לרגל השנה החדשה

מאוספי יד ושם

דרשתה של ליוויה קורלק

בערב יום כיפור 1944 נשאה ליוויה קורלק דרשה לפני הנשים במחנה פארשניץ, ובה דיברה על האפשרות שלהן להעניק אחת לשנייה משהו שתמיד קיים ולא נגמר – אהבה.

"אני מבקשת בשם כולנו מהקב"ה שיסלח לנו כי פגענו בהורים, בקרובים ובאחים שלנו, בחברים שלנו. אנו מבקשים מהקב"ה שיסלח לנו בשם אהובינו כי אנו רחוקים מכל אהובינו ולא יכולים לבקש מהם שיסלחו לנו.

אני זוכרת את הרב שלנו בעיר גיור שלפני נסיעתו לאושוויץ אסף אותנו, וכה אמר בין השאר: 'לא המקום הוא המקדש את האדם אלא האדם הוא המקדש את המקום'.

ביום הקדוש הזה עלינו לעמוד לפני מבחן. עלינו לשמור על הדיבר "לא תגנוב". כולנו מקבלים אותה מנה מצומצמת ועלינו להסתפק בה.

אני מרגישה שהקב"ה ישמע את תפילותינו וימחה את הדמעות מעינינו, ויענה לנו בדברי התפילה: "סלחתי".

(קטע מתוך הדרשה שנשאה)

ליוויה קורלק נולדה ב־1921 בגיור, הונגריה. ביוני 1944 שולחה לאושוויץ ובאוגוסט הועברה למחנה פארשניץ שבסודטים, שם עבדה בבית חרושת לחלקי מטוסים.

את הדרשה נשאה על־פי בקשת חברותיה "לא רציתי להיות קאפו, לא רציתי להיות מנהיגה. לא היה צריך. רק רציתי לעודד". את הלחם שקיבלו הנשים ביום כיפור הן לא אכלו אלא שמרו מתחת לכרית.

בפסח ניסו הנשים לערוך סדר, אך הגרמנים פיזרו אותו. באותו השבוע נמנעה ליוויה מאכילת לחם.

לאחר המלחמה נישאה לאלאדר (יהודה) שפיגל, ועלתה עם משפחתה לישראל.

אוסף החפצים, מוזיאון יד ושם
תרומת חנה (ליויה קורלק) שפיגל, בני ברק, ישראל