תולדות קהילת וילנה
אורחות החיים היהודיים
בתקופת "ועד מדינת ליטא" שהתקיים במאות ה-17 וה-18, היתה וילנה מרכז תורני חשוב. באמצע המאה ה-17 נבנה בווילנה בית לתלמוד תורה לנערים, ונדבנים דאגו לתמיכה בתלמידים. בתקופה זו היתה וילנה מקום מושב לתלמידי חכמים ידועים רבים: מצבתו של ר' מנחם מונש ב"ר יצחק חיות משנת 1636 היתה העתיקה ביותר בבית הקברות הישן של קהילת וילנה; ר' אורי שרגא פייביש עלה לירושלים ושימש בה כנשיא הקהילה האשכנזית ונוסף לו הכינוי "אשכנזי"; ועל הפוסק ר' משה ב"ר יצחק יהודה לימא נאמר "ממשה עד משה לא קם כמשה". בעיר פעלו דרשנים ידועים, סופרי-הלכה ודת, מגיהים ומחדשי הלכה, ואף סוחרים שנודעו בבקיאותם התורנית. ר' אהרון גורדון היה רופאו של מלך פולין; ר' יהודה בן אליעזר ספרא ודיינא היה סוחר עשיר ונדבן שהקים בית כנסת שנשא את שמו ("הקלויז הישן") ואף עסק בשתדלנות אצל המלך והשיג הקלות ליהודים.
בסוף המאה ה-18 היתה וילנה, תחת הנהגתו של הגר"א, מעוזם של המתנגדים לחסידות. הגר"א קבע שמצווה לגרש את החסידים מהקהילות, ועד הקהילה הגביל את הסחר עמם ובית הדין של הקהילה הורה לשרוף את כתביהם וחייב את מנהיגיהם להתוודות בפני ארון הקודש. המתנגדים טענו שהחסידים בגדו במלכות והביאו למאסרם של ר' שניאור זלמן מליאדי וחסידים נוספים. החסידות בווילנה נחלשה והחסידים המעטים שנותרו בעיר המשיכו לפעול בה בסתר. אחד ממנהיגי החסידים בווילנה, ר' מנחם-מנדל מוויטבסק, עלה לארץ ישראל בראש קבוצת חסידים.
בסוף המאה ה-18, עם חלוקת פולין, סופחה וילנה לקיסרות הרוסית. בתוך דור עלה חלקם של יהודי העיר בין הסוחרים מחמישית לארבע חמישיות. יהודי העיר עסקו בענפי מלאכה רבים ומגוונים והקימו איגודים מקצועיים. יהודי וילנה היו מאורגנים ב-25 חברות מקצועיות. רובן החזיקו קופות גמילות חסדים (גמ"ח) ולאחדות מהן היו אף בתי מדרש (קלויזים). ענפי מלאכה שלמים כגון כיסוי גגות, כובענות ועגלונות היו בידי היהודים. התחרות בענפים אלה בין היהודים היתה קשה והפרנסה היתה בצמצום.
יהודי וילנה הקימו אגודות לאשראי שסייעו לסוחרים ולבעלי המלאכה היהודים, וכן קופות גמ"ח וקופות צדקה לסיוע לתלמידי ישיבות, לזקנים ולנכים. על אחד ממנהלי קופות הצדקה כתב המשורר הפולני וינצנטי קורטקינסקי פואמה בפולנית שתורגמה ליידיש ולעברית. נכבדים פולנים תרמו כספים להקמת פסלו של מנהל זה, והפסל הוצב במוזיאון העיר.
בראשית המאה ה-19 הוקמה חברת "הצדקה הגדולה" שריכזה את מערכת הסעד היהודית בעיר. בווילנה פעלו חברות צדקה ועזרה הדדית נוספות, בית חולים יהודי, אכסניה ליהודים, בית מחסה לזקנים ובית תמחוי. עם פלישת נפוליאון והמרד הליטאי נותרו רוב יהודי וילנה נאמנים לצאר, אך למרות זאת ביטלה ממשלת הצאר את ועד הקהילה, מינתה רב מטעמה והגדילה את המיסוי. לאחר המרד הפולני של 1863 שוב הועלו מסי היהודים. עם זאת, בסוף המאה ה-19 התאפשר ליהודים להשתתף בבחירות לראשות העירייה, והם קיבלו ייצוג חלקי במוסדות העירייה.
בסוף המאה ה-19 אסרו השלטונות הרוסיים את ישיבת יהודים בכפרים. רבים מהם עברו לווילנה ועקב כך גברו הצפיפות והאבטלה. במפקד 1897 נמנו בעיר כ-64,000 יהודים, שהיוו כ-40% מהאוכלוסייה. כמחציתם התפרנסו מתעשייה, מלאכה ותובלה. בין עיסוקי היהודים היו מסחר זעיר, מפעלי ביגוד, נייר ודפוס, עיבוד עץ ועור, טחנות קמח ומבשלות בירה. היו בהם רופאים, רוקחים, משפטנים ומורים. בפעילותם הכלכלית של היהודים תמכו חמישה בנקים יהודיים ועשרות קופות גמ"ח.
בסוף המאה ה-19 היתה וילנה מרכז של פעילות פוליטית ותרבות יהודית בו פרחה ספרות יידית ועברית. במחצית המאה ה-19 נפתח בעיר בית ספר ממלכתי לציור, שיהודים התקבלו אליו ללא הגבלה. בין האמנים היהודיים החשובים בעיר היו בוריס שץ, לימים מייסד האקדמיה לאמנות "בצלאל" בירושלים, והצייר חיים סוטין. לעתים קרובות הופיעו בעיר להקות תאטרון יהודיות מרחבי רוסיה. ב-1912 הופיע בעיר יצחק קצנלסון עם להקתו מלודז'. אחת האגודות הראשונות של "חובבי ציון" ברוסיה נוסדה בעיר. ב-1895 התכנסה בעיר ועידה של חוגים סוציאל-דמוקרטים יהודים, ובאוקטובר 1897 התקיימה בווילנה ועידת הייסוד של הבונד.
רפאל כוואלעס (1913-2002)
חורבות בית הכנסת הגאון מוילנה
