לרגל השנה החדשה

מאוספי יד ושם

שופר ששימש את אברהם הלמן בימים הנוראים בגטו טרזין

בדצמבר 1941 גורשו בני הזוג אברהם ושרלוטה הלמן עם בתם לילי מהעיר ברנו שבצ'כוסלובקיה לגטו טרזין. בנם הבכור מקס ובתם הצעירה אדית הספיקו לצאת ולעלות לארץ ישראל.

בגטו טרזין התנהלו חיי היהודים בשיתוף פעולה עם ההנהגה העצמית היהודית תחת פיקוח קפדני של הנאצים. הללו אפשרו את ההתנהלות הזו תוך ניצול המערך המאורגן היטב של היהודים, וניצלוה לשם הצגה צינית ושקרית של התנאים בטרזין כחלק מתוכנית ההסוואה הנאצית של תעשיית המוות. מבחינת היהודים בגטו, פעילותם של רבים בהנהגה העצמית ופעילות תושבי הגטו בכלל שיקפה מציאות ייחודית שבה היה ביטוי בולט של עמידה רוחנית מול הנאצים.

עם הגיעו לגטו החל אברהם הלמן לדאוג לצרכי ציבור המגורשים. הוא היה חזן בתפילות שנערכו במגורי הגברים ב"סודטן-קסרנה" והשופר שהביא עמו שימש אותו ואת מתפללי המניין.

שרלוטה הלמן תארה בעדותה את התפילה שנשא בעלה החזן בתפילת "כל נדרי" בליל יום כיפור 1944 כשעמדו אלפיים גברים בהמתנה לטרנספורט. בין הגברים האלו היה לא רק אברהם הלמן, אלא גם צייר לוח השנה, החזן אשר ברלינגר.

"היה ליל כל נדרי. בעלי אמר: "עכשיו הזמן להתפלל". הוא העמיד שתי מזוודות אחת על גבי השניה וכיסה אותן בטלית, העמיד עוד אדם עם בנו – לוין מקומוטאו בבוהמיה. שלושתם שמו טליתות על ראשם וכשבעלי התחיל להתפלל בקול, פרץ בכי מר מפי כל הגברים והנשים במקום. מי שלא שמע את זה לא מסוגל לדמיין. צריך להבין שרוב יהודי צ'כיה לא היו דתיים.
כך נמשך בערב ולמחרת היום - היה יום כיפור... במשך יומיים ללא שינה. אנשים ישבו על המזוודות. במהלך יום כיפור מי שרצה להשתתף בתפילות יכל. בעלי היקר התפלל "נתנה תוקף" ואדם זקן, נראה לי רב מסלובקיה, הוריד את נעליו ואמר בבכי מפחיד - וידוי...
הנשים חזרו לחדרים, נשכבו אבל לא הצלחנו לישון. חיכינו לקול תזוזת הרכבת. בשש בבוקר שמענו את שריקת הרכבת"

אברהם הלמן גורש למחנה אושוויץ בתאריך 28 בספטמבר 1944, יום כיפור תש"ד, שם נרצח. לאחר שגורש שמרה שרלוטה בקפדנות על חפציו ומסמכיו, ביניהם שופר שהביא עמו לגטו וששימש אותו ואת היהודים בגטו.

אוסף החפצים, מוזיאון יד ושם
תרומת שרלוטה הלמן-לדרר, תל אביב