"כאן יסופרו תולדותיהן..."

במסמכים היסטוריים מהמאה ה-14 מוזכר קיומם של יהודים בוויסבאדן, בירת דוכסות נאסאו. במאה ה-16 התיישבו משפחות יהודיות בשלושה רחובות שכונו "סמטת היהודים". ויסבאדן נודעה בהיותה אתר מרחצאות עוד בתקופה הרומית, ויהודים שהגיעו לוויסבאדן להתרפא זכו ב"סמטת היהודים" לאכסניה, בתי מרחץ ומזון כשר. בתחילת המאה ה-17 הגיעו יהודים נוספים לעיר, כעבור שנים מעטות הוגלו כל שש המשפחות היהודיות מוויסבאדן, אך עד סוף המאה התיישבו שוב יהודים בעיר.

במאות ה-17 וה-18 היו המתרפאים היהודים מקור הכנסה עיקרי ליהודי המקום, שכן בין היתר נאסר על יהודים לבקר במרחצאות הנוצרים. עוד נאסר על יהודי העיר לבקר בגנים ולהשתתף בפעילויות בידור מסוימות.

בראשית המאה ה-18 היה בוויסבאדן בית כנסת שהועבר ב-1732 למבנה על גג בית מרחץ. באמצע המאה הוקם בוויסבאדן בית קברות יהודי שהורחב ושופץ כמה פעמים ושימש גם יהודים מקהילות אחרות ובסוף אותה מאה נפתח בעיר בית קפה ליהודים.

יהודי העיר הורשו לסחור בדברי מותרות לנופשים בעיר, ובמהלך המאה ה-19 התבססו רובם במסחר, חלקם היו לבעלי נכסים והם בלטו בקרב בעלי המקצועות החופשיים בעיר. ביניהם היו רופאים ועורכי דין. מספר תושבים יהודים בעיר פתחו בתי מרחץ ליהודים, אך אלו נסגרו עד אמצע המאה ה-19 עקב ביטול ההפרדה בין יהודים ונוצרים בבתי המרחץ, ויהודים בעיר פתחו בתי מרחץ לאוכלוסייה הכללית.

בתחילת המאה ה-19 היו בעיר כ-150 יהודים – כ-2% מאוכלוסיית העיר. עד אז למדו הילדים עם מלמדים פרטיים שאותם שכרו שלוש-ארבע משפחות במשותף, או ב"חדר" המסורתי. עקב פקודות שהחילו עליהם את חובת החינוך הממלכתי, עברו הילדים לחינוך בבתי הספר העירוניים הממשלתיים. עם זאת הוענקה זכות ישיבה בעיר למורים יהודים, בתנאי שיגבילו עצמם להוראת הדת.

לרשות היהודים עמדו בית כנסת ישן וכן בית כנסת מאולתר שהוקם מעל אורווה אך העירייה הכריזה על המבנה כמבנה מסוכן והוא נסגר. ב-1826 נחנך בית כנסת חדש ובו 200 מקומות, בית כנסת שנבנה בכספי הקהילה ובעזרת נדבנים. ב-1869 נחנך בית כנסת חדש, מרווח ומפואר, בסגנון מזרחי-מאורי ובו מאות מקומות לגברים, "עזרת נשים" ובה מאות מקומות וכן עוגב. מקהלת בית הכנסת הופיעה בו בקונצרט חגיגי בנוכחות מלך פרוסיה. באותה שנה נבנה גם בית הקהילה ומאוחר יותר נוסדו בעיר בתי הארחה כשרים למבקרים דתיים.

במאה ה-19 היתה הקהילה היהודית בוויסבאדן מבוססת מבחינה כלכלית. חלק מחבריה היו גמלאים שבאו לדור בה בערוב ימיהם. רק משפחה יהודית אחת נזקקה לתמיכה מלאה מקרן הצדקה לנצרכים. בתי המרחץ שהיו בבעלות יהודית סיפקו ליהודים עניים וחולים רחצה חינם. עוד היו בעיר קרנות סיוע לתלמידים, אגודות צדקה וסיוע לחולים ומקהלה יהודית בליווי עוגב, בה שרו צעירות יהודיות רבות. המקהלה קיימה מסיבות חג, ערבי צדקה, הצגות תיאטרון וקונצרטים. החזן הראשי בקהילה הכללית, אברהם נוסבאום, השתתף בעיצוב נוהגי התפילה בציבור ותיאר אותם בספרו "מזמורי בית הכנסת של ויסבאדן".

בשנים 1832-1838 היה רב הקהילה בוויסבאדן אברהם גייגר, מראשי התנועה הרפורמית בגרמניה ומגדולי החוקרים של "חכמת ישראל". בשנות כהונתו בעיר הניח הרב גייגר את התשתית לרפורמה ביהדות. הוא השתתף בהוראת הדת לילדים, עיבד תכניות לימודים ותכנית לטקסי קונפירמציה לנערים ולנערות, כמנהג הפרוטסטנטים, הוציא לאור כתב עת מדעי לתאולוגיה יהודית והכניס שינויים בתפילה בציבור. בין החידושים שהכניס הרב גייגר היתה דרשה קבועה בגרמנית, השמטת חלק מהפיוטים וכאמור, טקסי הקונפירמציה. ב-1837 כינס הרב גייגר בוויסבאדן את אספת הרבנים הרפורמים הראשונה בגרמניה. ממשיכיו הנהיגו רפורמות חינוך ודת נוספות, בהן שיעור שבועי בשבת לצעירים וקנסות על המשתמטים מהם. רב הקהילה, הרב שמואל זיסקינד, הנהיג רפורמות נוספות. בין היתר הוכנס עוגב לליווי שירת המקהלה בבית הכנסת.

במחצית השניה של המאה ה-19 פרשו כמה משפחות אורתודוקסיות מהקהילה עקב הרפורמות בטקסי הדת בבית הכנסת החדש. הם הקימו את "הקהילה הישראלית הישנה" (Altisraelitische Kultusgemeinde) ולה בית עלמין ובית כנסת נפרדים.

בתקופה זו היו בוויסבאדן מספר ארועים אנטישמיים ואף הוקמה אגודה אנטישמית, אך ריבוי היהודים בין לקוחותיהם של מרחצאות המרפא בעיר סייע לבלום תופעה זו.

בסוף המאה ה-19 היו בוויסבאדן כ-1,700 יהודים, שהיוו כ-2% מאוכלוסיית העיר.