עדויות

תנועות הנוער לפני המלחמה תנועות הנוער בתקופת הגטו עדויות מרכז מידע אודות גטו לודז' ציר הזמן חזרה לדף הבית של התערוכה

 

 

 

 

 

 

עדותה של אסתר דובלין               

על פעולות ה 'שומר הצעיר' בגטו לודז'

אסתר דובלין, ניצולת שואה, ילידת לודז'. בת יחידה למשפחה  ציונית-סוציאליסטית. הייתה בכתה ה' כשפרצה המלחמה.

 

"בגטו הייתי כל הזמן רעבה, ובחורף סבלתי נורא מקור. נעלתי קפקפי עץ שגרמו לי ייסורים רבים. בהעדר מים חמים לא הרביתי להתקלח וקיבלתי גרדת מוגלתית. בחורף השני קיבלתי שעול וחום – דבר המבשר רעות. לא מזמן נודע לי שאמי פנתה ביאושה לפייבל פודמבסקי, המדריך שלי בתנועה, והוא סידר לי ביקור אצל רופא טוב והשיג לי תרופות , דבר שהציל אותי משחפת...

בזמנים הכי קשים ב-1941 הופיע אצלנו בבית פייבל והודיע שמארגנים בגטו, במחתרת, כל תנועות הנוער, ובזה התנועה שלי מכיתה ד'  -השומר הצעיר. אמי נדבה את הדירה שלנו לפגישות. מאותו הרגע זקפתי את ראשי, פעמיים בשבוע היינו נפגשים (אחרי שעות העבודה), שרים שירים בעברית, מתכוננים לעליה ארצה, לומדים ידיעת הארץ, קשר ועזרה ראשונה. הבוגרים לימדו אותנו על חיים נחמן ביאליק. שרנו "תחזקנה"… צעקנו: "אנו נבנה הגליל", ארגנו ערבים מוקדשים לסופרים ולחגים, ארגנו עזרה הדדית. הרגשנו שזו ההתנגדות שלנו לגרמנים."

 

מתוך: ארכיון יד ושם: עדויות

מספר: 0.3/5492

 

 

 

עדותו של ישראל אבירם

על הצטרפותו לתנועת 'הנוער הציוני' בגטו לודז'

 

ישראל אבירם, ניצול שואה, יליד לודז'. גדל במשפחה דתית. שימש מדריך זוטר בתנועת ה 'נוער הציוני' בגטו לודז'. אחרי המלחמה הצטרף לתנועת ה'שומר הצעיר'.

 

"אני יליד 1926. גדלתי במשפחה דתית מאוד…  בשנות השלושים האחרונות חדרה אווירה ציונית לביתנו, והציונות לא היתה לי עוד זרה…

הצטרפתי לתנועת "הנוער הציוני" רק ב 1942. לא ידעתי כלל על קיום ההכשרות במרישין, ולו ידעתי, הייתי "רץ" לשם…

ערב אחד, הזמין אותי חבר עמו עבדתי, לבוא לפגישת ה"קן" של "הנוער הציוני"…הערב ההוא, בו באתי לראשונה ל"קן", היה נקודת מפנה  בחיי. כל מה שהיה לפני הערב הזה, לא דמה למה שהיה אחריו.

פתאום היה טעם אפילו לחיי היום יום האפורים והעצובים של הגטו. היה למה לצפות במשך היום ובערבי ה "Zbiorka" (ההתכנסות), או בערבים של סתם פגישות עם חברים, הגטו מסביבי כאילו לא היה קיים ! לא הגירושים ואפילו לא הרעב.

אני יכול לומר בוודאות, כי הודות לתנועה שרדתי וניצלתי מרעב. הלא לפני כן הייתי רעב בשעות כל היממה, ואילו מאז שבאתי לתנועה, בשעות ששהיתי ב"קן" ובין החברים, לא רעבתי, לא זכרתי כלל את הרעב. הייתי עסוק, ראשי וכולי , בדברים אחרים."

 

מתוך  משואה, קובץ שנתי לתודעת השואה והגבורה,כרך כב', תל אביב, 1994, עמודים  65-64.

 

"היה גם שיתוף פעולה עם תנועות נוער ציוניות אחרות. היה, למשל מדריך בתנועת 'גורדוניה' שהגיע יום אחד אלינו ל"קן" ולימד אותנו שירים בעברית.

שרנו הרבה בעברית. אני זוכר שהכרתי אז, למעלה מ 100 שירים בעברית."

 

מתוך: ראיון עם ישראל אבירם,  28.07.04.

 

 

עדותה של שרה שטרן – קטן

על הקמת קיבוצי ההכשרה במרישין ועל ההכשרה של תנועת 'בני עקיבא'

שרה שטרן, ניצולת שואה. ילידת לודז', ממשפחה דתית ציונית. כשפרצה המלחמה היתה בת 20 ועבדה כמורה וכמדריכה בתנועת בני עקיבא. בתקופת המלחמה רכזה את פעילות בני עקיבא בגטו לודז'. עלתה ארצה ב 1947. שרתה בתפקידים ציבוריים רבים וביניהם שמשה כחברה בכנסת התשיעית מטעם המפד"ל והיתה חברה בהנהלת יד ושם. נפטרה בשנת 2001.

 

"לפני ההתארגנות, אנחנו חשנו באפס המעשה של אלה שנמצאים. חשנו שאין – לא מעשה, לא בית ספר, לא עבודה, ואנשים מסתובבים במסגרת של חיי בלימה...

הלכנו לחפש קודם כל איזה מקום, איפה שאפשר לרכז את הנוער. ומכאן זה התחיל, מחיפוש מקום לריכוז. כי אם נרכז אותם, אחר כך כבר אולי נעשה משהו... והגענו לאזור בלתי מיושב בתוך הגטו... שהיו שם בתים קטנים, עם גינות נוי, גינות ירקות.

חשבנו שזה יהיה מקום למועדון או מועדונים בשביל התנועות... הרעיון של קבוצות חקלאיות בא בעקבות הטיעון שזה יהיה מסווה נגד הגרמנים, שזו לא תהיה התארגנות תנועתית, או התארגנות של כוח איזה שהוא, אלא אלה הן קבוצות שיעסקו בעבודת אדמה.

...הקצבת המזון היתה תוספת חשובה מאוד, גם בשביל הילדים לעומת הבית. שהם אכלו כאן (במרישין) אז לא אכלו בבית, וגם הדיור – המיטה, שהם ישנו במרישין, המיטה הזאת היתה פנויה בגטו, בתוך המשפחה.. זאת היתה תכנית בעלת חשיבות כפולה ומכופלת, גם רוחנית, גם פיסית. גם לנוער וגם למשפחה.

...גידלנו ירקות – בצל, צנוניות.. לצעירים יותר היו גם לימודים – שיעורים ממש. שיעורים בתורה, שיעורים במקצועות אחרים... אחרי הצהרים היו פעילויות, שיחות על נושאים מסוימים... היום התמלא בלי לחשוב על הגורל שסבב אותנו...

היו  חיים מלאים..."

 

מתוך: ארכיון יד ושם: עדויות

מספר: 0.3/10236

 

 

עדותו של יוסף מייר

על פעילות תנועת הנוער הקומוניסטי בגטו

יוסף מאייר. ניצול שואה. נולד בלודז' ב 1925. היה חבר בתנועת הנוער הקומוניסטי בגטו לודז'. ניצל ממוות במחנות ושב להתגורר בלודז' אחרי המלחמה. עדותו נמסרה שלושה חודשים אחרי סיום המלחמה, באוגוסט 1945.

 

"מיד בהתחלת הגטו בשטח הגימנסיה בגטו, הוקם ארגון נוער שמאלני. .. בהתחלה, אופי הפעילות היה תרבותי – חינוכי. הארגון הקיף חוגים רחבים של נוער, שבאמת התייחסו ברצינות לעניין ועבדו במרץ לחנך את עצמם ואחרים.

... לידם פעל ארגון, גם שמאלני – מקצועי בשטח בתי חרושת ומחלקות RESORT (מחלקה של ענף עבודה, ע.ו.)... באותו זמן היו בגטו הרבה מחלקות – רסורטים ועבודות הועברו אליהם.

מטרת הארגון היה לשפר את במצב הכלכלי, מאבק עם מנהלי הרסורטים . המאבק התנהל תחת הסיסמה PRACUJ POWOLI

 (P.P. ) כלומר – לעבוד לאט, לחבל ביצור, לגרום נזקים לפשיזם.

 

מתוך: ארכיון יד ושם: עדויות

מספר: 49/10236M

 

 

ראיון עם הד"ר שמואל קרקובסקי

על תנועות הנוער בגטו לודז'

שמואל קרקובסקי. ניצול שואה. נולד בוורשה בשנת  1926.  גדל בלודז'. הצטרף לתנועת השומר הצעיר בגטו לודז' בשנת 1941. שימש כחניך וכמדריך.

ד"ר קרקובסקי ניהל את ארכיון יד ושם בין משנת 1978 ועד 1993. כתב ספרים ומחקרים רבים בנושא השואה. כיום משמש חוקר ויועץ במכון הבין לאומי לחקר השואה ביד ושם.

 

ש: ד"ר קרקובסקי, נולדת בוורשה. מתי ובאילו נסיבות הגעת ללודז' ?

ד"ר קרקובסקי: אכן, נולדתי בוורשה, אולם בגיל 3 עברתי עם משפחתי ללודז' ושם גדלתי והתחנכתי.  אבי כנראה שמע מאחיו שבלודז' יש יותר הזדמנויות לעבודה מאשר בוורשה וכך עברנו ללודז'. מאז שאני זוכר את עצמי, אני לודז'אי. עם זאת, המשכנו לבקר את קרובי משפחתנו בוורשה עד שנת 1939.

 

ש: מתי הצטרפת לתנועת נוער ?

ד"ר קרקובסקי: הצטרפתי לתנועת השומר הצעיר רק בקיץ של שנת 1941. באתי בעקבות חבר שלי שגר בשכנות עמי לפני המלחמה. שמו היה מנדל וולפוביץ. היינו נפגשים מפעם לפעם אולם בחורף של אותה שנה (1941)  רבים מן החברים חלו ומתו והעסק כמעט נתחסל. בקיץ 1942, חודשה הפעילות. 

 

ש:  ספר לי קצת על הפעילות של ארגוני הנוער בגטו ?

ד"ר קרקובסקי: כתבתי על כך מאמר ב 'ילקוט מורשת' תחת השם 'גילויי התנגדות בגטו לודז''.

המגזר העיקרי של פעולותיהן של תנועות הנוער היה עבודה תרבותית והשתלמות אידיאולוגית.  השתלמות אידיאולוגית היתה חלק חשוב מאוד מן הפעילות בתנועות הנוער.  אנשים צעירים בילו בגטו שעות רבות בנסותם לקבוע מה נכון ומה פגום בחיי העמים, איזה עולם היו רוצים, כיצד לקחת חלק בבניית עולם טוב יותר ומה הדרך העדיפה לשרת את עמם.

 

ש:  היה לכם קשר  עם ראש האלטסטנרט רומקובסקי ?

ד"ר קרקובסקי: לא, לא היה כל קשר. הגישה של הארגון שלנו ('השומר הצעיר') היתה קיצונית ביותר כלפיו.

 

ש:  על איזה רקע?

ד"ר קרקובסקי: בעיקר על רקע שיתוף הפעולה שלו עם הגרמנים. היתה גם בעיה נוספת שנאבקנו בגינה נגדו וזה היה בנושא של החלוקה הבלתי צודקת של מזון בגטו.  בגטו, כשהיו מחלקים את המזון, היו גם 'פרומיננטים' (מועדפים), שקיבלו קצת יותר.

 

ש:  האם היה לכם שיתוף פעולה עם ה 'בונד' והקומוניסטים בנושא של חבלה בייצור ?

ד"ר קרקובסקי: גם אנחנו דגלנו בחבלה בייצור ו"עבודה לאט" על מנת לסייע כמה שפחות לאויב.

אתן לך דוגמא לחבלה שהיתה מטופשת מצדי. עבדתי במפעל לתיקון מכונות תפירה ומנהל העבודה שלי תפס אותי עושה תקלה באחת המכונות. אז הוא פנה אליי ואמר לי: "את הסוציאליזם אל תלמד אותי, עם הדגל האדום אני כבר צעדתי ב 1 במאי. אך עשה זאת בשכל ובלא להיתפס... עדיף לתקן ולעשות בה תקלה שתקרה במשך הזמן, כדי שלא תיתפס."

 

ש:  מה היה יחסם של ההורים והמבוגרים לפעילות שלכם?

ד"ר קרקובסקי: זה השתנה מאוד בין בתים שונים. למשל אצלי בבית, אבי היה פעיל במפלגת 'פועלי ציון – שמאל'. אני מניח שהוא לא היה מתנגד לפעילות שלי אך בגלל ששמרנו על מעטה של חשאיות, לא ספרנו ולא דברנו... אבי לא ידע על  הפעילות שלי בתנועה. את ספריי הייתי מחביא בחדר.  יום אחד נאלצתי לספר לאחותי הגדולה. הייתי צריך לבקש ממנה שתעמוד במקומי בתור לחלוקת המזון מאחר והייתי צריך להדריך. כך נודע לה ומאוחר יותר היא בעצמה הצטרפה אל התנועה. לעומת זאת, אמו של טאובר, המדריך הראשון שלי כשהצטרפתי 'שומר הצעיר', כשגילתה שהוא קורא בכתביו של לנין... עשתה סקנדל גדול מאוד. באופן כללי ההורים לא התנגדו בדרך כלל לפעילות.

 

ש:  מה ידעתם על הגירושים ועל יעדם?

ד"ר קרקובסקי: ידענו מעט מאוד. הגרמנים הצליחו להונות אותנו שהמגורשים נשלחים למחנות עבודה. ובכל זאת, עשינו הכל כדי לא להישלח.

 

ש:  עד מתי נשארת בגטו?

ד"ר קרקובסקי: אני נשארתי בגטו עד לשלבים האחרונים ביותר, עד החיסול באוגוסט 1944. כשנודע לנו על הכוונה לחסל את הגטו, החלטנו בתנועה, להתחבא ולא להתייצב לגירוש. עשינו גם תעמולה בקרב האנשים בגטו לא להתייצב. הבעיה היתה שהגרמנים סגרו את המפעלים והפסיקו לחלק את טיפת המזון שהיינו זקוקים לו כדי לשרוד. מזון ניתן רק לאלו שהתייצבו לגירוש. בסופו של דבר, לא היתה לנו ברירה והחלטנו להתייצב, כולנו כאיש אחד, ביום האחרון לגירושים,

ב 30 לאוגוסט 1944. עלינו על הרכבות שנסעו לאושוויץ. כשהגענו לשם, הבנו איזה טעות עשינו, אך זה היה כבר מאוחר מבחינתנו...

 

ש:  האם אתה שותף לתחושה שהפעילות במסגרת תנועות הנוער הצילה בני נוער רבים ועזרה להם לשרוד את מאורעות השואה ?

ד"ר קרקובסקי: אני חושב היום שהעובדה שהיינו חברים בארגון בתנאים של הגטו, ברעב האיום...כשאנשים מתו כמו זבובים, כשחמישית מן האנשים בגטו מתו מן הרעב... אם זה נתן לנו איזה שהיא מטרה, משהו להיאחז בו... אז זה נתן לנו הרבה. אתן לך דוגמא, היתה לנו ספריה חשאית בגטו. היו בה מאות ספרים אני לא חושב שאני זוכר תקופה שקראתי בה כל כך הרבה כמו בתקופה שהייתי בגטו. זה בהחלט נתן לנו כוח.

 

כל הזכויות שמורות © 2013 יד ושם - רשות הזיכרון לשואה ולגבורה