"כאן יסופרו תולדותיהן..."

ערב פרוץ מלחמת יוון-איטליה באוקטובר 1940 גויסו יהודים מינינה לצבא יוון. המגויסים היהודים מינינה היו מראשוני הלוחמים בשורות צבא יוון בחזית אלבניה (שנכבשה בידי איטליה שנה וחצי קודם לכן). חמישה מיהודי ינינה נפלו בקרבות ורבים אחרים נפצעו. מספר יהודים מינינה הגיעו לדרגות גבוהות בצבא יוון.

בשל קרבתה של ינינה לגבול היווני עם אלבניה סבלו תושביה רבות בעת המלחמה. העיר סבלה מאבטלה, אינפלציה ורעב. בתקופת המלחמה נותרו בעיר כ-2,000 מתוך 5,000 יהודי ינינה. היתר היגרו מהעיר לפני המלחמה או ברחו ממנה בתקופת המלחמה לאזורים אחרים ביוון. הגרמנים כבשו את העיר אך העבירו את השליטה בה לידי האיטלקים.

באביב 1943 החלו יהודי ינינה לקבל מכתבים ומברקים מקרובים ומידידים ביתר חלקי יוון הכבושים בידי הגרמנים. ליהודי ינינה נודע על המתרחש בסלוניקי. חלקם התריעו על סכנה, אך סגן נשיא הקהילה, שבתאי קאבלי, יצא נגדם וטען נגד יציאה מהעיר והצטרפות לפרטיזנים. בהשפעתו של קאבלי נותרו רוב יהודי הקהילה בעיר. מעטים מיהודי ינינה נשמעו לדברי ראש הקהילה ד"ר קופינאס ועזבו את העיר למסתור או לאתונה, שם היו אפשרויות ההצלה וההסתתרות טובות יותר .

בסוף יולי 1943, לאחר גירוש יהודי מקדוניה לאושוויץ, הגיעה לינינה חטיבת אס-אס. בין אנשי הוורמכט שפעלו באזור היה קורט ולדהיים. יחידתו של ולדהיים אספה מידע על יהודי ינינה והעבירה אותו למפקד חטיבת האס-אס, בציינה כי צפויה מהם סכנה צבאית. מפקד האס-אס שכנע את קאבלי שיהודי ינינה יזכו ליחס מיוחד מהגרמנים כי הם דוברי יוונית ולא לדינו. קאבלי הפיץ את הדברים אך היו יהודים מהעיר שהצטרפו בכל זאת למחתרות יווניות. באוגוסט 1943 הרגה המחתרת היוונית חייל גרמני, ובתגובה רצחו הגרמנים עשרה אסירים, בהם נסים בטיש ויוסף בטיש, חתנו, מינינה.