"כאן יסופרו תולדותיהן..."

בראשית המאה ה-20 היו במחוז ינינה כחצי מיליון תושבים, כשליש מהם מוסלמים וכ-5,000 מהם יהודים. בתקופה זו גרו יהודי העיר בשני רובעים - אחד בתחום המבצר העירוני והשני מחוצה לו. רוב יהודי ינינה היו סוחרים נודדים, פועלים ושכירים בחנויות, וחלקם היו בעלי חנויות ויבואנים. מינינה שווקו סחורות יבוא לערים אחרות באזור אפירוס. יהודים אחרים עסקו במלאכה ובייצור יין וגבינות כשרות.

בתום מלחמות הבלקן, שהתחוללו בשנים 1913-1912, עברה ינינה משלטון עות'מני לשלטון יוון. בין החיילים היוונים שנפלו בקרבות היו יהודים בני ינינה. בתקופת המלחמות היתה העיר מבודדת ותושביה סבלו מחסור ורעב.

ב-1923 נכנסה לתוקף חקיקה שגזרה גירוש על עריקים מצבא יוון. החוק נחשב אנטישמי כי הופעל רק נגד יהודים ומספר משפחות גורשו מינינה בעטיו. חילופי האוכלוסין בין יוון לתורכיה יצרו בעיות קליטה קשות שהורגשו גם בינינה. לאחר שנה אישרה ממשלת יוון חוק שאסר על המסחר בימי א'. החוק הקשה על רבים מהסוחרים היהודים. בשנת 1922 (תרפ"ב) כתבו יהודי ינינה אל רב בירושלים שלא יוכלו לסייע בכסף, "כי גם עדתנו סובלת ואוצרה ריק וגם אנחנו לפעמים נצרכים לפנות לעדות אחרות אשר ידם משגת למלאת את קופתנו".

בעיר פעלו אגודות צדקה רבות, בהן "החברה הקדושה" שעסקה בקבורה, "חברת ביקור חולים" ו"קופת נושא יתומות". ליאון מטסאס (מצא), נדבן בן העיר, הקים מועדון תרבותי אליו השתייכו משכילי ינינה, וכן את בית הזקנים "משגב לדך", מאוחר יותר "בית ישועה ורחל", על שם התורמים ישועה סולומון יעקב ואשתו רחל סולומון, ששבו מניו יורק לינינה. בתקופת השואה גורשו ישועה ורחל לאושוויץ ונרצחו.

ב-1904 הקימה חברת "כל ישראל חברים" בתי ספר לבנים ולבנות. בבית הספר לבנים למדו כ-420 תלמידים, שרק כחצי מהם שילמו שכר לימוד. שפות הלימוד בבית הספר היו יוונית, עברית, תורכית וצרפתית. בבית הספר לבנות, ששכן בין חומות המבצר, למדו כ-160 תלמידות. כספי התמיכה של כי"ח ושל מעט עשירי העיר כללו גם תשלום עבור בגדים ומזון לתלמידים העניים. עם זאת, בני הקהילה המסורתיים לא ראו בעין יפה את העובדה שנציגי כי"ח העניקו שיעורים לתלמידים נוצרים בשבת. מספר בני נוער יהודיים למדו בבית הספר לאומנויות ולמקצועות שונים, אותו פתחה בעיר ממשלת איטליה.

בינינה קמו האגודות הציוניות "עמלי ציון" ו"אחדות", וב-1936 נוספה עליהן אגודת "עמלות ציון". בעיר יצא לאור עיתון ציוני. יהודים רבים עזבו את העיר ועברו לאתונה. אחרים היגרו אל מעבר לאוקיינוס האטלנטי, בעיקר לארצות הברית ולארץ ישראל. עזיבתם של יהודים אלו, בעיקר הצעירים שביניהם, גרמה להתרוששות הקהילה.

יוצאי ינינה היו פעילים בתחומי הדת והפעילות הציבורית בארצות הגירתם. לדוגמה, ב-1924 הוקם בשכונת מחנה יהודה בירושלים בית הכנסת "בית אברהם ואוהל שרה", בידי יוצאי ינינה. ב-1932 נוסדה בניו יורק אגודת נשים יהודיות יוצאות ינינה.

חיי הדת בקהילת ינינה עד מלחמת העולם השנייה

יהודי ינינה היו שומרי מסורת, ובעיר היו שני בתי כנסת - בית הכנסת "קהל קדוש ישן" ("בית הכנסת הפנימי") שקיים גם היום, ברובע בתוך המבצר, ובית הכנסת "קהל קדוש חדש" ("בית הכנסת החיצוני"). לכל אחד מבתי הכנסת האלה היה צמוד בית כנסת נוסף. לקהילה לא היה רב ממונה, רק ממלא מקום – הסוחר בכור עזרא. רוב משכילי הקהילה ואנשי הדת שלה למדו בסלוניקי.

ליהודי העיר היה נוסח מיוחד של קינות והספדים וכן נוסח כתובה מיוחד שהושפע מכתובה ארץ ישראלית קדומה. נוסחים אלו היו רומניוטים, בשונה מהמסורות הספרדיות-יהודיות (לדינו) של רוב קהילות יוון.

לקהילה היו מנהגים ייחודיים נוספים, בהם חגיגת ראש חודש אדר. ילדי הקהילה היו מסתובבים בעיר ומתדפקים על דלתות היהודים, ואלה היו מעניקים להם ממתקים ופירות. חלק מהמענקים שקיבלו הילדים הועברו למוריהם וכן לשרתים, לגבאי בתי הכנסת ולרבנים. כמו כן היו יהודי ינינה תולים על הפרוכות בבתי הכנסת לוחיות כסף שבהם הונצחו אישים או מאורעות. אוסף לוחיות כאלה מקהילת ינינה מוצג במוזיאון ישראל בירושלים.