איסור על לידות בגטו - ב-5 בפברואר 1942 הודיעו אנשי הגסטאפו לנציגי היודנראט בגטאות שאוולי ו-וילנה כי פקודה מברלין אוסרת על המשך הלידות. ביולי 1942 הוטלה הגזרה גם על גטו קובנה. רשמית נסגרו חדרי הלידות בגטאות אלו. המחלקות הרפואיות ביצעו הפסקות היריון רבות וסייעו בהסברה ובאספקת אמצעים למניעת הריון. הרופאים ניצבו בפני דילמות מוסריות קשות הנוגעות לגזרת הלידות, שהעיקריות בהן היו התמודדות עם נשים המסרבות להפסיק את הריונן וכן שאלת גורלם של תינוקות שייוולדו לאחר הטלת האיסור.

יהודה לייב גורדון, מגדולי המשוררים העבריים בתקופת ההשכלה, נולד בווילנה ולמד ב"חדר" ובבית מדרש. עוד מילדותו התבלט בבקיאותו במקורות. הוא התקרב לתנועת ההשכלה, למד שפות זרות והחל לקרוא ספרות כללית. בתום לימודיו החל לעבוד כמורה בערים ועיירות באזור וילנה וכן החל לכתוב שירה ופרוזה. גורדון כתב על לבטיהם של יהודי מזרח אירופה בעידן המעבר ממסורת להשכלה. הוא קרא ליהודים בני זמנו להשתלב בחברה הכללית. בשירו "הָקִיצָה עַמִּי" טבע את הכלל "הֱיֵה אָדָם בְּצֵאתְךָ וִיהוּדִי בְּאָהֳלֶךָ". יצירות נוספות כתב בהשראת התנ"ך ותולדות עם ישראל. כמו כן כתב משלים, שרובם היו עיבודים למשלים קלאסיים ואחרים.

מרק דבורז'צקי (1908 – 1975) - מרק (מאיר) דבורז'צקי נולד ב-1908 בווילנה וסיים את לימודי הרפואה באוניברסיטת וילנה ב-1935. כשפרצה המלחמה שרת בצבא הפולני ונפל בשבי הגרמני. הוא ברח מהשבי וחזר לווילנה. בתקופת הגטו פעל כרופא. נסיונו להצטרף לפרטיזנים נכשל. הוא גורש מהגטו למחנה עבודה באסטוניה. לאחר השחרור עלה דבורז'צקי לארץ והיה מחלוצי חקר הרפואה בשואה. הוא העיד במשפט אייכמן. בין ספריו – ספר על קורות גטו וילנה: "ירושלים דליטא במרי ובשואה". ב-1953 הוענק לו פרס ישראל במדעי החברה.

יאדוויגה דודז'ץ, מורה מכפר קטן במחוז וילנה, היתה פעילה בתנועת הצופים הפולנית. בשנת 1934 עברה דודז'ץ לווילנה שם יצרה קשר עם התנועה הציונית של הצופים היהודים. במהלך הכיבוש הגרמני התעקשה דודז'ץ להעסיק יהודים במפעל העץ שניהלה. דירתה היתה מעל סדנת העבודה ושימשה מקום מפגש לחברי המחתרת היהודית. הודות לקשריה עם המחתרת הפולנית מצאה דודז'ץ מקומות מסתור, השיגה מסמכים "אריים" ואישורי עבודה ליהודים רבים ואף הבריחה נשק לגטו עבור חברי "ארגון הפרטיזנים המאוחד" (פ. פ. או.) ותכננה עמם דרכי התנגדות. לאחר שהלוחמים היהודים יצאו מגטו וילנה המשיכה דודז'ץ לשמור עמם על קשר ואפשרה להם להשתמש בביתה בתור מקום מפגש. דודז'ץ היתה קתולית אדוקה ופעולתה נבעה מאמונתה הדתית האיתנה. לפני שחרור וילנה ביולי 1944 נפצעה דודז'ץ מנתז פצצה. רגלה נקטעה, היא לא התאוששה מהניתוח ומתה בבית החולים. ב-17 ביוני 1999 הכיר יד ושם ביאדוויגה דודז'ץ כחסידת אומות העולם.

דפוס האלמנה והאחים ראָם הוקם בסוף המאה ה-18 בווילנה והיה בית דפוס והוצאה לאור. המהדורה של התלמוד הבבלי שיצאה ב"דפוס ראם" ב-1880-1886 משמשת יסוד לכל הדפסות התלמוד הבבלי עד היום. במלחמת העולם הראשונה נפגעה הפצת הספרים, וכך גם גביית החובות. בית הדפוס צמצם את פעילויותיו ופיטר פועלים ופקידים. עם התקרבות הגרמנים הורו השלטונות להעביר לפנים רוסיה חלק מציודו של בית הדפוס. בעת הכיבוש הגרמני חיו הפקידים והפועלים המעטים שנשארו בבית הדפוס, ובהם המנהל הזקן ש"ש פייגנזון (שפ"ן הסופר), חיי מחסור אך המשיכו להכין ספרים חדשים לדפוס. עוד לפני תום המלחמה החלה התאוששותו של בית הדפוס. ב-1922 פרש פייגנזון בגיל 90, אך בית הדפוס המשיך לפעול ולהדפיס מהדורות חדשות, בעיקר של כתבי דת כגון התלמוד הירושלמי וש"ס בבלי.

ה.ק.פ. ( - H.K.P KraftfahrPark Heeres) - עם כיבוש וילנה הקימו בעיר יחידות הנדסה של הוורמאכט שני בתי מלאכה לתחזוקת כלי רכב צבאיים כחלק ממערכת בתי המלאכה של הוורמאכט (HKP), ובהם הועסקו יהודים תחת פיקודו של רב סרן קארל פלאגה. לאחר הגירוש הראשון לאסטוניה באוגוסט 1943 הועברו עובדי ה.ק.פ. ובני משפחותיהם – כ-1,000 איש - מהגטו לשני גושי בניינים ברחוב סובוץ', מחוץ לגטו. המקום גודר והפך למחנה. ב-27 במרס 1944 נערכה אקציה נגד הילדים במחנה. עם התקדמות הצבא הסובייטי חוסל מחנה ה.ק.פ. והאנשים הובלו לפונאר ונרצחו. בלילה שבין 2 ל-3 ביולי ברחו כ-150 איש מה.ק.פ. בליל 4 ביולי תקפה קבוצה מזוינת מ-ה.ק.פ. את משמר האס-אס, פגעה בשני שומרים ופרצה אל מחוץ למחנה. 150-200 איש מ-ה.ק.פ. - בהם ילדים - ניצלו ב"מאלינות" ועל ידי בריחה.

במאה ה-18 נולד ופעל בווילנה הגאון ר' אליהו בן שלמה זלמן - הגר"א. כבר מילדותו חידש חידושי הלכה. למרות פניות רבות אליו סירב לכהן כרב וזאת כדי שיוכל להמשיך ללמוד. הוא התקיים מקצבה שנתנה לו הקהילה והקדיש את זמנו לחקר התלמוד והמקרא. הוא גילה טעויות, קבע נוסח מדויק, ביאר את התלמוד הבבלי, מדרשים ו"שולחן ערוך", כתב פירושים לספרי קבלה ופסק דינים. כמו כן למד מתמטיקה, אלגברה, אסטרונומיה ו"חכמות חיצוניות" נוספות, עודד רכישת השכלה כללית, בעיקר בתחום המדעים, ואף עודד תרגום יצירות בתחומים אלו. בגיל 40 החל הגאון מווילנה ללמד חוג מצומצם של תלמידים נבחרים, שלימים זכו לפרסום בזכות עצמם. חוג תלמידיו התפתח למרכז רוחני רב השפעה בתחומי ההלכה והקבלה. בתקופתו הוטבע בעיר הכינוי "ירושלים דליטא". עולם הישיבות שפעל במזרח אירופה בהשראתו הפך לזרם מוביל ביהדות החרדית עד היום. הגאון מווילנה התנגד ללימוד בסגנון הפלפול, ולמד ולימד בסגנון החותר לפסיקת הלכה ישירה. הוא לא נרתע מלפסוק על פי הבנתו, ולעתים בניגוד לפוסקים קודמים, ל"שולחן ערוך" ולנוהג המקובל. הגאון מווילנה החשיב את מצוות יישוב ארץ ישראל, כחלק מתהליך שיוביל לגאולה. הוא אף יצא בדרכו לארץ – אך חזר. בראשית המאה ה-19, לאחר מותו, יצאו לארץ ישראל שלוש קבוצות מתלמידיו.

המדיניות הגרמנית בתקופת השקט היחסי - ב"תקופת השקט היחסי" פסקו האקציות כיוון שאבדות הגרמנים במלחמה ורצח היהודים ושבויי המלחמה הסובייטים יצרו מחסור חמור בכוח אדם. ליטאים התחמקו מגיוס לעבודה שכן הבינו שתמורת שיתוף פעולה עם הגרמנים לא יזכו לעצמאות מדינית אלא ידוכאו. עלה ערכם של היהודים שנותרו ככוח עבודה בגטאות. באפריל 1942 פג תוקפם של ה"שיינים" אך בווילנה חולקו תעודות עבודה חדשות והתפוגג החשש מחיסול מיידי של הגטו.

הפרובוקציה הגדולה, 31 באוגוסט – 2 בספטמבר 1941 - ב-31 באוגוסט נכנסו שני ליטאים לבושים אזרחית לדירתו של נוצרי בפינת הרחובות גלזר (הזגגים) וברייטה (הרחב). הם ירו מהחלון שתי יריות, יצאו לרחוב וצעקו כי יהודים ירו על גרמנים. הליטאים וקבוצת חיילים גרמנים התפרצו לדירה אחרת בבנין, הוציאו שני יהודים לרחוב וירו בהם למוות. כך החל טיהור האזור בו נועד לקום גטו. גורשו כל דיירי הרחובות בהם התגוררו יהודים במשך מאות שנים ודירותיהם נבזזו. הם לא הורשו לקחת דבר ולא אפשרו להם להתלבש. רבים יצאו בבגדיהם התחתונים. הקורבנות גורשו לפונאר. רובם עברו קודם התעללות בכלא לוקישקי. הגברים גורשו ברגל והנשים, הזקנים והחלשים הובלו במשאיות. בפונאר נרצחו הגברים בירי בקבוצות של עשרה, ואחר כך הנשים והילדים. שש נשים שנפצעו קל הצליחו לצאת מהבורות בלילה. הן שבו לווילנה בעזרת איכרים מהסביבה ואושפזו בבית החולים היהודי. ב-1 בספטמבר הודיע הינגסט כי כל הציבור היהודי אחראי לירי על הגרמנים. ב-2 בספטמבר נשלחו רוב חברי היודנראט הראשון לפונאר. ב"פרובוקציה הגדולה" נרצחו, לפי מקורות שונים, בין 3,700 ל-8,000 נפש. מספר יהודים שיחדו חיילים גרמנים אצלם עבדו וכך השיגו שחרור קרובים בודדים מכלא לוקישקי.

בירת ליטא השוכנת בדרום מזרח ליטא במפגש הנהרות וילניה (Vilnelė) ונריס. בעבר היתה בירתה של נסיכות ליטא ובין שתי מלחמות העולם - עיר מחוז בפולין. בעולם היהודי נודעה כ"ירושלים דליטא" – מרכז רוחני יהודי ראשון במעלה. בין שתי מלחמות העולם היתה המרכז היהודי הרביעי בגודלו בפולין לצד קרקוב ואחרי ורשה, לודז' ולבוב.בעברית גם: וילנא, ווילנא או ווילנה.בליטאית Vilnius.ביידיש: ווילנע.ברוסית: Вильнюс.בפולנית: Wilno

ועד מדינת ליטא הוקם בסוף המאה ה-15 ושימש עם "ועד ארבע ארצות" בתור כנס מייצג עבור הקהילות היהודיות של פולין וליטא. הוועד קבע כיצד יחולקו בין היהודים תעריפי המסים שהטילו השלטונות, ייצג את הקהילות היהודיות בפני השלטונות והוסמך לשפוט יהודים בכל הנוגע לתקנות והלכות דת וחברה שנגעו לחיי הקהילה הפנימיים. בנוסף לכך היו לוועד סמכויות שיפוטיות לגבי חוקים והלכות בתוך הקהילות היהודיות. באמצע המאה ה-18 בוטלו הוועדים.

ייוו"א (ייִדישער װיסנשאַפֿטלעכער אינסטיטוט) - המכון היהודי המדעי - בווילנה פעלו חברות יהודיות למדע ולתרבות, בהן ה"קולטור ליגע" (ליגה לתרבות), חברה לפילולוגיה וכן חברות להיסטוריוגרפיה ולאתנוגרפיה (פולקלור ומוסיקה) אותן יסד שלמה זיינוויל רפפורט (שנודע בשם העט ש' אנ-סקי). ב-1925 נוסד ייוו"א, המכון לחקר ההיסטוריה של היידיש, תרבות היידיש, הכלכלה, הפסיכולוגיה והחינוך ביידיש, בו פעלו בין השאר ההיסטוריון שמעון דובנוב ואליהו גולומב. המכון הוציא עלון מידע, פרסם פרסומים מדעיים – בהם ספרי היסטוריה ופולקלור ומונוגרפיות על סוציאליזם ועתונות יהודית - קיים ועידות עולמיות והחזיק חוג חוקרים. המכון קיבל ארכיונים פרטיים כתרומות, כגון ארכיונה של אסתר-רחל קאמינסקי, והחל לגבש מוזיאון לתולדות התיאטרון היידי. ייוו"א הוציא לאור כרכים בסדרת הפרסומים ארכיוו, בהם "כתבים לכלכלה", "כתבים לפסיכולוגיה ופדגוגיה", קובץ שהוקדש לוועידת צ'רנוביץ וכן את ספרו של שמעון דובנוב, תולדות החסידות (1931). חוקרי ייוו"א ריכזו חומר רב על חיי היהודים בתפוצות, ובפרט על חייהם של דוברי היידיש. המכון הופיע כבלתי-מפלגתי וכך זכה לתמיכתם של ציונים רבים. לוועידה העולמית של המכון ב-1935 הגיעו סופרים, היסטוריונים, עורכים ואמנים מכל רחבי אירופה, מארצות הברית, מארגנטינה ומארץ ישראל. אלברט איינשטיין, זיגמונד פרויד ואחרים שלחו מכתבי ברכה. בתקופת הוועידה התקיימה תערוכת אמנים יהודים בפולין, בה השתתף מארק שאגאל. עד מלחמת העולם השניה נאספו בספריית מכון ייוו"א בווילנה כ-100,000 כרכים, יותר מ-100,000 כתבי עת ומסמכים רבים. חלק מהחומר אבד בתקופת השואה. חלק העבירו הגרמנים הכובשים לגרמניה ואחרי המלחמה הוא הועבר לסניף המכון בניו יורק, שמשנת 1940 הפך למרכז ייוו"א.

גנס, שהיה גם ממונה על הגטאות באזור וילנה, ביקש שגלזמן, האחראי על מחלקת השיכון, ייסע עמו בנובמבר 1942 לגטו שווינצ'יאן ויעזור בארגונו. גלזמן חשש שייאלץ להיות שותף לאקציה כמו זו שביצעו שוטרים יהודיים בגטו אושמיאנה באוקטובר 1942. הוא סרב ונכלא בכלא הגטו. בעקבות פנייתם של ויטנברג וחיינה בורובסקה אל גנס הועבר גלזמן למחנה עבודה מחוץ לווילנה. באותה עת נעצרו כמה מחבריו של גלזמן. גנס חש מאוים עקב האהדה לה זכה גלזמן בגטו - אהדה שגברה עקב סירובו לצאת לשווינצ'יאן - ושיחרר את גלזמן.

מיכה יוסף לבנזון נולד בוילנה. אביו המשורר אד"ם הכהן היה מראשי תנועת ההשכלה בליטא וראשון המשוררים העבריים ברוסיה. בגיל צעיר החל מיכ"ל לתרגם שירים ואף לחבר שירים בעצמו. כמה מתרגומיו יצאו לאור ושני ספרי שירתו פורסמו בוילנה, האחד עוד בחייו "שירת בת ציון" (1851), והשני "כנור בת ציון" (1870) יצא לאור על ידי אביו לאחר מותו משחפת בגיל 24.

ליובה לוויצקה (Lewicka Lyuba) - זמרת האופרה לוויצקה הופיעה בתיאטרון הגטו ונודעה בכינוי "הזמיר של הגטו". בינואר 1943 נתפסה לוויצקה בשער הגטו ובכליה קילו גרגרי אפונה. היא נאסרה ונשלחה לכלא, שם הפכה ל"זמיר של הכלא". הסוהרים נהגו לעמוד מחוץ לתאה כדי להאזין לזמרתה. באותו חודש שולחה לפונאר ונרצחה.

אברהם מאפו נולד בעיירה ליד קובנה שברוסיה. הוא הצטיין בלימודיו ב"חדר" ולאחר נישואיו למד קבלה, הצטרף לחסידות ועבד כמורה. בגיל 40 התקרב לתנועת ההשכלה ולמד גרמנית, צרפתית ורוסית. הוא הגיע לווילנה, התקרב לחוג סופריה והחל ללמד בבית ספר ממלכתי לבנים בעיר, עיסוק בו התמיד עד מותו. את ספרו "אהבת ציון" כתב במשך 20 שנה ופרסם בשנת 1853 בספר זה, כבספרו "עיט צבוע", תאר מאפו חיים יהודיים ריבוניים בתקופת מלכי המקרא, כביטוי של שאיפתו להגשמת העצמאות היהודית בעת החדשה. "אהבת ציון" נחשב לרומן העברי הראשון ונחשב, יחד עם ספרים אחרים של מאפו, לאחד מיסודותיה הרעיוניים של הציונות המודרנית בראשיתה ולמקור השראה למנהיגים ולבני נוער ציוניים. בין יתר הספרים שחיבר מאפו היו ספר לימוד עברית וכן ביוגרפיה של שבתאי צבי.

ממשל גרמני אזרחי - ב-17 ביולי 1941 פורסם צו הקובע שבשטחי המזרח בהם נסתיימה הלחימה יעבור ניהול השטח מהממשל הצבאי לממשל אזרחי. האנס קריסטיאן הינגסט (Hingst) הוצב בראש הממשל האזרחי (גביטסקומיסאר - Gebietskomissar) בווילנה. שלישו היה פרנץ מורר (Murer) שהיה ממונה גם על ענייני היהודים.

עתונאי פולני שהתגורר קרוב לפונאר והיה עד לפעולות הרצח ההמוני. מ-11 ביולי 1941 כתב סאקוביץ' יומן מצמרר בו תעד מדי יום את אשר ראה. ביולי 1944 בדרכו על אופניו מווילנה לפונאר נורה וכעבור ימים אחדים נפטר. לא ברור מי היו היורים. חלקים מהיומן המקורי נמצא לאחר המלחמה, הקטעים אותם כתב אחרי נובמבר 1943, לא נמצאו.

חיים סוטין נולד בבלרוס ולמד בחדר. הוא הלך אחר נטיית לבו, ועבר למינסק נגד רצון אביו, שם החל ללמוד ציור. לאחר שנה התקבל ללימודים באקדמיה לאמנות בווילנה, בה למד שלוש שנים. בשנת 1913 עבר סוטין לפריז ושם החלה פריחתו האמנותית, בעיקר בהשראת חבריו ליצירה, בהם מארק שאגאל ואמדאו מודיליאני. הוא היה אחד מהיוצרים הראשיים ב"אסכולת פריס", שרוב אמניה נספו בשואה. סוטין צייר בפריס וברחבי צרפת מאות ציורים, רובם דיוקנאות ונופים. בתקופת הכיבוש הנאצי הסתתר סוטין מחוץ לפריס. עקב מחלה נאלץ לשוב לפריס, ושם נפטר במהלך ניתוח, באוגוסט 1943. הוא נקבר בבית הקברות מונפרנאס בפריס.

עליה מווילנה - בראשית שנות העשרים עלו מווילנה לארץ ישראל בעיקר חלוצים. לאחר מכן גדלה העליה עד בלימתה על ידי הבריטים. ועד הקהילה ערך תפילת מחאה ולאחר פרסום "הספר הלבן" של פסאפילד ב-1930 ערכו ארגונים ציוניים אספת מחאה והוחלט לערוך עצומה נגד ממשלת בריטניה. בשנות ה-30 נמשכו אסיפות המחאה, ההרצאות והפעילות למען העליה. היו שהצליחו לעלות כתיירים בחסות "המכביה" או כבעלי הון. בשנת 1933, למשל, עלו לארץ ישראל כ-2,800 יהודים מווילנה – יותר מרבע מכלל היהודים שעלו לארץ ישראל באותה שנה מפולין כולה. - הווילנאים סייעו גם לחלוצים שבאו מחוץ לעיר. ב-1921 הגיעו לווילנה חלוצים מאוקראינה בדרכם לארץ ישראל. הם היו חסרי כל, ונאלצו להתעכב בעיר עד שישיגו תעודות מתאימות. הם התארגנו לעבודה וזכו לתמיכת ועד "יעקאפא" – אחד מוועדי הסיוע שפעלו בעיר - וכן לתמיכת המשרד הארץ ישראלי. הם זכו למעון, אכלו במסעדה וקיבלו כלי עבודה. שהותם בעיר עוררה את הנוער הציוני לפעולה מוסיקלית ודרמטית. נכבדי העיר הצליחו להשיג בשבילם סיוע כספי וכן את אישורי המעבר הנדרשים. בדצמבר 1922 נערכה מסיבת פרידה לרוב חברי הקבוצה.

קבוצת המאבק של יחיאל - בתחילת 1942 קמה קבוצת מחתרת בפיקודו של יחיאל שיינבוים והחלה ברכישת נשק מליטאים ובהברחתו לגטו בעזרת חברי מחתרת שהיו במשטרה היהודית. "חשבנו לעזוב את גטו וילנה ולבוא לביאליסטוק, אולי שמה נצליח לארגן [את ההתנגדות לגרמנים]... חשבנו היכן יהיה נכון לרכז את הנוער היותר בריא בכדי שנוכל להרים משהו בצורה של הגנה, בצורה של התקוממות... לא היתה פגישה, ולו אחת, בה לא גלגלנו דברים, כיצד להגיע למצב של התארגנות לשם עמידה על הנפש." (עדות אלחנן מגיד, בתוך: "קבוצת המאבק השניה: סיפורי לוחמים מגטו וילנה", ראיין וערך צביקה דרור, ע' 20) בתחילת 1943 התאחדה קבוצתו של שיינבוים עם "קבוצת המאבק השניה" של בורקה פרידמן לארגון אחד - "קבוצת המאבק של יחיאל" - שמנה כ-200 חברים. הם ביקשו לצאת ליערות ולהילחם בגרמנים משם. במאי 1943 הצטרפה "קבוצת המאבק של יחיאל" לפ. פ. או. כיחידה עצמאית ויחיאל שיינבוים היה נציגה במפקדת ה-פ. פ. או. שני הארגונים לא התאחדו אך גברו התיאום ושיתוף הפעולה ביניהם. ב-1 בספטמבר 1943 הוקף הגטו בגרמנים, אוקראינים, ליטאים ואסטונים. על היהודים נאסרה היציאה לעבודה. הגרמנים נכנסו לגטו וקבוצת אנשי מחתרת בפיקודו של יחיאל שיינבוים פתחו עליהם באש. בהיתקלות נהרג יחיאל. לאחר אקציה זו זנח ה-פ. פ. או. את רעיון המרד מכיוון שתושבי הגטו לא הצטרפו, והחל בהוצאת חברי המחתרת ליערות נארוץ' ורודניקי. גם אנשים מ"קבוצת המאבק של יחיאל" הסתננו מהגטו ליערות והקימו יחידות פרטיזנים יהודיות.

קיבוץ "שחריה" בווילנה - "שחריה" היה הגדול בקיבוצי ההכשרה בגליל וילנה. ב-1935 היו בו כ-180 חברים, כמעט מחציתם בנות. עד 1934 עברו את ההכשרה ב"שחריה" למעלה מ-500 חברים. חברי הקיבוץ גרו בצפיפות במעונות שהקצה להם ועד הקהילה. הם עבדו לפרנסתם בכל עבודה, מעבודת כפיים ועד עבודות הדורשות השכלה. הקיבוץ החזיק בית מלאכה לתפירה שקיבל עבודות חוץ וסדנא לנעליים לצרכי החברים. הם זכו לסיוע מחברי הקהילה בווילנה באספקת עבודה ובהקצאת שטח אדמה ומבנים לקיבוץ ליד וילנה, שם סידרו חברי הקיבוץ חווה חקלאית ובית הבראה. חברי "שחריה" אף הקימו מקהלה.

אוסקר גליק, יהודי מאוסטריה, גורש לווילנה. הוא פגש חייל גרמני, חבר נעורים מווינה שדאג לסדר לו עבודה ב"קייליס" – בית החרושת לעיבוד פרוות. גליק התחזה לפולקסדויטשה (גרמני אתני) והצטייד במסמכים מזויפים. עובדיו היהודים של "קייליס" גורשו באקציות והוא עמד להיסגר. גליק הציע לממונה על האספקה לצבא הגרמני באזור להפעיל את "קייליס" עבור הצבא. עם חיסול הגטו השני שוכנו פועלי "קייליס" ובני משפחותיהם באגף מיוחד במפעל שהפך למחנה עבודה סגור. בינואר 1942 פרצה שריפה במפעל ובעקבות חקירה גרמנית התגלה שגליק יהודי. גליק ואשתו נאסרו ונורו. ב"קייליס" חיו היהודים בתנאים טובים יחסית והוא נחשב למקום בטוח בעיני יהודי הגטו. בתחילה היו בו כ-800 איש ומספרם עלה לכ-1,250. ב"קייליס" היו בית ספר לילדים וספריה קטנה, נערכו הרצאות והתקיימה פעילות ספורט. זמן קצר לפני שחרור וילנה על ידי הצבא האדום רצחו הגרמנים את יהודי "קייליס" בפונאר.

זליג הירש קלמנוביץ', חוקר תרבות היידיש, נולד ב-1881 בלטביה. הוא התמחה בבלשנות שמית ופעל בחקר השפה והספרות היידית ובהפצתה. עם הקמת ייוו"א היה קלמנוביץ' חבר הוועד המנהל וערך את כתב העת של המוסד, "ייוו"א בלעטער", מראשיתו עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. בתקופת הגטו הועסק במטה רוזנברג. בתקופת השואה התקרב לחוגים דתיים והחל לקיים מצוות, ובמקביל לא נטש את תרבות ההשכלה. הוא תמך בראש היודנרט יעקב גנס והתנגד לתנועת המרד, אשר לדעתו סיכנה את הגטו. בסוף ספטמבר 1943 נשלח מהגטו למחנות באסטוניה ושם נרצח. קלמנוביץ' הותיר אחריו רשימות מתקופת השואה שיצאו לאור.

ב-3-4 באפריל 1943 הועלו לקרונות משא היהודים שנותרו בגטאות אושמיאנה, מיכיילשוק וסול ונשלחו לקובנה. כמה ימים לפני כן פורסמה הודעה בגטו וילנה שבעלי קרובים בקובנה יכולים להצטרף לרכבת יהודי הגטאות אשר תעבור בווילנה. כ-350 איש הובאו מגטו וילנה לתחנת הרכבת והוכנסו לששה קרונות שנועדו להתחבר לרכבת לקובנה. בהם היו יעקב גנס וכמה שוטרים. הרכבת יצאה בלילה שבין 4 ל-5 באפריל. לאחר שיצאה הרכבת התברר לגנס שיעדה הוא פונאר. בתחנת פונאר נלקחו גנס והשוטרים היהודים בחזרה לווילנה על ידי שוטרים ליטאים ונמסרו למשטרת הבטחון. עם אור ראשון ראו היהודים דרך האשנבים שהגיעו לפונאר. כשנפתחו הדלתות נלקחו האנשים אל הבורות ונורו. מאות ניסו לברוח אך רובם נורה בתחנת הרכבת ורק בודדים הצליחו להימלט. ב-5 באפריל לפנות בוקר הגיעה לווילנה הרכבת עם אנשי גטו שוויינציאן. חמישה קרונות נותקו מהרכבת ונשלחו למחנה בזדאני; שני קרונות ובהם אנשי היודנראט מגטו שוויינציאן ומהגטאות האחרים נותקו אף הם ונשארו בווילנה. יתר הקרונות הוסעו מהתחנה בווילנה לפונאר. כשהבינו האנשים לאן הגיעו פרצו מהקרונות והחלו לברוח. היו שהתנגדו ותקפו בנשק ובאגרופים את הליטאים והגרמנים שהקיפום. הגרמנים והליטאים ירו בהמון. כ-600 יהודים נהרגו בתחנת הרכבת ובשדות הסמוכים. כמה מהבורחים הצליחו להגיע לגטו וילנה. למשטרת הבטחון נודע הדבר והיא דרשה את הסגרתם, אך הדרישה בוטלה על ידי הגרמנים כדי להפיג את חששותיהם של יהודי הגטו. לגנס הובטח שלגטו וילנה לא צפויה כל סכנה.

תעודה אותה הנפיקו הגרמנים. המעידה כי בעליה עובד במפעל או במוסד גרמני. תעודה זו נתפסה כתעודת חיים: אני עובד, משמע - אני נחוץ. באוקטובר 1941 הנפיקו אישור בצבע צהוב שזכה לכינוי "השיין הצהוב", בעל ה"שיין" יכול היה לצרף אליו אישה ושני ילדים עד גיל 16. רבים נישאו באופן פיקטיבי לבעלי "שיין" וצרפו אליהם ילדים כדי להגדיל את מספר התושבים ה"חוקיים" בגטו.

יחיאל (איליא) שיינבוים נולד ב-1914 באודסה שבאוקראינה. לאחר מות אמו גדל בקובל אצל סבתו. הוא למד בבית הספר "תרבות" והצטרף לתנועת "החלוץ הצעיר" (דרור) ולהכשרה בקיבוץ "קלוסובה". הוא למד חשמלאות בבית הספר הפוליטכני בלבוב ולאחר מכן גויס לצבא הפולני. במקביל לשרותו הצבאי פעל ב"החלוץ הצעיר" ונענש על כך מדי פעם במאסר. בנובמבר 1940 נישא לפסיה זלוטניק. ערב הפלישה הגרמנית ישב שיינבוים בלודז' ועם הפלישה העביר חברי תנועה מהאזורים הכבושים בידי הגרמנים לווילנה. בגטו וילנה עבד כחשמלאי בבית מלאכה של יחידת ורמאכט וחיבל במתקנים הגרמניים ככל יכולתו. ב-1 בספטמבר 1943 נהרג שיינבוים בקרב עם הגרמנים שנכנסו לגטו. מתוך כבוד ליחיאל שיינבוים התיר גנס לקברו בבית הקברות הישן בו קבור "הגאון מוילנה".

בוריס (זלמן דב) שץ נולד בקובנה שבליטא ונשלח על ידי אביו ללמוד בישיבה בווילנה. שץ זנח את הישיבה והחל בלימוד אמנות בווילנה ומאוחר יותר בוורשה. תחילה עסק בציור אך עד מהרה עבר לפסל וליצור תבליטים. שץ חי בפריס ומאוחר יותר היגר לבולגריה בה ייסד אקדמיה מלכותית לאמנות. ב-1906 עלה לארץ ישראל והקים בירושלים מרכז אמנות שנקרא לימים "בצלאל" והיה למנהלו. נושאי עבודותיו לקוחים על פי רוב מן התנ"ך ומסמלים את תחייתו של עם ישראל.בנו, בצלאל שץ עיצב את השער המערבי של אוהל יזכור ביד ושם.