"כאן יסופרו תולדותיהן..."

קהילת ינינה, בירת מחוז אפירוס שבצפון מערב יוון ואחת העתיקות ביוון, היתה קהילה יהודית דוברת יוונית, בניגוד ליהודי סלוניקי ולאריסה שדיברו לדינו. לפי אגדות עתיקות התיישבו ראשוני היהודים בינינה כבר בתקופת שלטונו של אלכסנדר הגדול במאה הרביעית לפני הספירה או לאחר חורבן הבית השני במאה הראשונה. עם זאת, רק מהמאה ה-14 יש עדויות כתובות ראשונות על יהודים בינינה. בבולות (איגרות) של הקיסר הביזנטי אנדרוניקוס השני פאליאולוגוס מוזכרים צמיתים יהודים שהיו תחת הגנתו, אם כי חלקם היו חייבים במתן שירותים למטרופוליט (הבישוף העירוני) של הכנסיה בינינה.

לאחר גירוש ספרד במאה ה-15 התיישבו יהודים ספרדים ופורטוגלים גם בינינה, אך הקהילה המקורית שמרה על ייחודה. חלק מן המגורשים נטמעו בקהילה היהודית דוברת היוונית וחלקם הקימו בית כנסת ספרדי מחוץ לעיר. במאה ה-17 מרדו הנוצרים בשליטים התורכים וגורשו מהמבצר שבעיר, בו חיו רבים מתושבי ינינה. כך נותרו יהודי העיר נפרדים מהקהילה הנוצרית עד תום הכיבוש התורכי ב-1913.

בין השנים 1822-1788 שלט באזור עלי פחה האלבני וינינה היתה בירתו. מבצר ינינה הוקף חומה כפולה הקיימת עד היום. בתקופה זו נהנו יהודי ינינה משגשוג כלכלי. הם התפרנסו ממסחר וכן מאומנות ומלאכה, בנקאות ופקידות, והיו בהם אורגים, צבעים, צורפים וחרשי מתכות. אחרים עסקו בענפי ההלבשה והמזון. עם זאת הוטלו עליהם מסים כבדים ונאסר עליהם לצאת מן העיר ללא רשות השליט. בתקופה זו החלה הקהילה לקבור את מתיה בבית קברות הפעיל עד היום.

בעת המרד היווני בתורכים, ב-1821, נהרסה העיר אך עקב הסיוע שהגישו לשלטון, יהודי המקום לא נפגעו ואף קלטו פליטים יהודים מדרום יוון. בעיר החלה תנופת בנייה ועל יסודות בית הכנסת הישן בתוך המצודה הביזנטית נבנה ב-1824 בית כנסת חדש, "קהל קדוש ישן" (המכונה גם "גריגו" שפירושו "יווני"), הקיים עד היום. סמוך לו היה בית מדרש. על יסודותיו של בית הכנסת הישן נבנה בינינה ב-1841 בית הכנסת "קהל קדוש חדש".

באמצע המאה ה-19 היתה קהילת ינינה קהילה מרכזית ביוון ובה כ-2,400 יהודים שהיוו כ-15% מאוכלוסיית העיר. בתקופה זו הוקם בינינה ועד מקומי של "כל ישראל חברים" (אליאנס) לשם הפצת חינוך ותרבות יהודית.

ב-1869 פרצו בעיר שתי שריפות גדולות. בשריפות עלו באש חלקים גדולים מהעיר, כולל השוק שמבניו היו עשויים מעץ. למעלה מ-500 חנויות ולמעלה מ-500 בתי מגורים נשרפו. ענף הפרוונות, שהעסיק כ-2,000 פועלים, נפגע קשות. כל חנויות היהודים נשרפו ומאות יהודים נותרו ללא קורת גג. חלק מהיהודים נאלצו להגר למצרים, ארץ ישראל וארצות הברית, בעיקר לניו יורק. רב הקהילה פנה אל יהודי אלכסנדריה במכתב בקשה לעזרה, בשם יהודי ינינה.

כעבור שלוש שנים נעשו פרעות על רקע אנטישמי ביהודי ינינה, בהן נהרג יהודי ונפצעו רבים. בעיתון החבצלת הופיע הדיווח הבא:

"פרצו היוונים בחימה שפוכה אל רחוב היהודים ויכום מכות נוראות וישברו החלונות ופתחי הבתים לרסיסים וישדדו ויבוזו כאוות נפשם ואת יהודי אחד הרגו באכזריות רצח. השופטים ואנשי הצבא לא עזרו כח להשקית [כך] המית הפריצים, ועל כי רבים מהיהודים מצאו מפלט למו בבתי הישמעאלים, נסבו עדת מרעים גם על רחוב הישמעאלים וכפרץ העם התפרצו בתוכה ויתנפלו עליהם בזעם אף."

השלטונות התורכיים ניסו לפעול למניעת הישנותן של פרעות, אך אלה חזרו ונשנו בתכיפות, בעיקר בימי הפסח, שהיו תקופה מועדת לעלילות דם. בנוסף לכך, אחד משני בתי הקברות של הקהילה הוחרם על ידי השלטונות העות'מאניים. בתקופה זו עזבו את העיר רבים מיהודיה, וחלקם עלו לארץ ישראל.

בסוף המאה ה-19 נוסדו מספר יוזמות חינוך בקרב יהודי ינינה. הברון הירש הקציב למוסד "בית האומנות" כספים לשם הכשרה מקצועית לבני נוער יהודיים, שלמדו במקביל ב"תלמוד תורה". בעיר הוקמה "חברת תלמוד תורה" חדשה לקידום החינוך היהודי, חברה שהתקיימה מדמי חבר. הקשר עם "כל ישראל חברים" התחדש ובעיר הוקם ועד כי"ח, שהיה מרכזי בטיפוח מפעלי החינוך בינינה, בעיקר במאה ה-20. בנוסף לכל אלה, חודש תלמוד התורה בעיר, ובו למדו כ-350 תלמידים, רובם בנים למשפחות עניות. עוד הוקמה "אגודת אחים" למען הקמת בית ספר לבנות, אגודה שהתקיימה גם בתחילת המאה ה-20.