השואה

ציר הזמן

קפיצה אל: 1914-1933  1934-1939  1940-1945     הראה כציר זמן
1/24/1934
חוזה אי התקפה בין גרמניה לפולין

גרמניה ופולין חתמו על חוזה אי התקפה לעשר שנים: "הגיע הזמן לחנוכת עידן חדש ביחסים הפוליטיים בין גרמניה לפולין, על ידי תקשורת ישירה בין שתי המדינות." היטלר הוא שהציע את החוזה ופולין לא התייעצה עם בעלת בריתה העיקרית, צרפת. גרמניה חתמה על מסמך לפיו אין לה סכסוך עם פולין אלא רק עם רוסיה הקומוניסטית. פולין חתמה על נכונותה לוותר על כל תמיכה חיצונית בנוגע לשמירת עצמאותה. על פי החוזה, שום צד לא "יפנה לשימוש בכוח על מנת ליישב" סכסוכים. חשיבותו של החוזה נובעת גם מכך שפולין הפכה בכך לאומה הראשונה שמקיימת יחסי שלום עם המשטר הנאצי החדש. המשטר הפולני ביקש להימנע ממעורבות בסכסוכים עם שכנותיה של פולין, והחוזה שיקף מדיניות פולנית של נסיון לשמר יחסים ידידותיים עם כל המעצמות.

6/30/1934
"ליל הסכינים הארוכות"

ארנסט רם (Roehm) היה אחד מחבריה הראשונים של המפלגה הנאצית. הוא השתתף בפוטש באולם הבירה ב-1923, אך לאחר משפטו שוחרר. לאחר נצחון הנאצים בבחירות ב-1930 מונה רם לתפקיד מפקד ה-SA על ידי היטלר. בארגון זה היו באותה עת 170,000 חברים.

לאחר עליית הנאצים לשלטון ביקש רם שה-SA ישולב בצבא הגרמני. קצינים בכירים בצבא וכן היטלר התנגדו לכך בחריפות. היטלר חשש שרם ינסה להגיע לשלטון בתור ראש משטר צבאי. היטלר הורה על חיסול ה-SA. ב-30 ביוני 1934 נעצרו רם ומנהיגים אחרים של ה-SA ונורו. טיהור זה נודע מאוחר יותר בשם "ליל הסכינים הארוכות".

7/25/1934
נסיון ההפיכה הנאצי באוסטריה ("פוטש") נכשל

מדיניות האיומים של היטלר כלפי ראש ממשלת אוסטריה, אנגלברט דולפוס (Engelbert Dollfuss), ב-1933-1934, הביאה את דולפוס לכרות ברית עם מוסוליני. לאחר הקמתה של דיקטטורה נוסח איטליה, החל דולפוס בצעדים המובילים לחיסול פוליטי של יריביו, ובהם נאצים אוסטרים. בתגובה רצחו הנאצים את דולפוס ב-25 ביולי 1934, מתוך תקווה לנצל את ההתנקשות לשם הפיכה. ההפיכה נכשלה; גרמניה הכחישה כל מעורבות בפרשה.

8/2/1934
מות הינדנבורג

נשיא גרמניה פאול פון הינדנבורג מת בגיל 86. הנשיא הקשיש העניק למשטר מראית עין של המשכיות ולגיטימציה, אך לא היה לו שום כוח פוליטי והוא לא נטל שום חלק בענייני המדינה. לאחר מותו מיזג היטלר את משרות ראש הממשלה (קנצלר) והנשיא, והפך לרייכספיהרר. בכך הפך למנהיג היחיד וחסר המתחרים של גרמניה.

1/13/1935
גרמניה תובעת את חבל הסאאר

בתחילת 1935 החלו הנאצים ליצור עובדות בשטח כחלק מנסיונותיהם להפר את סעיפי חוזה ורסאי ולהרחיב את הרייך כך שיכלול את כל חברי "הגזע הארי-הגרמני", . ב-13 בינואר 1935, לאחר משאל עם שהתקיים בחבל הסאאר (Saar), בו הצביעה האוכלוסיה המקומית ברוב עצום על העברת האזור לשלטון גרמני, הכריזה גרמניה על שחרור האזור (שסופח על ידי צרפת לאחר מלחמת העולם הראשונה) וסיפחה אותו שוב אליה.

2/10/1935
איסור על אסיפות שנועדו לשכנע יהודים להישאר בגרמניה

בשנותיו הראשונות ביקש המשטר הנאצי להפריד את החברה היהודית מהחברה הגרמנית בכל היבט אפשרי, ובאופן מעשי – לבטל את האמנסיפציה היהודית בגרמניה. קבוצות גדולות של יהודים ביקשו באותה העת לחזק את זהותן הגרמנית ואת השתייכותן לגרמניה. סדרה של חוקים, פקודות ותקנות נועדו לפגוע בחשיבה זו. אחד מחוקים אלו, חוק שהתקבל ב-10 בפברואר, קבע כי אסיפות שעודדו יהודים להישאר בגרמניה אינן חוקיות. בניגוד לכך, פעילים יהודים ברייך השלישי שהפצירו ביהודים להדגיש את ייחודם ואף להגר, קיבלו הסכמה רשמית לפעולתם ואפילו סיוע. על בסיס זה התמזגו לעתים האינטרסים של אישים רבים בממסד הנאצי ושל קבוצות ציוניות, והדבר הוביל אף לשיתוף פעולה על בסיס זמני.

3/16/1935
חוק גיוס חובה בגרמניה

היטלר ציווה על חוק גיוס, בהמשך לנסיונותיו לבטל את אותם סעיפים בחוזה ורסאי שהיו מנוגדים לאינטרסים של גרמניה. חוזה ורסאי הרשה לגרמניה להחזיק לכל היותר 100,000 חיילים; החוק החדש הבטיח להכפיל פי כמה וכמה את המספר הזה. כך ביטלה גרמניה עוד סעיף בהסכמים שביקשו לבלום אותה.

5/12/1935
מות פילסודסקי

המרשל יוזף פילסודסקי, שליט פולין, מת. עד מותו של פילסודסקי שלטה בפולין קואליציה של מיעוטים, ובה נציגי היהודים, האוקראינים, הגרמנים ומיעוטים נוספים שהתגוררו בפולין. לאחר מותו של פילסודסקי עלתה לשלטון קואליציית ימין אנטישמית ותנאי חייהם של היהודים בפולין הורעו. [תוספת ערך]

5/31/1935
הצבא הגרמני הופך לצבא "ארי טהור"

ב-16 במרס 1935 הכריזה גרמניה על חקיקתו של חוק הוורמאכט (הצבא הגרמני). למרות שהחוק קבע שהשירות בוורמאכט יהיה שירות חובה כללי, לא הורשו יהודים לשרת בשורותיו. במכתב לשר המלחמה ורנר פון בלומברג (Werner von Blomberg) ב-23 במרס, התלוננו חברי "הנציגות הארצית של יהודי גרמניה" (Reichsvertretung) שהחוק שלל מיהודים את הזכות להיות חיילי גרמניים. מחאתם בנושא זה היתה ללא תועלת.

6/11/1935
שלטי "יהודים אינם רצויים" מוסרים באופן זמני

אולימפיאדת החורף עמדה להתקיים בגרמניה. על כן הורה שר התעמולה להסיר בשקט מהרחובות שלטים בהם נכתב "יהודים אינם רצויים". היה זה אחד הצעדים שאימצו הרשויות הנאציות כדי לשפר את דימויה של גרמניה בעיני העולם בתקופת המשחקים האולימפיים. צעד זה, כמו גם צעדים אחרים שביקשו לרסן פעילות אנטי-יהודית, יצרו את התחושה שהמדיניות האנטי-יהודית הוקלה. ואכן, משקיפים רבים – יהודים ולא יהודים, גרמנים ולא גרמנים – "בלעו את הפתיון" והאמינו שגל הפעילות האנטי יהודית של הנאצים הגיע לשיאו ומנקודה זו רק ילך וידעך. כך שיפרו הנאצים את הדימוי שלהם במידה ניכרת; אורחים ועיתונאים רבים מחו"ל שבו למדינות מוצאם בתחושה שהתלונות על מצבם של יהודי גרמניה היו מוגזמות.

מדיניות חדשה זו היתה זמנית ולמטרות תעמולה בין-לאומית בלבד. חלק מההחלטות הקריטיות שהיו קשורות ביהודים, כגון תכנית ארבע השנים, התקבלו על ידי הנאצים מיד לאחר מכן – בשנת 1936, השנה האולימפית.

6/18/1935
גרמניה ובריטניה חותמות על הסכם צי

גרמניה ובריטניה חתמו על הסכם צי שהגביל את הצי של גרמניה ל-35% מצי האוניות של בריטניה ול-45% מצוללותיה. החוזה הדאיג את צרפת ביותר, כיוון שפאריס הטילה ספק ברצינותה של בריטניה לגבי בריתן נגד גרמניה. צרפת סברה שבריטניה חתמה על אישור לחימושה מחדש של גרמניה – ואכן זו היתה משמעותו של החוזה. היתה זו הפעם הראשונה שבה מעצמה אירופית לא רק העלימה עין מהפרה גלויה של הסכם ורסאי, אלא אף הסכימה עם הפרה שכזו.

9/15/1935
חקיקת חוקי נירנברג

המונח "חוקי נירנברג" מתייחס לחקיקה אנטי-יהודית שאומצה על ידי ועידת המפלגה הנאצית בנירנברג ב-15 בספטמבר 1935, ועידה שבה התארחו חברי הרייכסטג. שני חוקים שנחקקו במהירות הביאו להפרדה החוקית והחברתית הסופית בין יהודים ולא-יהודים בגרמניה. "חוק אזרחות הרייך" שלל מיהודים את הזכות להשתתף בבחירות והפך אותם לאזרחים מדרגה שניה. התוצאה המיידית היתה פיטוריהם של כל פקידי הציבור, המועסקים והעובדים היהודים שעדיין החזיקו במשרות ציבוריות. חוק האזרחות סיפק את הבסיס החוקי ל-13 צווים מינהליים נוספים.

החוק השני שאימץ הרייכסטג באותו יום היה "החוק להגנת הדם הגרמני והכבוד הגרמני". חוק זה אסר על יהודים להתחתן עם בני האומה הגרמנית או בעלי קרבת דם לאומה זו. לחוק זה נלווה חקיקתה של מערכת סיווגים מסובכת, שהגדירה דרגות שונות של מידת ה"יהודיות", לפי מספרם של הסבים היהודים, כלומר – הסבים שהיו חברים בקהילה היהודית: "יהודי מלא", "נחשב יהודי" וכו'. לכל דרגה התלוו הגבלות ייחודיות, זכויות והקלות. ארים ובעלי דם גרמני לא הוגדרו בחוק.

חוק זה היווה ביטוי ברור של תורת הגזע הנאצית, וכן המחיש בבירור את חוסר המדעיות שלו. יהודים בודדים הוגדרו על ידי שושלת היוחסין שלהם (קריטריון ביולוגי אובייקטיבי), אך בסיסה של שושלת היוחסין (מוצאם של סביהם כיהודים) הוגדר על ידי "חברות בקהילה יהודית דתית" - קריטריון סובייקטיבי ביותר ובלתי מדעי.

10/30/1935
איטליה תוקפת את אתיופיה

איטליה הפשיסטית פלשה לאתיופיה. האתיופים פנו לחבר הלאומים אך לא זכו להתערבות משמעותית, בשל מדיניות הפיוס של בריטניה וצרפת. האיטלקים כבשו את אתיופיה אחרי חצי שנה של לחימה; קיסר אתיופיה, היילה סילאסי (Haile Selassie), יצא לגלות. ב-1941 שוחררה אתיופיה בידי הבריטים והקיסר שב לכס מלכותו.

11/14/1935
תוספות לחוקי נירנברג

ב-14 בנובמבר 1935 הוחמרו חוקי נירנברג מ-15 בספטמבר – חוק אזרחות הרייך והחוק להגנה על הדם הגרמני והכבוד הגרמני – על ידי שתי תקנות חדשות. התקנות נועדו להשלים את התהליך שהחל בחוקי נירנברג: סילוק יהודי גרמניה מכל שטחי החיים בגרמניה. תקנות 14 בנובמבר 1935 היו:

א) תקנה מס' 1 לחוק אזרחות הרייך, ששללה מהיהודים את זכות ההצבעה ואת הזכות להחזיק במשרות ממשלתיות (כתוצאה מתקנה זו פוטרו עובדי ציבור יהודים);

ב) תקנה מס' 1 לחוק הגנת הדם הגרמני והכבוד הגרמני, שאסרה נישואי תערובת בין יהודים ובני תערובת (Mischlinge) מדרגה שניה.

תקנות אלה היו הראשונות מתוך 13 תקנות בתחום זה, שנחקקו עד יולי 1943.

3/7/1936
הגרמנים נכנסים לחבל הריין

גרמניה ניצלה את המחלוקות בין בריטניה וצרפת ואת התמקדותן במשבר באתיופיה, וכבשה את חבל הריין, שהיה מפורז על פי הסכמי ורסאי. היטלר החליט לכבוש את החבל בפברואר, והשתמש בחתימת ההסכם בין צרפת וברית המועצות בתחילת מרס בתור תירוץ להפרת הסכמי לוקארנו משנת 1925, הסכמים שסיימו את סכסוך הגבול בין גרמניה וצרפת. למרות פעולת תוקפנות זו נמנעו מעצמות אירופה מפעולה משמעותית נגד גרמניה.

3/15/1936
אסיפת המונים אנטי-נאצית בניו יורק

"מועצת החרם המשותפת לעובדים היהודים", שנוסדה על ידי הקונגרס היהודי האמריקני ב-1936, יעצה להטיל חרם על סחורות שיוצרו בגרמניה ומימנה סדרה של הפגנות מחאה נגד רדיפת יהודי גרמניה. עם זאת, לא כל הארגונים היהודים הצטרפו לפעולה מסוג זה, בשל חוסר אחדות בקרב יהודי אמריקה וחוסר הסכמה לגבי האופן שבו צריך לפעול בנוגע לגרמניה.

6/17/1936
הימלר ממונה לתפקיד מפקד המשטרה

הרייכספיהרר היינריך הימלר מונה לתפקיד מפקד המשטרה בכל מדינות גרמניה. מינוי זה יצר פיקוד משטרתי מרכזי, שהסמכות עליו היתה בפועל בידי ה-SS. עד אז היתה המשטרה כפופה לממשלותיהן של המדינות הנפרדות. כתוצאה מהמינוי קיבל ה-SS מעמד עצמאי ובוטלה ההפרדה בנושא השיטור בין המפלגה לבין מוסדות המדינה. זוהי דוגמה לאחת הדרכים העיקריות שבהן ביקשו הנאצים להפוך את החברה הגרמנית לנאצית.

עם מינויו ארגן הימלר מחדש את המשטרה, בכך שיצר הבחנה ברורה בין "משטרת הסדר" (Ordnungspolizei) ו"משטרת הביטחון" (Sicherheitspolizei). "משטרת הסדר" הועסקה בטיפול בנושאים משטרתיים רגילים; "משטרת הביטחון" השליטה משמעת אידיאולוגית בשם השלטון המרכזי.

7/16/1936
פרוץ מלחמת האזרחים בספרד

המלחמה החלה כאשר כוחות צבאיים בפיקוד הגנרל פרנסיסקו פרנקו (Francisco Franco) החלו בהפיכה נגד הממשלה הרפובליקנית כדי להקים משטר ימני סמכותני (אוטוריטרי). המתקוממים נתקלו בהתנגדות קואליציה של ליברלים, סוציאליסטים וקומוניסטים. גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית סייעו למורדים כמעט מתחילת המלחמה. מהצד השני, מתנדבים מכל רחבי העולם לחמו לצד כוחות הרפובליקה, בראותם במלחמה הזדמנות לנקוט עמדה נגד הפשיזם ולעצור את התפשטותו. בתחילת 1939, לאחר אבידות כבדות, ניצחו המתקוממים והקימו דיקטטורה תחת שלטונו של פרנקו.

8/1/1936
המשחקים האולימפיים מתחילים בברלין

אולימפיאדת ברלין היתה אחד הנצחונות התעמולתיים הנאציים הגדולים ביותר. אורחים ועיתונאים התרשמו מעוצמתה של גרמניה ומהסדר והמשמעת בה. כמו כן, נראה היה שהיהודים הגזימו ביותר בטענות על סבלם. אפילו נשיא ארצות הברית הולך שולל. בשיחה עם נשיא הקונגרס היהודי העולמי, סטפן וייז (Stephen Wise), אמר רוזוולט שלדבריהם של שני עדים שהיו בגרמניה, בתי הכנסת היו מלאים ולא נראה שהמצב חמור במיוחד בתקופה ההיא.

למעשה, עשו הנאצים כל מאמץ לתאר את גרמניה כחברה מכובדת במשפחת העמים ולהמעיט ברושם של רדיפת יהודים. לקראת משחקי החורף הוסרו שלטים אנטי יהודיים מהרחובות הראשיים ופעילות אנטי-יהודית גלויה רוסנה. בתגובה ללחצן של משלחות אולימפיות זרות, שובצו בנבחרת הגרמנית מספר יהודים למחצה (Mischlinge) וכן יהודי אחד, שחקן ההוקי-קרח רודי באל (Rudi Ball).

בארצות הברית עלתה לדיון ציבורי שאלת ההשתתפות במשחקים האולימפיים. ב-22 באוקטובר 1935 כתב גנרל צ'רלס שריל (Charles Sherrill), נציג אמריקני בכיר בוועדה האולימפית הבינלאומית, את המכתב הבא, שפורסם ב"ניו יורק טיימס":

"ישנה סכנה חמורה בתסיסה האולימפית הזו. חשבו מה תהיה ההשפעה על מאות אלפי צעירים המתאמנים לקראת האולימפיאדה בכל רחבי ארצות הברית, אם תנועת החרם תגיע כה רחוק עד כדי העמדתם בפני העובדה שמישהו מנסה לבלום את שאיפתם להגיע לברלין ולהתחרות במשחקים האולימפיים. אנו כמעט בטוחים שייווצר גל של אנטישמיות בקרב אלה שמעולם לא חשבו על כך, ושכעת ישקלו את העובדה שכ-5 מיליון יהודים במדינה זו משתמשים באתלטים המייצגים 120 מיליון אמריקנים על מנת לפעול בצורה כלשהי כדי לסייע ליהודי גרמניה... האנטישמיות שתיווצר עלולה להימשך שנים."

בתגובה לדבריו של שריל פרסמה "הוועדה לתחרות הוגנת בספורט" את ההצהרה הבאה ב"ניו יורק טיימס", ב-23 באוקטובר 1935:

"שריל ניסה, ללא סיבה ממשית, להפוך את המשחקים האולימפיים לנושא יהודי ותו לא. הנושא איננו "היהדות נגד גרמניה", אלא תחרות הוגנת. זו נשללה לא רק מספורטאים יהודים בגרמניה אלא גם ממועדוני ספורט קתוליים ופרוטסטנטיים שאינם מקבלים את התיאוריות והאידאולוגיות הנאציות. גישתו של גנרל שריל, לפיה היהודים אינם צריכים לעורר מהומה רבה מדי פן יזמינו דיכוי במדינתנו, כמו גם בגרמניה, מסמנת אותו כאנטישמי שלא ביודעין, גם אם מקבלים את ההנחה שהוא מאמין בכנות שהוא ידיד של היהודים."

הגרמנים החשיבו את הספורט בתור אחת הזירות שבהן עליהם לנהל מאבק על מנת להצדיק את הדוקטרינות שלהם. למשל, שר התעמולה יוזף גבלס כתב ביומנו ב-20 ביוני, זמן קצר לפני תחילת המשחקים, על נצחונו של המתאגרף הגרמני מקס שמלינג על האמריקני ג'ו לואיס באליפות העולם במשקל כבד: "שמלינג נלחם וניצח למען גרמניה. הלבן הכה את השחור, והלבן היה גרמני." עם זאת, הערותיו של גבלס על היום הראשון של המשחקים האולימפיים היו פחות עולצות: "אנו, הגרמנים, זכינו במדליית זהב, והאמריקנים זכו בשלוש. בשתיים מהן זכו שחורים. המין האנושי הלבן צריך להתבייש. אך מה חשיבותה של זכייה זו שם, במדינה חסרת תרבות זו [ארצות הברית]?"

האדם שהרגיז את הגרמנים יותר מכל היה האצן השחור ג'סי אוונס, שזכה בארבע מדליות זהב, קבע מספר שיאי עולם וזכה לכותרת הראשית ב"ניו יורק טיימס", כותרת זועמת למחצה ולועגת למחצה: "היטלר מתעלם מזוכה המדליה השחור."

9/9/1936
פרסום תכנית ארבע השנים

תכנית ארבע השנים היתה תכניתם הכלכלית של הנאצים להכין את גרמניה למלחמה. אדולף היטלר עצמו כתב את המזכר לתכנית באוגוסט 1936. במזכר, שהיווה קביעה של מדיניות כלכלית, תיאר היטלר באופן אישי את מטרות המלחמה הבאה וקבע לוח זמנים להאצת החימוש. התכנית נועדה לאפשר לוורמכט יכולות מבצעיות בתוך ארבע שנים ולאפשר לכלכלה הגרמנית להתמודד עם התנאים בתקופת מלחמה.

כדי להשיג מטרות אלו יזמה התכנית פיקוח על הכלכלה עם דגש מיוחד על הגנת החקלאות הגרמנית בתנאי מלחמה, כך שתוכל לעמוד במצור בתנאים קשים יותר ויותר. יכולת לאספקה עצמית (אוטרקיה) תושג על ידי אימוץ מדיניות של התפשטות טריטוריאלית, שתקטין את תלותה של גרמניה בייבוא חומרי גלם. למטרה זו נוסדו "מפעלי הרייך של הרמן גרינג" (Reichswerke Hermann Göring), וכן בתי הזיקוק ומפעלי האלומיניום.

התכנית גם קידמה את פיתוחה של תעשיית חומרים סינתטיים, במטרה להחליף את חומרי הגלם ולשלוט בהקצאת משאבי כוח האדם. הרמן גרינג כמיישם התכנית וקיבל סמכויות יוצאות דופן בתחום הכלכלי. במהלך המלחמה הורחבו סמכויותיו לכלכלותיהן של המדינות הכבושות, כדי למצות מתוכן את המירב, במדיניות של בזיזה חסרת רחמים. גרינג גם ניהל את גירושם של מיליוני אנשים מהשטחים הכבושים למחנות עבודת כפייה.

התאוששותה הכלכלית של גרמניה השפיעה במישרין על האפשרויות להחמרה במדיניות האנטישמית של הרייך.

10/9/1936
איסור על פעילות פוליטית של אגודת ותיקי הצבא היהודיים בגרמניה

ה-SS אסר על "אגודת ותיקי המלחמה היהודים" לעסוק בכל פעילות מלבד טיפול ביהודים נכי מלחמת העולם. למרות זאת, חברים באגודה המשיכו להיפגש מעת לעת עד שהוצא ארגונם מחוץ לחוק, בנובמבר 1938.

10/25/1936
חתימת הסכם הציר רומא – ברלין

בשלוש השנים הראשונות של השלטון הנאצי נמנעה איטליה מכריתת ברית עם גרמניה למרות קרבתה האידיאולוגית אליה, בשל חששה מהתפשטות טריטוריאלית גרמנית ובשל אינטרסים פוליטיים.

פלישתה של איטליה לאתיופיה באוקטובר 1935 גרמה לניתוק היחסים בין רומא לבין הדמוקרטיות והביאה להתקרבותה של איטליה אל גרמניה הנאצית. התקרבות זו צברה תאוצה כאשר איטליה וגרמניה צידדו בפשיסטים במלחמת האזרחים בספרד, וב-25 באוקטובר 1936 חתמו על ברית.

בתחילה התבסס "הציר" על אינטרסים פוליטיים. מוסוליני עדיין לא הזדהה עם הגזענות האנטי-יהודית של גרמניה. עם זאת, לאור התעצמותה של גרמניה, פרסם לבסוף גם מוסוליני צווים אנטי יהודיים. לראשונה השתמש מוסוליני במונח "הציר", המתייחס לברית הגרמנית-איטלקית, בנאום שנשא בנובמבר 1938 במילאנו.

11/25/1936
גרמניה ויפן חותמים על הסכם אנטי-קומינטרן

בכך שחתם על הסכם אנטי-קומינטרן עם יפן, הפעיל היטלר לחץ נוסף על בריטניה, אשר גם כך היתה מודאגת מהאיום היפני הגובר על האינטרסים שלה במזרח הרחוק. היטלר קיווה שבריטניה תגיע גם היא להסכם עם יפן, אך הבריטים סירבו לכך.

3/21/1937
האפיפיור מפרסם הצהרה נגד הגזענות

בעוד החופש הדתי של הקתולים בגרמניה נמצא בסיכון חמור למרות הקונקורדט, פרסם האפיפיור פיוס ה-12 את האנציקליקה (איגרת הרועים) "בדאגה חמורה" (Mit brennender Sorge). באיגרת זו הביע האפיפיור את תהיותיו לגבי הטעויות של האידיאולוגיה הנאצית. "כל מי שמנתק את הגזע, האומה, המדינה, צורת הממשל... ממסגרת ההתייחסות הגשמית והופך אותם לנורמה הגבוהה מכל, גבוהה מערכים דתיים, וסוגד להם, מעוות את סדר הדברים שהוענק וצווה על ידי אלוהים." האפיפיור לא הזכיר באופן ספציפי את מצוקתם של יהודי גרמניה.

9/13/1937
יהודים יכולים להשתחרר מ"מעצר מגן" על ידי הגירה

היינריך הימלר, רייכספיהרר של ה-SS ומפקד המשטרה, הוציא צו מינהלי שמאפשר ליהודים להשתחרר ממעצר בתנאי שיהגרו מגרמניה. הצו נועד ללחוץ על יהודים למצות את כל האפשרויות להגר מאירופה. עשרות אלפי יהודים שנעצרו בליל הבדולח צייתו לאחר מכן לצו זה. זוהי המחשה של מדיניות הנאצים של שימוש בכוח על מנת להשפיע על הגירת היהודים מגרמניה.

10/21/1937
הימלר: גרמנים שהיגרו מגרמניה ושבו אליה יישלחו למחנות ריכוז

היינריך הימלר, רייכספיהרר של ה-SS ומפקד המשטרה, הוציא צו לפיו ייעצר וייכלא במחנה ריכוז כל גרמני שהיגר מגרמניה והיגר אליה בחזרה. הצו, שנועד להרתיע כל אדם שעזב את גרמניה מלחזור, הגדיר מהגרים כאנשים שעזבו את גרמניה לאחר עליית הנאצים לשלטון ב-30 בינואר 1933.

11/5/1937
הצבא הגרמני מקבל הוראה להתכונן למלחמה

במהלך שיחה בלשכת הקנצלר ב-5 בנובמבר 1937, שיחה שתועדה ברישומיו של שלישו הצבאי של היטלר, קולונל (אלוף משנה) פרידריך הוסבך (Hossbach), הציג היטלר בפני המנהיגות הפוליטית והצבאית את מטרותיו. לפי תפיסתו של היטלר, התפשטות טריטוריאלית הינה חיונית עבור גרמניה, עקב גבולותיה המצומצמים ואוכלוסייתה הגדלה. הערותיו היו הרחבה של מדיניות החוץ האימפריאליסטית שחשף ב"מיין קאמפף". במציאות של שנת 1937 ניתן היה להבין הערות אלה כביטוי לכוונה ברורה לפתוח במלחמה בעתיד הקרוב.

11/26/1937
שאכט מתפטר: חילופי גברי בממשלה ובצבא

היאלמר שאכט (Hjalmar Schacht), השר לענייני כלכלה ומנהל הבנק הגרמני המרכזי, שעד אז ריסן את המתקפה הכלכלית על היהודים מסיבות פרגמטיות (לשם הגנה על הכלכלה הגרמנית), התפטר מתפקידו כשר לעניינים כלכליים. התפטרות זו היתה שלב ראשון בסבב של מינויים חדשים לעמדות מפתח, בהם החליפו נאמנים לקו המפלגה הנוקשה את אלו שהיו מתונים יחסית. בתחילת 1938 התפטרו גם שר החוץ ושר ההגנה, ונעשו שינויים רבים בסגל הפיקוד של הצבא.

12/29/1937
תחילת חקיקתם של חוקים אנטישמיים ברומניה

לאחר איחודן של המפלגה האגררית של המשורר אוקטאביאן גוגה (Octavian Goga) והליגה להגנה לאומית נוצרית של אלכסנדרו קוזה (Alexandru Cuza), עלתה לשלטון ממשלת גוגה-קוזה ברומניה. ממשלה זו צידדה בברית עם הרייך השלישי וחוקקה חוקים שנועדו ליישם מצע אנטישמי. היא ביקשה לקבוע כי השליטה הפוליטית תהיה רק בידי "רומנים שבעורקיהם זורם דם רומני טהור", היהודים יורחקו מהעיתונות, תינתן עדיפות לרומנים בכל מפעלי הכלכלה ובמוסדות התרבות ותיאסר קבלת יהודים לשירות הציבורי. הממשלה התחייבה לגרש מהגרים יהודיים לא חוקיים, לשלול את אזרחותם של יהודים ולהפקיע מידיהם נכסים.

החמור שבצעדים נגד היהודים היה החוק מ-22 בינואר לבדיקת אזרחותם של היהודים, ולפיו נשללו זכויות האזרח של כרבע מיליון יהודים, שהיו כשליש מיהודי רומניה. חקיקת חוקים אלו נמשכה גם לאחר מכן, לאחר עליית המלך קרול השני, בפברואר 1938.

3/13/1938
האנשלוס: גרמניה מספחת את אוסטריה

היטלר שלח את צבאו לאוסטריה ב-11 במרס והאנשלוס – סיפוח אוסטריה ל"רייך הגרמני השלישי" – הוכרז לאחר יומיים. רוב האוכלוסיה האוסטרית קיבלה את הסיפוח ברצון ואף בהתלהבות. אל הסיפוח נלוו התפרצויות אנטישמיות ממושכות והשפלות של יהודים על ידי אזרחים אוסטרים, בחסות גרמנית.

מיד לאחר הסיפוח החל הגסטפו בשוד מאורגן של דירות יהודיות, שוד שנמשך שבוע ובמהלכו הוחרמו חפצי אמנות ודברי ערך נשלחו לברלין. לפני תום השבוע הורחקו יהודים ממשרותיהם בתיאטראות, במוסדות תרבות ובספריות ציבוריות. זמן קצר לאחר מכן סולקו היהודים מאוניברסיטאות ומקולג'ים. בתי כנסת חוללו. יהודים נעצרו והוחזקו במעצר עד שחתמו על מסמכי ויתור על רכושם.

3/23/1938
ביטול ההכרה בארגונים יהודיים

מעמדם הציבורי של ארגונים קהילתיים יהודים בגרמניה בוטל. מ-31 במרס לא הוכרו ארגונים אלו בחוק הציבורי והיה עליהם להירשם כאגודות תחת החוק האזרחי. עקב רישום זה איבדו הארגונים את הפטורים ממס שלהם היו זכאים בתור אגודות דתיות, וכן איבדו את זכותן לגבות מסי קהילה.

3/28/1938
היטלר מדרבן את המפלגה הסודטית הגרמנית

ב-28 במרס 1938, זמן קצר לאחר סיפוח אוסטריה, זימן היטלר את מנהיגי המפלגה הגרמנית בחבל הסודטים, קונרד הנליין (Konrad Henlein) וקרל פרנק (Karl Frank), לתדרוך. הוא הודיע להם שעל נציגו בחבל הסודטים, הנליין, לפתור את "הבעיה הגרמנית" בחבל הארץ הצ'כי הזה בעתיד הקרוב. היטלר מינה את הנליין והבטיח לו את כל התמיכה האפשרית. היטלר סבר שהדיכוי-לכאורה של הגרמנים בחבל הסודטים כבר היה בלתי נסבל מזה זמן רב. הוסכם שהרייך לא יתערב באופן פעיל בחבל הסודטים לעת עתה, ושהנליין יטפל בצרכיהם של הסודטים הגרמנים.

6/14/1938
עסקים יהודיים נרשמים כיהודיים

התקנה השלישית לחוק האזרחות שנחקק בנירנברג הגדירה עסק יהודי או יזמות יהודית. מעת זו ואילך, אם בעל עסק או שותף בעסק הוגדר כיהודי, העסק נחשב יהודי ונרשם בתור יהודי. תקנה זו סללה את הדרך לאריזציה כפויה. מכאן ואילך הפכה האפליה הקודמת כלפי יהודים בכלכלה לסילוק היהודים מהחיים הכלכליים תחת תקנותיה של "תכנית ארבע השנים".

6/15/1938
"מבצע יוני" – מעצרים המוניים של יהודים ושילוחם למחנות ריכוז

בקיץ 1938 נעצרו 2,200 יהודים "א-סוציאליים" (כלומר, "קרימינליים") ונכלאו בשלושה מחנות ריכוז: דכאו, בוכנוואלד וזקסנהאוזן. רבים מיהודים אלה ביצעו עבירות מינהליות קלות כגון חניה לא חוקית או איחור בתשלומים. יהודים מובטלים נעצרו בעוון התחמקות מחובת העבודה. כתנאי לשחרורם נאלצו היהודים להתחייב כי יעזבו את גרמניה.

7/6/1938
צעדים כלכליים נגד היהודים

סדרה נוספת של תקנות כלכליות נגד היהודים נחקקה בין ראשית יולי 1938 וסוף השנה. הסדרה החדשה התמקדה בהגבלת גישתם של היהודים לתחומי פעילות רבים כגון הנהלת חשבונות, תיווך נכסים, עיסוק בהלוואות, שדכנות, הדרכת טיולים ותיירים, רוכלות וכל עבודה מחוץ לתחומי מגוריהם.

7/6/1938
ועידת אוויאן

11 ימים לאחר ה"אנשלוס" (סיפוח אוסטריה לגרמניה), בעוד רדיפות היהודים האינטנסיביות שוללות את האפשרות לעזיבה מסודרת של פליטים מגרמניה ומאוסטריה, הציע נשיא ארה"ב רוזוולט ועידה בינלאומית באוויאן (Evian), לחופי אגם ז'נבה בצרפת, על מנת להקל על הגירתם של הפליטים ולהקים ארגון בינלאומי חדש שיקדם פתרון כולל לבעיית הפליטים. רוזוולט ציין שאין ציפיות מאף אחת מהמדינות המשתתפות להגמיש את מדיניות קבלת הפליטים שלה.

בין 6 ל-15 ביולי נפגשו באוויאן נציגים מ-29 מדינות על מנת לדון בבעיית הפליטים הבינלאומית. 24 ארגונים וולונטריים השתתפו גם הם בוועידה כמשקיפים, ורבים מהם הציגו תכניות בעל פה ובכתב. הוועידה היתה בין-ממשלתית; הפליטים עצמם ונציגיהם של ארגוני פליטים לא השתתפו בה. נציגיהם של המדינות הרבות הסבירו למה לא יוכלו לקבל את המוני הפליטים מגרמניה ואוסטריה. הוועידה כמעט ולא השיגה הצלחה בפתיחת שעריה של מדינה כלשהי לפליטים, ועם פיזורה היתה אחדות דעים ציבורית לגבי כשלונה במציאת נמל מבטחים לפליטים.

8/17/1938
חיוב יהודים לאמץ שמות נוספים

החל ב-1 בינואר 1939 נדרשו כל היהודים, להוציא אלה ששמותיהם היו יהודיים טיפוסיים, לאמץ שם אמצעי נוסף: גברים חויבו להוסיף לשמם את השם "ישראל" ונשים – את השם "שרה". הם חויבו לרשום שמות אלה בלשכות רישום האוכלוסין ולהכניס את שמותיהם הנוספים בכל פעם ששמותיהם נכתבו במסמך רשמי. החוק החדש גם אסר על יהודים להעניק לילדיהם כל שם מתוך רשימה של שמות "גרמניים".

8/26/1938
משרד להגירת יהודים נפתח בווינה

"המשרד המרכזי להגירת יהודים" היה משרד שבאמצעותו משטרת הבטחון וה-SD קידמו את עזיבתם של היהודים. בראש המשרד עמד אדולף אייכמן (Adolf Eichmann), שעמד בראש הפעולות לגירוש יהודי אוסטריה: ריכוז יהודי אוסטריה בווינה; הגדרת מכסות הגירה מוגדרות והעמדת הקהילה היהודית בתור אחראית מלאה למילוין; חיסול מכשולים בירוקרטיים; וחיוב יהודים עשירים בהוצאות גירושם של יהודים נזקקים. דפוס פעולה זה חזר לאחר מכן בגירוש יהודים בכל שטחי אירופה שהיו תחת שלטון גרמניה.

ב-24 בינואר 1939 ייסד הרמן גרינג (Hermann Goering) מרכז דומה בגרמניה – "מרכז הרייך להגירה יהודית" – והעמיד בראשו את ריינהרד היידריך (Reinhard Heydrich). לאחר שגרמניה כבשה את בוהמיה ומורביה (צ'כיה) הוקם שם משרד מרכזי בדגם המשרד שבווינה, תחת פיקודו של היינריך מילר (Heinrich Mueller). בסופו של דבר פיקח המשרד בפראג על גירוש יהודי הפרוטקטורט של בוהמיה ומורביה לגטו טרזין. המשרדים בווינה ובפראג הוכפפו ל"מרכז הרייך להגירה יהודית", וניהולו של המשרד הופקד בידי אדולף אייכמן.

לאחר כיבוש פולין אייכמן הונחה לגרש את היהודים מאזורי מערב פולין שסופחו לגרמניה. בדצמבר 1939 ניתנה לו גם המשימה "לטפל באופן מרוכז בכל ענייני משטרת הבטחון הקשורים בפינוי האזור המזרחי".

9/27/1938
נאסר על עורכי דין יהודים לעבוד במקצועם

תקנה מספר 5 לחוק האזרחות אסרה על עורכי דין יהודים לעסוק במקצוע. לאחר פרסום התקנה הורשו רק מעטים מעורכי דין אלה לעבוד באספקת ייעוץ משפטי ללקוחות יהודיים בלבד.

9/29/1938
הסכם מינכן: בריטניה וצרפת מסכימות לסיפוח חלקים מצ'כוסלובקיה לגרמניה

ועידת מינכן התקיימה ב-29-30 בספטמבר 1938 במלון בבירת בווריה. המשתתפים היו אדולף היטלר, ראש ממשלת צרפת אדואר דלדייה (Eduard Daladier), ראש ממשלת בריטניה נוויל צ'מברליין

(Neville Chamberlain) ומנהיג איטליה, בניטו מוסוליני (Benito Mussolini). הוועידה התכנסה לאחר משבר מתמשך בחבל הסודטים, מחוז ברפובליקה הצ'כוסלובקית, משבר שנוצר על ידי המיעוט האתני הגרמני שמומן ונתמך על ידי גרמניה הנאצית.

המשטר הנאצי החריף את המשבר; ממשלת בריטניה, בניגוד לכך, היתה מחויבת בלהט לנסיון לשמור על הסכסוך מפני הידרדרות למעשי איבה – גם אם פירוש הדבר היה הפרת הסכם ההגנה המשולש שלה עם צרפת וצ'כוסלובקיה, וגם בעוד היטלר משנה את תביעותיו ומגדיל אותן ללא הרף.

צ'מברליין והיטלר נשאו ונתנו זמן רב. נציגי צ'כוסלובקיה לא הוזמנו להשתתף בשיחות. דלדייה ומוסוליני היו שותפים משניים בחשיבותם בדיונים. בתחילה ניסו המתדיינים להגיע להסכם לפיו תינתן אוטונומיה למיעוט הגרמני בצ'כוסלובקיה; לאחר מכן דנו על סיפוח חבל הסודטים לגרמניה. כאשר גרמניה הגדילה את תביעותיה שוב, עמדו בריטניה, צרפת וצ'כוסלובקיה על סף הכרזת מלחמה על גרמניה, אך בנאומו המפורסם הכריז צ'מברליין: "כמה נורא, מופלא מהדעת, בלתי אפשרי, שנחפור תעלות הגנה ונמדוד מסכות גז כאן, בבריטניה, בגלל ריב במדינה רחוקה בין עמים שעליהם איננו יודעים כלום!"

על מנת למנוע מלחמה, הציע צ'מברליין להיטלר ולמוסוליני ועידה מרובעת. היטלר קיבל את ההזמנה ברגע האחרון, ובכך נמנע מפלישה צבאית לטובת השגת הסדר. בוועידה התקבלו החלטות שהיו דומות לתכניו של מזכר שאותו סירבו הבריטים לקבל זמן קצר לפני כן. ההחלטות דווחו לממשלת צ'כוסלובקיה כהחלטה סופית, שהיא נדרשה לציית לה ללא ערעור.

עם חזרתו ממינכן, נפנף צ'מברליין בהצהרה המשותפת בשדה התעופה של לונדון והצהיר: "אני מביא לכם שלום בדורנו."

סיפוח חבל הסודטים לגרמניה – עם התעשיות הצבאיות, עתודות הזהב, מערכות התקשורת, מכרות הפחם וקווי ההגנה האנטי-גרמניים – חתם את גורלה של הרפובליקה הצ'כוסלובקית. עם כיבוש בוהמיה ומורביה, ב-15 במרס 1939, תוך הפרה של הסכם מינכן, התעוררו מדינאים מערביים להבנה שמלחמה הינה בלתי נמנעת.

10/5/1938
דרכונים של יהודים גרמניים מסומנים באות "J"

משטרת הזרים השוויצרית ביקשה לחסום את זרם הפליטים וביקשה מהגרמנים ליצור סימן כלשהו, כך שיהיה אפשר לזהות יהודים במעברי הגבול. לאחר שיחות בברלין, בהשתתפות היינריך רותמונד (Heinrich Rothmund), מפקד משטרת הזרים, קבעו הנאצים תקנה שלפיה בוטלו דרכוניהם של היהודים. ליהודים ניתנו שבועיים להפקיד את דרכוניהם המבוטלים במשטרה, והם הורשו לבקשם בחזרה רק לאחר שהדרכונים הוחתמו באות J לציון Jude, יהודי.

10/6/1938
גרמניה מספחת את חבל הסודטים

חבל הסודטים בצ'כוסלובקיה היה מאוכלס ברובו בתושבים ממוצא אתני גרמני. בוועידת מינכן, בספטמבר 1938, הסכימו בריטניה וצרפת שגרמניה תספח את האזור. עקב כך סופח האזור לגרמניה ב-6 באוקטובר 1938, וצ'כוסלובקיה איבדה את ביצוריה ורוב תעשייתה. עם זאת, היטלר המשיך להחשיב את צ'כוסלובקיה בתור איום בגבול הדרום מזרחי של גרמניה, במקרה שגרמניה תהיה מעורבת במלחמה בחזית נוספת. הדרישה הסלובקית לאוטונומיה מממשלת צ'כיה ופירוק ממשלת סלובקיה על ידי ממשלת צ'כיה היוו תירוץ עבור הגרמנים לפלוש לצ'כוסלובקיה. ב-15 במרס 1939 נכנע נשיא צ'כוסלובקיה אמיל האכה (Emil Hacha) ללחצים ולאיומים ו-ויתר על שליטה בצ'כוסלובקיה לטובת גרמניה ללא מלחמה, לכאורה כדי להבטיח אוטונומיה לסלובקיה.

10/28/1938
17,000 יהודים ממוצא פולני מגורשים מגרמניה לפולין; רובם מרוכזים בזבונשין

לפני "ליל הבדולח" גורשו עשרות אלפי יהודים ממוצא מזרח אירופאי שהתגוררו בגרמניה. הגירוש מגרמניה של יהודים נושאי דרכונים פולניים נודע כ"גירוש זבונשין" (Zbaszyn). בליל 27 באוקטובר החלו הרשויות הגרמניות לעצור יהודים אלה על מנת לגרשם לפולין. היהודים הועברו לגבול פולין והושארו לנפשם, ללא רכושם וללא הזדמנות לסדר את ענייניהם בגרמניה. המגורשים שהו באזור גבול פולין במשך חודשים רבים, ללא טיפול וללא יחס משום גורם – גרמני או פולני – מכיוון שגם הפולנים לא היו מוכנים לקבלם.

11/9/1938
פרשת גרינשפן ופוגרום ליל "הבדולח"

הרשל גרינשפן (Herschel Grynszpan) היה צעיר נסער בן 17, פליט יהודי פולני בפאריס, שהוריו היו בין אלפי היהודים שגורשו לאזור זבונשין (Zbaszyn) בפולין בסוף אוקטובר 1938. ב-7 בנובמבר 1938 התנקש גרינשפן במזכיר השלישי בשגרירות גרמניה בפאריס. גרינשפן קיווה להפנות את תשומת לבו של הציבור למצוקת אלפי המגורשים. המזכיר, ארנסט פון ראת (Vom Rath), מת מפצעי הירי ב-9 בנובמבר בשעות אחרי הצהריים. ההתנקשות הניעה את הנאצים ליישם תכניות שהכינו מראש לפוגרום בכל רחבי גרמניה ואוסטריה. למרות שהפוגרום תואר באופן רשמי כתגובה ספונטנית של ההמונים לרצח המזכיר השלישי, היתה זו למעשה פעולה מאורגנת ביוזמת שר התעמולה, גבלס, בהסכמתו של היטלר.

באותו הלילה נמסרו הוראות בכל רחבי המדינה. ה-SA עודד את ההמונים להשתתף בפוגרום. כ-1,400 בתי כנסת נחרבו או נהרסו באופן חלקי. הפוגרום קיבל את השם "ליל הבדולח" (Kristallnacht) בשל חלונות הראווה הרבים לאין ספור שנופצו. חנויות נפרצו, נפלשו ונבזזו. הנזק לרכוש היה אדיר. בתיהם של יהודים באתרים רבים הותקפו, יהודים רבים נפצעו וכ-100 יהודים נרצחו. כ-30,000 יהודים נעצרו, לעתים קרובות על בסיס רשימות מוכנות, רובם עשירים ובעלי השפעה. הם נשלחו למחנות ריכוז, שם זכו ליחס ברוטלי מצד ה-SS. מאות נספו; אחרים שוחררו לאחר שחתמו על הצהרות שבהן הם מאשרים את כוונתם לעזוב את גרמניה. רכושם הוחרם. באתרים רבים המשיכה ההתפרעות גם לאחר שבאופן רשמי הוכרז על סיומה.

לאחר הפוגרום נקנסה הקהילה היהודית בקנס קולקטיבי של מיליארד מארקים שנועד לפצות את גרמניה על רצח פון ראת ועל הנזקים שנגרמו ב"ליל הבדולח". "ליל הבדולח" היה קו פרשת מים בהכנת חיסולו של מעמד היהודים בגרמניה.

11/10/1938
איטליה מחוקקת חוקי גזע אנטישמיים

חוקי הגזע האיטלקיים אסרו על נישואי תערובת בין יהודים ו"ארים". היהודים הוגדרו באמצעות אמות מידה גזעניות, כפי שנעשה בחקיקה הנאצית, וחוקי הגזע האיטלקיים הטילו עליהם הגבלות נוספות. חוקים אלו היו חלק ממערכת גזענית מקיפה שאיטליה הפשיסטית החלה ליישם בסתיו 1938, מערכת שכללה גירוש יהודים זרים, סילוק סטודנטים ומורים יהודים ממערכת החינוך והגבלות כלכליות.

11/12/1938
צעדים חמורים נגד היהודים

ב-12 בנובמבר, ימים ספורים לאחר "ליל הבדולח", נפגשו נציגים בכירים ממספר משרדי ממשלה ואנשי SS במשרדו של גרינג כדי לדון בכל ההיבטים של "הבעיה היהודית". הנאספים דנו בבעיות שנוצרו לאחר ההרס שנגרם ב"ליל הבדולח" והחליטו ליישם צעדים כלכליים נגד היהודים. בישיבה זו אימצו הנאצים מדיניות של כפיית הגירה בתור קו מנחה לפעולה. המטרה כעת היתה לסלק את היהודים מגרמניה בכל דרך אפשרית. משתתפי הדיון החליטו גם להטיל על היהודים קנס של מיליארד מארק ("בעוון רצח פון ראת") ולהקים "משרד מרכזי להגירת יהודים".

11/15/1938
ילדים יהודים מורחקים מבתי ספר גרמניים

אחד החוקים שנחקקו לאחר ליל הבדולח נגע בגירוש התלמידים היהודים ממערכת החינוך הכללית, גם ממוסדות בהם היו כיתות נפרדות ליהודים. גם לפני החרם הרשמי עברו ילדים יהודים רבים מבתי ספר ציבוריים לבתי ספר יהודיים בשל האווירה האנטי-יהודית וההטרדות מצד מורים ותלמידים לא יהודים.

ב-15 בנובמבר 1938 נאסר על צעירים שהוגדרו כיהודים ללכת לבתי הספר הציבוריים. התקנה העשירית בחוקי נירנברג, שהותקנה ב-4 ביולי 1939, הטילה את האחריות על חינוך הילדים היהודים על "ההתאחדות הלאומית של היהודים בגרמניה" (Reichsvereinigung), שנוסדה שנים ספורות לפני כן. בתי ספר יהודיים המשיכו להתקיים עד קיץ 1941, אז הוצא מחוץ לחוק קיומם של בתי ספר לילדים יהודים ונאסרו אף לימודים פרטיים בהתנדבות.

1/24/1939
גרינג מקים את "הלשכה המרכזית להגירת יהודים"

בהמלצתו של ריינהרד היידריך ובפקודה מפורשת של היטלר, הקים הרמן גרינג לשכה בגרמניה, שמפקדתה בברלין. הלשכה היתה דומה לזו שהוקמה שנה קודם לכן בווינה תחת אדולף אייכמן כדי לעסוק בהגירת יהודים ובגירושם. ב-30 בינואר הודיע היידריך לכל המוסדות הרלוונטיים שהלשכה החדשה תנוהל על ידי היינריך מולר (Mueller), מפקד הגסטפו. לשכות דומות לאלו שבווינה ובברלין הוקמו בפראג.

3/15/1939
גרמניה כובשת את בוהמיה ומורביה (צ'כיה)

באמצע מרס פרץ משבר בצ'כוסלובקיה, ובעידודם של הגרמנים הכריז יוזף טיסו (Jozef Tiso), ראש ממשלתה של סלובקיה האוטונומית, על עצמאות מדינתו. גרמניה כבשה את האזורים הצ'כיים למחרת היום (15 במרס) ובכך חיסלה את הרפובליקה הצ'כוסלובקית השניה, שהתקיימה רק חודשים ספורים. הרפובליקה הצ'כוסלובקית הראשונה נוסדה לאחר מלחמת העולם הראשונה, לאחר פירוק האימפריה האוסטרו-הונגרית. הרפובליקה הצ'כוסלובקית השניה נוצרה לאחר ועידת מינכן (28-29 בספטמבר 1938).

ב-16 במרס הכריז היטלר על "פרוטקטורט" גרמני באזור הצ'כי. באופן מעשי, הפך אזור זה לחלק מהרייך הגרמני. הברון קונסטנטין פון נוירת (Konstantin von Neurath) מונה לתפקיד "פרוטקטור של הרייך". קרל הרמן פרנק (Karl Hermann Frank), מנהיג המפלגה הסודטית הגרמנית, מונה לתפקיד מזכיר המדינה. הרייך מינה את כל המכהנים במשרות הממשלתיות הבכירות. ממשלת האזור הצ'כי ה"אוטונומי" נותרה בשלטון רק במובן הרשמי הצר.

מיד לאחר הכיבוש הופעל "מבצע גיטר" (Aktion Gitter), בו נעצרו מהגרים מגרמניה וכן אישי ציבור צ'כים ויהודים. החלו מהומות נגד יהודים ורדיפתם החלה להיעשות בגלוי. בתי כנסת הובערו ויהודים הותקפו ברחובות. בראש "מבצע" זה עמד הקיצוני ביותר מבין הארגונים הפשיסטיים, "הדגל" (Vlajka), שהיה פעיל במיוחד במוראביה.

3/28/1939
מלחמת האזרחים בספרד מסתיימת

מדריד נכנעה באופן רשמי לגנרל פרנסיסקו פרנקו, שבשורות צבאו שירתו בהתנדבות כ-75,000 איטלקים וכ-19,000 גרמנים. התמוטטות ההתנגדות של נאמני הרפובליקה הובילה להקמת סדרה של בתי משפט ששפטו את מנהיגי הממשלה הקודמת והטילו עונשים חמורים, בהם הוצאות רבות להורג. בסיכום נהרגו כ-750,000 איש במלחמת האזרחים.

4/27/1939
גרמניה מבטלת את חוזה אי-ההתקפה עם פולין ואת ההסכם הימי משנת 1935 עם בריטניה

הגרמנים טענו ש"בממשלת בריטניה שולטת כעת הדעה שבריטניה צריכה להיות תמיד עוינת לגרמניה, בכל אזור באירופה שבו עשויה גרמניה להיות בסכסוך שעתיד להידרדר למלחמה, גם אם אינטרסים אנגליים כלל אינם קשורים בסכסוך זה." עד לאותה עת כבר נתנה בריטניה, לראשונה, ערבות לעזרה למדינות מזרחית לנהר הריין.

ב-28 באפריל 1939 בנאום בווילהלמסהאפן (Wilhelmshaven), ביטל היטלר את הסכם אי ההתקפה על פולין, שהיה אמור להיות בתוקף למשך עשר שנים, בכנותו את ההסכם "אנטי-גרמני" ובלתי מתיישב עם "מדיניות הכיתור". ב"מדיניות הכיתור" כוונתו היתה לבידודה של פולין ככל האפשר ולהימנעות ממאבק בשתי חזיתות, על ידי הגעה להבנה עם ברית המועצות. פולין פנתה לבריטניה וביטאה את רצונה להצטרף לבריטניה, צרפת וברית המועצות, בחזית משותפת נגד גרמניה.

4/27/1939
גיוס חובה בבריטניה

ממשלת הוד מלכותו ביקשה מהפרלמנט להתיר לה להחיל גיוס חובה.

8/23/1939
גרמניה וברית המועצות חותמות על הסכם אי-התקפה

ויאצ'סלב מולוטוב (Viacheslav Molotov), שר החוץ הסובייטי, ויואכים פון ריבנטרופ (Joachim von Ribbentrop), שר החוץ הגרמני, הסכימו לאחר משא ומתן מזורז לחתום על הסכם כלכלי ועל חוזה אי התקפה שלפיו תחולק מזרח אירופה לאזור השפעה סובייטי ולאזור השפעה גרמני.

ריבנטרופ חתם על הסכם אי ההתקפה במהלך ביקור במוסקווה ב-23 באוגוסט 1939. הצדדים התחייבו לא להתקיף זה את זה ולא לעזור לכל צד שלישי בתקיפה. הם הסכימו ליישב סכסוכים ביניהם ברוח לבבית. ההסכם נועד להיות בתוקף למשך 10 שנים.

נספח סודי להסכם דן בהקצאות שטחי ההשפעה ובמיקומם העתידי של הגבולות. ההסכם ונספחו נחתמו שבוע לפני פלישת גרמניה לפולין. לאחר הפלישה חילקו גרמניה וברית המועצות את פולין לאזורי שליטה כפי שנקבע בהסכם.

9/1/1939
גרמניה פולשת לפולין

לאחר סדרת פרובוקציות, תקפה גרמניה את פולין ב-1 בספטמבר 1939. הוורמאכט הקיף את פולין ממערב, צפון ודרום, כוח האדם שלו היה גדול פי שלושה מאשר כוח האדם של הצבא הפולני וציודו היה טוב יותר. הפלישה גילתה את שיטת הלחימה הגרמנית: בליצקריג (blitzkrieg), שיתוף פעולה בין כוחות יבשה, אויר וים, לשם התקפה בו זמנית והכנעה מהירה ביותר של האויב. בתגובה לפלישה הכריזו צרפת ובריטניה מלחמה על גרמניה ב-3 בספטמבר 1939, אך לא נקטו פעולה צבאית לטובת פולין. ורשה נכנעה ב-28 בספטמבר, והקרבות האחרונים התחוללו בימים הראשונים של אוקטובר.

9/3/1939
בריטניה מטילה מצור ימי על גרמניה

למרות חולשתן ההתחלתית של זרועותיה המזוינים, הכריזה בריטניה על מצור ימי על גרמניה ב-3 בספטמבר, יומיים לאחר שגרמניה פלשה לפולין. חיל האוויר המלכותי השליך 6 מיליון עלונים על ערים בצפון גרמניה ובחבל הרור (Ruhr). היתה זו הראשונה מבין פשיטות אוויריות לצורכי הפצת תעמולה.

גרמניה השיבה במצור ימי משלה על בריטניה החל מ-11 בספטמבר, באומרה שמכיוון שהוכרזה עליה מלחמה כלכלית, אין היא יכולה אלא להשיב באותו מטבע.

9/3/1939
בריטניה וצרפת מכריזות מלחמה על גרמניה

צרפת ובריטניה פרסמו אולטימטום ובו דרישה לנסיגה מיידית של כל הכוחות הגרמניים מפולין. כאשר האשים היטלר את בריטניה בכך שעודדה הפולנים למדיניות של פרובוקציות, הכריזו בריטניה, צרפת, הודו, אוסטרליה, ניו זילנד, קנדה ודרום אפריקה מלחמה על גרמניה.

9/17/1939
ברית המועצות פולשת לפולין

ב-17 בספטמבר, כאשר היה ברור שהפלישה הגרמנית הצליחה, פלש הצבא האדום לחלקה המזרחי של פולין, בהתאם להסכמים הסודיים שבחוזה ריבנטרופ-מולוטוב בין גרמניה לברית המועצות.

ב-21 בספטמבר 1939 הוכרז על חלוקת אזורי פולין הכבושים בידי גרמניה לשני חלקים: החלק המערבי סופח לגרמניה והפך לחלק מהרייך; החלק השני כונה "הממשל הכללי" (Generalgouvernement) ועל מנת לשלוט בו הוקם ממשל גרמני אזרחי, שבראשו עמד הנס פרנק.

9/21/1939
היידריך שולח את "איגרת הבזק"

ריינהרד היידריך, מפקד משטרת הבטחון, תדרך את מפקדי האיינזצגרופן (Einsatzgruppen) ואת אדולף אייכמן לגבי מבנה היודנרטים (המועצות היהודיות) בערים הפולניות, גירוש היהודים מאזורי צפון מערב פולין [במקור באנגלית כתוב "צפון מזרח" צ"ל "צפון מערב"] שנועדו להיות מסופחים לרייך, וריכוזם של יהודים בערים גדולות הנמצאות ליד צמתי מסילות ברזל. עוד ציווה היידריך על קיום מיפקד בקרב יהודי פולין וסקר רכוש יהודי. על פי הוראות היידריך היו מועצות היהודים כפופות לארגונו. הוראות אלה הכתיבו את מדיניות הרייך כלפי יהדות פולין.

באיגרת צוין כי צעדים אלו נחשבו צעדים זמניים בדרך ל"מטרה הסופית" (Endziel), שלא הוגדרה באיגרת זו.

9/22/1939
הקמת "המשרד הראשי לביטחון הרייך"

ב-22 בספטמבר 1939 אוחדו ה-SD (שירותי הבטחון) וה-SIPO (משטרת הבטחון) והפכו ל-RSHA (המשרד הראשי לבטחון הרייך, Reichssicherheitshauptamt). תחת פיקודו של היידריך התפתח ה-RSHA בין 1939 ל-1941 לארגון ענק שלבסוף כלל שבע מחלקות: כוח אדם; חוק וסדר; ענייני פנים; גסטפו; המשטרה הפלילית (Kripo); מודיעין; ונושאים אידיאולוגיים.

9/28/1939
חלוקת פולין

גרמניה וברית המועצות חתמו על חוזה גבולות וידידות, חוזה שלמעשה חילק את פולין. באופן כללי קיבלו הגרמנים שליטה על האזור שממערב לנהר הבוג. הממשלות הכובשות טענו שהחלוקה חיונית "לאחר פירוקה של המדינה הפולנית" ושמוסקווה וברלין "רואות זאת כמשימתן להשיב את החוק והסדר באזור זה."

גרמניה צירפה אליה כ-190,000 קמ"ר (73,000 מייל רבוע) של שטח פולני, ובו כ-2 מיליון יהודים. הרוסים השתלטו על כ-202,000 קמ"ר (78,000 מייל רבוע) של שטח פולני וכללו בשטחי השפעתם את המדינות הבלטיות ליטא, לטביה ואסטוניה. רוסיה וגרמניה גם חתמו על הסכם כלכלי שהאריך את חוזה הסחר הקודם שלהן.

פולין נכנעה לגרמניה ב-5 באוקטובר. הגדודים האחרונים של כוחותיה המזוינים נכנעו באזור ראדזין-קוצק (Radzyn-Kock). מתוך 800,000 חיילים פולנים, 694,000 נשבו על ידי הגרמנים; הנותרים נספו, שבו לבתיהם או נמלטו לרומניה או להונגריה. אבדותיה של גרמניה במערכה היו 13,111 הרוגים ונעדרים, ו-27,278 פצועים.

רוסיה, שהשיגה את הישגיה הטריטוריאליים על ידי פלישה לפולין לאחר שזו כבר הוכתה על ידי גרמניה, איבדה רק 737 חיילים במערכה הקצרה.

10/4/1939
הקמת היודנרט בוורשה

"הובאתי לשדרות זוכה (Szucha), שם נצטוויתי להוסיף 24 אנשים למועצת הקהילה ולעמוד בראשה", כתב אדם צ'רניאקוב ב-4 באוקטובר, בהתייחסו לצעד המשמעותי הראשון לקראת ייסודו של היודנרט בוורשה. למרות שצ'רניאקוב היה חבר במועצה המנהלת של הקהילה היהודית לפני המלחמה, הוא לא היה ידוע ביותר בקרב יהודי ורשה.

10/7/1939
"יישוב מחדש" של יהודים במחוז לובלין

ב-28 בספטמבר 1939, יום לאחר שבהסכם עם ברית המועצות הוענק אזור לובלין לגרמניה, דיבר היידריך על "גטו הרייך" במחוז לובלין. התכנית להקים "שמורה" יהודית באזור זה היתה חלק מתכנית מקיפה יותר לארגן את מזרח אירופה לפי קווים "גזעיים" ולבודד פיזית את היהודים. התכנית הפכה למבצעית בתחילת אוקטובר 1939. אייכמן ביקר בווינה, מוראבסקה אוסטראווה (Moravaska Ostrava, מאהריש-אוסטראו, Mahrisch–Ostrau) שבפרוטקטורט של בוהמיה ומוראביה (צ'כיה), ובקאטוביצה (קאטוביץ), שם עשה הכנות לגירוש היהודים משלוש ערים אלה.

ב-12 באוקטובר בחר אייכמן במחוז זארזצ'ה (Zarzecze), לא רחוק מניסקו, על נהר הסאן, בתור מרכז השמורה. היתה זו תכנית נוספת בחיפוש אחר "פתרון טריטוריאלי".

10/8/1939
גטו יהודי ראשון מוקם בפיוטרקוב טריבונלסקי

פיוטרקוב טריבונאלסקי (Piotrkow Trybunalski) היא עיר במרכז פולין, כ-26 ק"מ מדרום ללודז'. ב-1939 חיו בה כ-18,000 יהודים, כשליש מאוכלוסיית העיר, והתקיימו בה חיי קהילה תוססים.

פיוטרקוב נכבשה על ידי הגרמנים ב-5 בספטמבר 1939, ארבעה ימים לאחר פרוץ מלחמת העולם השניה. פעולות אנטי-יהודיות ארעו מיד: רציחות, הכאות אלימות וחטיפת יהודים לעבודת כפייה. חפצי ערך יהודיים רבים וכן כלים ממשקי בית נגזלו. הגרמנים פרצו לבית הכנסת הראשי, המפורסם ביופיו, שדדו את כל חפצי הקודש שהיו בו והכו ואסרו 29 מתפללים. ביום כיפור, 10 ימים לאחר מכן, נבזז ונהרס פנימו של בית הכנסת, ולא נותר ממנו דבר חוץ מארבעה קירות. כ-2,000 יהודים מפיוטרקוב הצליחו להימלט בימים הראשונים לכיבוש, אך מספר היהודים בעיר גדל כאשר הגיעו פליטים מהערים הסמוכות.

ב-8 באוקטובר 1939 הוציא מפקד העיר, האנס דרקסלר (Hans Drexler), צו שבו הורה על הקמת גטו ליהודים בפיוטרקוב. ככל הידוע, גטו פיוטרקוב היה הגטו הראשון בפולין הכבושה. עם זאת, רק בסוף ינואר 1940 הושלמה העברת היהודים לגטו. היודנרט פרסם מספר הודעות שבהן ציווה על היהודים להיכנס לגטו, אך כיוון שלהודעות אלה לא היתה ההשפעה הרצויה, פינו לבסוף הגרמנים את היהודים אחד-אחד מהרובע ה"ארי", ציוו עליהם להשתכן בגטו והעבירו את חפציהם הנותרים לידי נוצרים.

למרות שתושבים נוצריים של הגטו אולצו גם הם להתפנות מבתיהם, פולנים רבים חיו בגטו או קיימו בו עסקים עד אביב 1942. הגטו לא גודר וגבולותיו לא נשמרו. שלטים המציינים את אזור הגטו, ועליהם דמויות גולגלות, הוצבו רק ליד גבולות הגטו והשער הראשי. היהודים הורשו לעזוב את הגטו ללא אישור, אם כי רק במועדים מסוימים במהלך היום, והורשו לשהות למשך תקופות ממושכות יותר ברחובות "אריים". עם זאת, הם לא הורשו ללכת ברחובות הראשיים. תנאי העוצר של היהודים בגטו השתנו מצו לצו. בשל זרם של פליטים ועקורים תפחה אוכלוסיית הגטו מ-10,000 בתחילת המלחמה עד 16,500 באפריל 1942.

10/26/1939
מינהל אזרחי לאזור ה"גנרלגוברנמן" מוקם בפולין

שלטונות הכיבוש הגרמניים הקימו מינהל פוליטי שנודע בשם "הממשל הכללי" (Generalgouvernement) באזור פולין הכבושה שלא סופח לרייך. מקור השם היה במלחמת העולם הראשונה, אשר גם במהלכה כבשו הגרמנים את פולין והקימו בה מינהל אזרחי בשם זה. "הממשל הכללי" חולק לארבעה מחוזות – ורשה, קרקוב, רדום ולובלין – וכל אחד ממחוזות אלה חולק לתת-מחוזות. בירת ה"ממשל הכללי" היתה קרקוב. לאחר פלישת הגרמנים לברית המועצות, נוסף מחוז חמישי ל"ממשל הכללי" – גליציה. ראש "הממשל הכללי" היה המושל הכללי הנס פרנק (Hans Frank).

11/8/1939
נסיון כושל להתנקש בחייו של היטלר במינכן

כל שנה, ב-8 בנובמבר, התאספו היטלר ו"ותיקי החיילים" של המפלגה הנאצית כדי לציין את הפוטש הכושל של 9 בנובמבר 1923. היטלר נהג להתחיל את נאומו ב-8:30 בערב ולנאום עד 10. ב-8 בנובמבר 1939 החליט היטלר להתחיל את נאומו מוקדם מהרגיל. הוא סיים בשעה 9:07 ועזב את המקום. בשעה 9:20 התפוצצה הפצצה וזעזעה את אולם הבירה. היטלר ניצל מנסיון ההתנקשות. תשעה אנשים נהרגו.

כאשר נאם היטלר במינכן, נעצר אדם בשם יוהאן גיאורג אלסר (Johann George Elser) בקונסטנס (Constance) בעודו מנסה לחצות את הגבול לשוויץ באופן לא חוקי. מספר חפצים חשודים נמצאו בכליו והוא נשלח לחקירות. כאשר נודע על נסיון ההתנקשות, הצביעה החקירה הראשונית על אלסר כחשוד. לאחר עינויים הודה אלסר כי הוא האיש שהניח את הפצצה במינכן. אלסר נדון למאסר במחנה הריכוז זקסנהאוזן, ומשם נשלח לדכאו. באפריל 1945 נרצח אלסר בהוראת פקידי ממשלה בכירים.

פקידים בממשל הנאצי היו משוכנעים שאלסר פעל בשיתוף עם המודיעין הבריטי. כוחות אופוזיציה, לעומת זאת, כמו גם רבים מחוץ לגרמניה, היו משוכנעים שפעולתו של אלסר היתה פרובוקציה של הגסטפו. מחקרים מאוחרים הוכיחו מעבר לכל ספק שאלסר פעל לבדו.

אלסר, נגר במקצועו, סבר שעלייתם של הנאצים לשלטון גרמה נזק גדול לתנאי העבודה של מעמד הפועלים. הוא זעם על שלילת חופש הפרט ועל נטילת החינוך הילדים מידי ההורים ומסירתו למוסדות כגון "נוער היטלר". הוא החליט להתנקש בהיטלר לאחר המשבר בחבל הסודטים בשנת 1938, במטרה למנוע את המלחמה, אשר סבר כי היא ממשמשת ובאה. באוגוסט 1939, לאחר פרוץ המלחמה, החל אלסר לתכנן את ההתנקשות. במשך חודש התחבא באולם הבירה, בשעות שלאחר סגירתו, וחפר מנהרה מתחת שורה של לוחות רצפה. כל בוקר הוא היה מכסה את המנהרה ועוזב את האולם לאחר פתיחתו. לאחר שהשלים את המנהרה, שתל שם את הפצצה והתקין עליה קוצב זמן (טיימר).

11/9/1939
לודז' מסופחת לרייך הגרמני

הטרור הגרמני נגד היהודים והפולנים הסלים לאחר שלודז' סופחה לרייך, ב-9 בנובמבר. אלפי יהודים ופולנים נעצרו ונלקחו לכלא רדוגוז'ץ' (Radogoszcz) בפרברי העיר. זמן קצר לאחר מכן נרצחו חלקם והיתר הועברו למחנות ריכוז בגרמניה.

11/23/1939
יהודים בפולין מחויבים לענוד את הטלאי הצהוב

ב-23 בנובמבר ציווה הנס פרנק, באחד מהצווים הראשונים שלו כמושל הכללי של "הממשל הכללי" בפולין, ש"כל הגברים והנשים היהודיים ב'ממשל הכללי' מגיל עשר ומעלה [יחלו] ב-1 בדצמבר 1939 לענוד על השרוול הימני של בגדיהם ומעיליהם סרט לבן ברוחב של 10 ס"מ לפחות ועליו מגן דוד [כחול]."

11/30/1939
ברית המועצות פולשת לפינלנד

ב-23 באוגוסט דרשו הסובייטים שפינלנד תמסור לברית המועצות שטחים ליד לנינגרד ובסיס צבאי בהאנגו. בתמורה הציעו הסובייטים לפינלנד שטחים חלופיים. ב-30 בנובמבר 1939, לאחר כשלון המשא ומתן, החלו הסובייטים ב"מלחמת חורף". למרות יחסי הכוחות שנטו באופן ברור לטובת ברית המועצות, התנגדו הפינים בנחישות. ב-12 במרס 1940 חתמו המדינות הסכם שלום, במסגרתו נענו דרישות הסובייטים.

הכללת פינלנד בתחום ההשפעה הסובייטי היתה אחד התנאים בנספח הסודי שבחוזה ריבנטרופ-מולוטוב, נספח שבו חולקו אזורי ההשפעה בין גרמניה הנאצית וברית המועצות ערב הפלישה לפולין.

12/2/1939
הנאצים מתחילים את השימוש במשאיות גז לשם רצח חולי נפש

במסגרת תכנית "המתת החסד" (אאותנזיה, Euthanasia), החלה באוקטובר 1939 רציחתם של חולי נפש, חולים תורשתיים, נכים, גורמים שהוגדרו "א-סוציאליים" (עבריינים, משתמטים מעבודה), הומוסקסואלים, חיילים חולים, דיירי מוסדות סעד, אסירי מחנות ריכוז, פועלים זרים ועוד. הרציחות בוצעו בירי, בגזים או בזריקות רעל. את הרציחות ביצעו על פי פקודה מהיטלר כמה מאות רופאים, אחיות ואנשי מינהלה. למבצע לא היה סעיף תקציבי רשמי וזהותם של חלק מהרוצחים היתה בדויה, למרות שהיו פקידי הממשל. זאת כדי לשמור על סודיותן של הרציחות. על מנת למנוע היסוסים על רקע מצפוני, סופקו משקאות אלכוהוליים לרוצחים והם קיבלו חופשות רבות ותנאי שכר נדיבים.

ב-2 בדצמבר החלו הרציחות על ידי משאיות גז. עד קיץ 1941 נרצחו יותר מ-100,000 איש. בקיץ 1941 הורה היטלר באופן רשמי על הפסקת הרציחות עקב ביקורת ציבורית, אך הרציחות המשיכו בסתר עד תום המלחמה.

12/14/1939
ברית המועצות מסולקת מחבר הלאומים בעקבות החוזה עם גרמניה ותקיפת פינלנד

ברית המועצות התקבלה לחבר הלאומים רק ב-1934, שנה לאחר שגרמניה עזבה, וסולקה מהחבר ב-14 בדצמבר 1939 עקב תקיפת פינלנד. סילוק ברית המועצות לא נעשה בהתאם לתקנות חבר הלאומים: רק 7 מתוך 15 החברות במועצת החבר הצביעו בעד הסילוק, בהן בריטניה, צרפת ובלגיה, ושלוש מהמצביעות בעד הסילוק התקבלו כחברות במועצה רק יום לפני ההצבעה בנושא – בוליביה, מצרים ודרום אפריקה. היתה זו אחת מפעולותיו האחרונות של חבר הלאומים לפני שחדל להתקיים, עקב מלחמת העולם השניה.

  • Facebook
  • YouTube
  • Twitter
  • Instagram
  • Pinterest
  • Blog