונל ואלריו (Valerio), מקריא את גזר דין המוות. לאחר מכן הוצא מוסוליני להורג באש מכונת יריה. למחרת נתלתה גופתו מרגליה והוצגה בכיכר לורטו (Piazza Loreto) במילאנו.

4/30/1945
היטלר מתאבד

בעוד הקרב על ברלין ניטש, היה היטלר, ששהה בלשכת הקנצלר, מוגן מפני הכוחות הסובייטיים. ב-29 באפריל נשא את אהובתו, אווה בראון (Eva Braun), וכתב את צוואתו האישית והפוליטית. הוא מינה את מרטין בורמן כמחליפו, וסילק את גרינג והימלר מהמפלגה עקב אי נאמנותם כלפיו בשעותיו האחרונות. הוא מינה את האדמירל קרל דניץ (Karl Doenitz) לתפקיד נשיא הרייך והמפקד בפועל של הכוחות המזוינים. הוא נשא את נאומו האחרון נגד "היהדות הבינלאומית".

ב-30 באפריל, ב-3:30 אחרי הצהריים, כ-15 דקות לאחר שאווה בראון התאבדה על ידי נטילת כמוסת ציאניד, התאבד היטלר ביריה לפיו, כשהוא לבוש בחליפה נאצית חדשה. עוזרו של בורמן הוציא את הגופות מהבונקר, הספיג את מלבושיהן בנפט והצית אותן. שר התעמולה יוזף גבלס ואשתו התאבדו לאחר שהרגו את ששת ילדיהם. העולם החופשי חש רווחה עקב מותו של היטלר. בגרמניה לא סופר לציבור על דבר התאבדותו; במקום זאת נאמר לגרמנים שהפיהרר "נפל בקרב נגד הבולשביזם". במותו, שבוע לפני כניעתה של גרמניה ללא תנאים, הגיע "הרייך בן אלף השנה" אל קצו.

5/2/1945
הסובייטים כובשים את ברלין

השלב האחרון במלחמה באירופה, הקרב על ברלין, החל ב-21 באפריל. סטאלין חשד שבעלות הברית המערביות ירצו לכבוש את העיר לפניו. כמו כן, הוא האמין שהגרמנים מעדיפים להיכנע לבעלות הברית המערביות. על כן הנחה סטאלין את שני הגנרלים הטובים ביותר שלו, גיאורגי ז'וקוב (Georgi Zhukov) ואיוואן סטפאנוביץ קונייב (Ivan Stepanovich Konev), לכבוש את העיר לפני שיעשו זאת בעלות הברית המערביות.

כוחותיהם של ז'וקוב וקונייב הפגיזו את ברלין באופן מסיבי וכבשו את העיר הבוערת, רחוב אחר רחוב, בקרבות מבניין לבניין ומחדר לחדר. כ-80,000 חיילים סובייטיים נהרגו בקרב על ברלין. העיר נפלה ב-2 במאי.

5/5/1945
שחרור מאוטהאוזן

ב-3 במאי נמסרה שמירת המחנה ליחידת משטרה מווינה. ב-4 במאי לא נלקחו האסירים לעבודה ואנשי ה-SS נראו כשהם עוזבים את המחנה. באותו יום מפקד הבונקר (הכלא) רצח את כל האסירים שעבדו במשרפה ובבונקר, חוץ מאחד. המחנה שוחרר למחרת, 5 במאי, בשעה 11:30 בבוקר, כששני כלי רכב משוריינים אמריקנים קרבו לשער המחנה והתקבלו על ידי האסירים.

5/7/1945
גרמניה נכנעת לבעלות הברית

הפיקוד העליון הגרמני נכנע לבעלות הברית ללא תנאי. נסיון גרמני אחרון לחתום על הסכם כניעה נפרד עם בעלות הברית המערביות נכשל. גנרל אלפרד יודל (Alfred Jodl), שייצג את גרמניה, חתם על כתב הכניעה בחדר המלחמה במטה בעלות הברית בריימס (Reims), צרפת. הלוחמה פסקה בשעה 11:01 בבוקר, ב-9 במאי. יומיים לאחר מכן אושררה הכניעה הכללית באופן רשמי בברלין, הפעם – עם הסובייטים, כאשר פילדמרשל וילהלם קייטל (Wilhelm Keitel) חתם על מסמך זהה עבור גנרל גיאורגי ז'וקוב (Georgi Zhukov). היה זה סיומה הרשמי של מלחמתה של גרמניה הנאצית בבעלות הברית.

5/8/1945
יום הנצחון באירופה

ימים ספורים לאחר כיבוש ברלין התנהלו קרבות התנגדות נואשים ברחובות העיר. גם לאחר התאבדותו של היטלר נמשכו הקרבות ופסקו רק עם תום המלחמה, עם כניעתה של גרמניה. ב-7 במאי נכנעו שרידי הצבא הגרמני ללא תנאי והוכרז סופה של המלחמה באירופה. צ'רצ'יל וטרומן הכריזו על יום הניצחון. התגובה לחדשות היתה זהה, ביסודה, בכל מדינות הברית: התפרצויות שמחה חסרת גבול. עשרות אלפי חוגגים מילאו את הרחובות בלונדון, בכיכר האדומה במוסקווה ובשדרות ניו יורק.

7/16/1945
ועידת פוטסדם

ועידת פוטסדם היתה הוועידה האחרונה שבה השתתפו מנהיגי שלוש המעצמות הגדולות – צ'רצ'יל, טרומן וסטאלין. המערב הסכים להקצות לפולין את השטחים הגרמניים שממזרח לנהר אודר (Oder). כדי לפצות את ברית המועצות על מאמצי המלחמה שלה, הושג הסכם לפיו תקבל ברית המועצות חלקים מגרמניה, אוסטריה, בולגריה, הונגריה, רומניה ופינלנד.

גרמניה חולקה לארבעה אזורי השפעה: אזור סובייטי במזרח; אזור בריטי בצפון מערב; אזור צרפתי, בדרום מערב; ואזור אמריקני, בדרום. ברלין היתה כולה באזור הכיבוש הסובייטי אך הוצאה מתחום זה, חולקה לארבעה אזורי שליטה, לפי הדגם שבו נעשה שימוש לגבי כל גרמניה, והושמה תחת פיקוד של ארבע בעלות הברית הכובשות.

8/6/1945
השלכת פצצת אטום על הירושימה; נגסקי מופצצת שלושה ימים לאחר מכן

הפצצה האטומית הראשונה שבה נעשה שימוש נגד אוכלוסיה אזרחית הוטלה על הירושימה (Hiroshima) שביפן ב-6 באוגוסט 1945. העיר נבחרה מכיוון שהיה בה נמל ראשי והיא היתה מרכז לייצור עבור צי המטוסים ומרכז לייצור דלק סינתטי. הפצצה הרגה 78,150 איש ופצעה 64,000. מרכז העיר נהרס לחלוטין; עשרות אלפים נותרו ללא בית. ב-9 באוגוסט 1945 הוטלה פצצה שניה, על נגסקי (Nagasaki), הרגה 40,000 איש ופצעה 25,000.

שבוע לאחר מכן, ב-14 באוגוסט 1945, נכנעה יפן.

האמריקנים הצדיקו את פעולתם בטענה שבהטלת הפצצות קיצרו את משך המלחמה, ובכך הצילו את חייהם של מאות אלפי חיילים אמריקנים ובריטים, ואף יפנים.

10/18/1945
תחילת משפטי נירנברג

בית משפט בינלאומי בנירנברג החל בשמיעת תיקיהם של 22 מנהיגים נאציים בממשל, בצבא ובכלכלה. לפני תום המלחמה הכריזו בעלות הברית על נחישותן להעניש את מבצעיהם של פשעי מלחמה. הכינוי "בית משפט בינלאומי" נועד להדגיש את האוניברסליות של הפסיקות העתידיות ואת חשיבותן לעולם כולו. היה זה המשפט הראשון בהיסטוריה של היחסים הבינלאומיים שנועד לקבוע וליישם עונש באמצעים משפטיים ראויים, הכוללים הגנה משפטית הולמת לנאשמים, ולא על ידי הוצאות להורג או פסקי דין קולקטיביים שפורסמו לאחר משפטי בזק. בית המשפט הורכב משופטים מארצות הברית, בריטניה, ברית המועצות וצרפת. הם נקטו עמדה ברורה לגבי אחריות לפשעים שבוצעו בהסתמך על פקודות. בית המשפט קבע שציות לפקודות אינו נימוק לביצוע פשע.

הפסיקה בנוגע לפשעי מלחמה ולפשעים נגד האנושות נקשרה לרדיפת היהודים ולרציחתם, במטרה להגדיר פעולות אלה כהתגלמויות של חוסר האנושיות העקבית והשיטתית ביותר שבוצעה אי פעם.

פסק הדין הושמע ב-30 בספטמבר וב-1 באוקטובר 1946. 12 מהנאשמים נדונו למוות: הרמן גרינג (Hermann Goering), יואכים פון ריבנטרופ (Joachim von Ribbentrop), וילהלם קייטל (Wilhelm Keitel), ארנסט קלטנברונר (Ernst Kaltenbrunner), אלפרד רוזנברג (Alfred Rosenberg), הנס פרנק (Hans Frank), וילהלם פריק (Wilhelm Frick), יוליוס שטרייכר (Julius Streicher), פריץ זאוקל (Fritz Sauckel), אלפרד יודל (Alfred Jodl), ארתור זייס-אינקווארט (Arthur Seyss-Inquart) ומרטין בורמן (Martin Bormann) שנשפט בהיעדרו.

  • Facebook
  • YouTube
  • Twitter
  • Instagram
  • Pinterest
  • Blog