וילנה בתקופת השואה

הפרטיזנים של וילנה

לאחר אירועי 1 בספטמבר 1943 בגטו החליט מטֶה ה-פ.פ.או., בלב כבד, לא לפתוח בקרב התאבדות – בין היתר כדי לא לסכן את תושבי הגטו - ולהוציא בהדרגה את אנשיו כדי להילחם ביער. בשבוע השני של ספטמבר יצאו כ-150 אנשי פ.פ.או על נשקם מהגטו הסגור דרך מעברים תת קרקעיים או עליות גג אל יערות נארוץ' המרוחקים כ-120 ק"מ ממזרח לווילנה. ביום חיסול הגטו, ב-23 בספטמבר, יצאו כ-90 חברי ה-פ.פ.או. דרך תעלות הביוב אל מחוץ לגטו אל יערות רודניקי. ארבעה מהם נתפסו על ידי משמר גרמני ונתלו בכיכר רוסה, לעיני היהודים הנאספים לקראת גירוש לאסטוניה. היו אלה חבר מטה ה-פ.פ.או. אברשה חובויניק, חברתו אסיה ביק, יעקב קפלן וצעיר נוסף.

הדרך אל היער היתה רצופה בסכנות. מהגטו הובלו אנשי המחתרת לבית הקברות ומשם צעדו ליערות. ההליכה התבצעה רק בשעות הלילה. ניסן רזניק, חבר מטה ה-פ.פ.או. מתאר את המסע:

בשעות היום הסתתרנו בין העצים ובתוך השיחים, מסווים את עצמנו ונמנעים מכל תנועה מיותרת מחשש שניתקל בליטאים ששוטטו ביערות או עברו בהם בדרכם. אם היו מגלים אותנו היו מזעיקים את הגרמנים.

היינו צריכים לאכול והיתה רק דרך אחת להשיג מזון: לשדוד אותו. היינו חמושים. כשהיה המזון אוזל היה הפרטיזן הסייר מוביל צוות נבחר מתוכנו לבתי איכרים, דופק על הדלת ומודיע שמדובר בשוד ומוטב שנקבל את המזון שאם לא כן נאלץ להפעיל את נשקנו. לא פעם איימתי בנשקי על איכרים נוצרים ולקחנו ביצים וירקות, לחם, חלב, פרה או חזיר – כל מה שאפשר היה לקחת. אני לא אכלתי חזיר, אבל היו אנשים שאכלו והבאנו להם.
ניסן רזניק, ניצנים מאפר – סיפורו של חבר הנוער הציוני ממקימי ארגון ה-פפ"או בגטו וילנה, יד ושם, ירושלים, 2003, ע' 133