"כאן יסופרו תולדותיהן..."

אחרי ליל הבדולח עברה עבודת הסעד בוויסבאדן לידי הנציגות הארצית של יהודי גרמניה. תפילה בציבור נמשכה בבית הספר היהודי שלא נפגע, ומאוחר יותר התקיימה בבית הכנסת האורתודוקסי. במאי 1939 נותרו בוויסבאדן 1,225 יהודים – פחות ממחצית מהיהודים שהיו בעיר ב-1933 – ועוד כמה מאות יהודים חסרי דת, מומרים ויהודים למחצה או לרביע, תוצאת נישואי תערובת שהיו נפוצים בוויסבאדן בתחילת המאה ה-20.

היהודים גורשו מבתיהם ובקיץ 1940 הצטופפו כל יהודי העיר בכ-80 דירות ב"בתי יהודים". הכניסה למקומות מסויימים בעיר נאסרה עליהם. בחורף של 1941-1940 חולק פחם לחולים בלבד מקרב היהודים, ובחורף הבא לא חולק ליהודים פחם כלל. במרס 1941 העסיקה הנציגות הארצית של יהודי גרמניה 16 מבני הקהילה בבית התמחוי, במחסן הבגדים, במרפאה, בבית הזקנים וביתר מוסדות הציבור. בתקופה זו נותרו בוויסבאדן פחות מאלף יהודים, חלקם הגדול קשישים ונשים. פחות מ-60 מהם היו ילדים עד גיל 14. עד אמצע 1942 נמשכו הלימודים בבית הספר היהודי.

גירוש יהודי ויסבאדן

במרס, מאי ויוני 1942 גורשו מוויסבאדן כ-500 יהודים, בהם רבנים. המגורשים הובלו בקבוצות ברחובות העיר אל תחנת הרכבת בוויסבאדן, הועלו על קרונות בקר ונשלחו למחוז לובלין. לאחר שהיית ביניים בפיאסקי נשלחו יהודים אלה למחנות ההשמדה סוביבור, בלז'ץ ומיידנק, שם נרצחו.

ב-11 ביוני 1942 הועלו על קרונות בקר מעל 600 יהודים ממחוז ויסבאדן, רובם מוויסבאדן העיר עצמה, וגורשו לפרנקפורט. מפרנקפורט גורשו יהודים אלה יחד עם כ-600 יהודים מקהילת פרנקפורט למחוז לובלין. כמעט מאתיים מתוכם גורשו למיידנק ואילו היתר, לאחר שהיה של יומיים באיזביצה (Izbicia), גורשו להשמדה בסוביבור. לא ידוע על איש ששרד את השילוח.

עד הגירוש הבא התאבדו כ-40 יהודים בוויסבאדן.

במברק מ-21 באוגוסט 1942 ציווה מטה הגסטפו בפרנקפורט על מפקד המשטרה בפרנקפורט ובוויסבאדן ועל ראשי המחוז להרכיב את רשימות היהודים המיועדים לשילוח. בצווים נאמר שהוצאות הנסיעה ממקום המגורים למחנה האיסוף ישולמו בידי היהודים.

במברק צוין שהיהודים המיועדים לגירוש הם:

1 – יהודים מעל גיל 65 או יהודים מעל גיל 55 שמצבם הבריאותי אינו תקין, אם אינם נשואים לגרמנים.
2 - יהודים שנפצעו במלחמת העולם הראשונה או קיבלו עיטור גבורה.
3- "מישלינגה" [יהודים למחצה או לרביע] שהם יהודים על פי החוק.

ב-27 באוגוסט 1942 התקיימה תפילה בציבור אחרונה בוויסבאדן. בין 27 ל-29 באוגוסט 1942 רוכזו 600 יהודים, חלקם הגדול זקנים ותשושים, בחצר בית הכנסת האורתודוקסי. היהודים צולמו במקום ריכוזם בבית הכנסת האורתודוקסי, בעת רישומם בתחנת המשטרה ועם עלייתם לקרונות רכבת הגירוש בתחנת הרכבת בעיר.

על פי הוראות הגסטפו, על המגורשים נאסר לקחת יותר מ-50 מרק במזומן. חפצי ערך אחרים היו אסורים, למעט טבעת נישואין. היה עליהם להביא רשימה של דברי הערך שהביאו ולמסור את הדברים בדלפק הרישום לפני הגירוש וכן להביא רשימת בתים, חשבונות בנק וכל רכוש שנרשם והוחרם. כל מגורש יכול היה לקחת מזוודה בגודל  15 X45 X60 ס"מ. הומלץ למגורשים להביא צלחת, סכו"ם וספל. נאסר עליהם להביא סכינים, למשל סכיני גילוח. הם נדרשו להשאיר את דירתם נקייה ונעולה, להביא לדלפק הרישום את מפתח הדירה עם פתקית השם ולמסור אותו בדלפק הרישום.

ב-29 באוגוסט 1942 גורשו יהודי ויסבאדן לפרנקפורט, שם הועלו על הרכבת עוד כ-600 יהודים מקומיים. ב-1 בספטמבר יצאה הרכבת מפרנקפורט ולמחרת הגיעו המגורשים לטרזין. היו אלה בעיקר יהודים זקנים ותשושים וכן בעלי עיטורי גבורה ממלחמת העולם הראשונה ויהודים שנפצעו במלחמה זו, יחד עם בני משפחותיהם. מאוחר יותר גורשו יהודים אלה מטרזין לאושוויץ. רק 32 יהודים מגירוש זה נותרו בחיים לאחר המלחמה.

חיסול רכושה של הקהילה הוטל על עורך הדין ברתולד גוטמן, שגורש לטרזין במשלוח של 1 בספטמבר 1942 עם בנו. ראש הקהילה מוריץ מקסהיימר גורש גם הוא ונרצח באושוויץ כעבור חודש. מזכיר הקהילה ארתור שטראוס גורש במרס 1943 עם אשתו אנה לטרזין ומשם גורש באוקטובר 1944 לאושוויץ. 13 רופאים יהודיים מוויסבאדן גורשו ונספו גם הם, רובם בטרזין.

בדצמבר 1942 נותרו בוויסבאדן פחות מ-200 תושבים ממוצא יהודי, רובם יהודים למחצה או לרביע ובני זוג של ארים שהוגדרו כבעלי זכויות יתר. ב-1943 צורפו יהודים אלה לקהילת פרנקפורט. בפברואר 1945 גורשו 25 מהם לטרזין.