|  הודעות לעיתונות  |  צור קשר  |  חנות מקוונת

יד ושם סגולות של זיכרון

"בלוטי עצמות ולטושי מבט" (מאיר בוסאק)

לתת דמות לגוף

התערוכה "סגולות של זיכרון" מורכבת מאחד-עשר פרקים המייצגים מקבצים תמטיים או ויזואליים של יצירות האמנות. "לתת דמות לגוף" הוא אחד הפרקים.

משחר האנושות התמודדו אמנים עם מאווייהם לתת דמות לגוף האדם כביטוי להווייתו. הם ביקשו, בהינף קו או כתם צבעוני, לבטא את הדקויות  האין-סופיות  של האנטומיה האנושית – גוף האדם העירום. לעתים האמן מציג גוף נאה וארוטי, לעתים סמלי או אלוהי, אך תמיד מתוך נאמנות לגופו שלו, להיותו בן המין האנושי בתקופתו. ומה יעשה האמן בעת ההיא, שבה הוא נמנה עם המין האנושי הנידון לכליה, כשאין דריסת רגל ליופיו האנטומי של גוף האדם וכאשר, כחלק מתורת הגזע העליון הנאצית, מתפתחת תרבות של האדרת גופו של הקלגס המדכא את קורבנותיו (ובכללם האמנים) עד עפר ומכלה את גופם?

יש פרדוקס מובנה במאוויי האמן הניצול להצטרף לתולדות האמנות, לשלשלת הביטוי של הגוף האנושי. הרעבת הגוף עד כדי שידפון, כיליונו והיתמרותו בעשן הכבשנים במחנות ההשמדה אינם  הד לצלם אלוהים באדם. אף-על-פי-כן הנושא אינו נעדר מיצירותיהם של הניצולים, שהרי בגורלם ובגורל יקיריהם מדובר, והזיכרון זוכר את כל מרכיבי ההוויה, גם הבלתי אנושית. בלשונו של האמן אדולף פרנקל: "בהדרגתיות כתמי הצבע מתממשים לפנים, לפעמים חיות – יצורים לא ברורים, מחציתם אדם, מחציתם חיה – והזיכרונות חוזרים במשנה בהירות." 1

ביצירותיהם של הניצולים אפשר להבחין בכמה קבוצות התייחסות לגוף האדם, אך נראה שכמעט בכולן היסוד האקספרסיוניסטי הוא הדומיננטי. למותר לציין שהבחירה הזו אינה מציינת המשכיות למגמה האופיינית בקרב אמני המאה העשרים, שהשתמשו בהגזמה ובעיוות גוף האדם כדרך לביטוי אישי והתרחקות משיקוף המציאות כפי שהיא;  הלוא המציאות שחוו הניצולים והמראות שראו במו עיניהם עולים עשרת מונים על כל עיוותי הגוף שציירים עשויים לשוות בדמיונם. היש עיוות גדול מן העיוות הניבט אלינו מן התצלומים שצולמו במחנות ההשמדה, עם שחרורם של האסירים? גופות מצומקות, כחושות מרעב ומחולי שנערמו בתנוחות בלתי אפשריות, בתלי תלים אנושיים – הזהו צלם האדם?

בכלל היצירות המוצגות, למעט ביצירות שבהן האמן מתמקד בדיוקנו שלו, מחיקת היחיד, האינדיבידואל, על-ידי הקלגס, ניכרת בדמויות המקובצות: ההיצמדות האנושית של רגע לפני, מתוך בושה בשל הגוף העירום, מתוך פחד. ואולם המגננה האנושית, המתבטאת בהיטמעות בקרב חברי הקבוצה, אינה יכולה לגונן מפני הסוף הבלתי נמנע. עם זאת, גם ביצירות שבהן האמן מתמקד – אף אם לא במוצהר – בבבואתו שלו כראי התקופה בעיצומן של ההתרחשויות, הדיוקן האישי מסמל את מי שאמנם יצא מן התופת, אך נפשו הצטלקה והתעוותה. כפי שהיטיבה להביע במילים  האמנית רנה בקין:  "גדלתי הפוך, ראשי באדמה ושורשיי ברוח." 2


1 Frankl, Adolf, Visions of the Inferno, Rome: Chiostro del Bramante, 2000, p. 19

2 בקין, רנה, מנחם, קיבוץ ברעם: מוזיאון בר דוד לאמנות יהודית, 1995, ע’ 13