Yad Vashem מיתרי הלב. מוסיקה מתקופת השואה

גטו שאוולי וגטו קובנה

קובנה, ליטא – תזמורת הגטו קובנה, ליטא – תזמורת הגטו
קובנה, ליטא – תזמורת הגטו קובנה, ליטא – תזמורת הגטו

השירים מגטו קובנה המוצגים כאן הם מרפרטואר שירי הרחוב ושירי הבית (שירים ששרו בבתים ובחצרות הבתים) ומתארים את קשיי היום יום בגטו. השירים מושרים על פי מנגינות של שירי עם ביידיש. מחברי השירים והמבצעים אינם ידועים. שיר מס' 17 התפרסם בספרו של קצ'רגינסקי וידוע שמו של המחבר. בנוסף, מוצג כאן שיר מגטו שאוולי בליטא, המספר את סיפור הילדים שהוחבאו על ידי משפחות לא יהודיות ובזכות זה ניצלו.

שירים מגטו קובנה

עוד לפני הקמת הגטו בקובנה, באוגוסט 1941, נרצחו יהודים על ידי הגרמנים והליטאים.  כאשר נסגר הגטו היו בו 29,760 יהודים, מחצית מכמות האוכלוסייה היהודית שגרה בקובנה ערב מלחמת העולם השנייה, ב-1939. בתקופה של חודשים וחצי נרצחו 3,000 יהודים.  ב-28 באוקטובר התרחשה ה"אקציה הגדולה" שבמהלכה נלקחו היהודים למצודה התשיעית בקובנה ו-9,000 מהם נרצחו, מחציתם ילדים. לאחר האקציה הגדולה הגיעה תקופת רגיעה יחסית, שנמשכה עד מרס 1944.  כל הבוגרים מתוך האוכלוסייה שמנתה 17,412 יהודים הוכרחו לעבוד בעבודות כפייה בגטו ומחוצה לו.

בתוך הגטו, היהודים צוו לבחור מנהיג למועצה היהודית, היודנראט, והם בחרו בד"ר אלחנן אלקס, רופא ידוע וציוני.  משרד העבודה של היודנראט היה למשרד החשוב ביותר בגטו.  תחילה כל הגברים בגיל 14 עד 60 גויסו לעבודה.  אחר כך נוספו הנשים.  הגברים עבדו ששה או שבעה ימים בשבוע והנשים עבדו בתחילה שלושה ימים ואחר כך חמישה. עד אביב 1942 רוב תושבי הגטו קיבלו עבודה מוגדרת. אלה שלא ניתן להם  תפקיד מוגדר חויבו להתייצב בשער הגטו בכל בוקר וקיבלו עבודות זמניות.  מנהלי העבודה בסדנאות בגטו היו יהודים בעוד מנהלי העבודה בסדנאות ובמפעלים שמחוץ לגטו היו גרמנים וליטאים. אלו שעבדו מחוץ לגטו לוו על ידי שומרים גרמנים וליטאים חמושים.  כאשר חזרו לגטו קיבלו מזון דל כשכר על עמלם.  הנאצים החליטו על כמות המזון.  הרעב היה גדול וההברחות אל הגטו היו הכרחיות. 

הגטו, כגטאות אחרים, הוקם באזור העני והנחשל ביותר של העיר שלא היה בו ביוב כלל.  תנאי המחיה והצפיפות היו גרועים והדבר הביא להתפשטות של מחלות בעקר של טיפוס אשר סכן את חיי כל תושבי הגטו. החולים נמנעו מלבקש סיוע רפואי וללכת אל בית החולים של הגטו כדי שלא יתגלו על ידי הגרמנים אשר יש להניח שהיו מונעים מהם ללכת לעבודה מחוץ לגטו ולהדביק את הסובבים אותם. בכך נידון היה החולה למוות מכיוון שמי שלא הלך לעבודה לא יכול היה ליהנות ממנת המזון הדלה ובעיקר לא יכול להבריח אל הגטו מוצרים שונים. על כן מועצת הגטו הקימה בית חולים מחתרתי בו טופלו חולים ללא ידיעת הגרמנים.

הגטו הפך למחנה עבודה גדול עד חיסולו ב-8 ביולי 1944.  כאשר הצבא האדום התקרב לקובנה, השלטונות הגרמנים החלו בגירוש היהודים למחנות ריכוז על אדמת גרמניה.  יהודים רבים נכנסו לבונקרים שהכינו מראש למטרה זאת. הגרמנים ניסו להפציץ את הבונקרים והצליחו להרוג  אלפיים יהודים שהתחבאו בהם.  רק 90 ניצלו מהבונקרים וזכו לראות את הצבא האדום משחרר את קובנה ב-1 באוגוסט 1944.

תרבות בגטו קובנה

חיי התרבות בגטו קובנה היו פרק נוסף, בהתאם לנסיבות ההיסטוריות, במסורת הארוכה של תרבות יהודית בקובנה. קובנה הייתה מרכז תרבות יהודי, הן תרבות יידית והן תרבות עברית שהקימה רשת בתי ספר מפוארת מגן הילדים ועד להכשרת מורים, ובעקר תרבות תורנית שהתהדרה בישיבת סלובודקה.  בגטו קובנה נפתחו שני בתי ספר יסודיים. שבועות אחדים לאחר הרצח ההמוני של 27 באוקטובר 1941 הציגו הילדים בבית הספר מסכת חגיגית לכבוד חג החנוכה.  בסוף פברואר 1942 הנאצים החרימו את כל הספרים ולמרות הכול נמשכו הלימודים עד אוגוסט 1942, כאשר הנאצים אסרו על כך באופן מוחלט. על אף האיסור, קבוצות קטנות של ילדים המשיכו ללמוד בבתים שונים. היודנראט השיג הרשאה לארגן הכשרות של צעירים לעבודה במקצועות השונים. במסגרת זו היודנראט הצליח גם ללמד מקצועות יסוד, הקים מקהלה, חוג דרמה ואפילו קבוצת בלט נכללו בבתי הספר להכשרה מקצועית.  

בקיץ 1942, המוסיקאי הנודע מישה הופמקלר ביקש להקים תזמורת.  ד"ר אלקס חשש כי חשב שהקמת תזמורת תתפרש כהבעת שמחה שלא היה לה מקום בגטו. הופמקלר הסביר שהקמת תזמורת מספקת את הצרכים הנפשיים העמוקים של האדם, והיודנראט הסכים. ישיבת סלובודקה הייתה לאולם הקונצרטים.  כאשר נשמעו האקורדים הראשונים, באוגוסט 1942, המבצעים והקהל בכו, והביעו בכך את צערם ואת גאוותם.

גם הטכסים הדתיים נמשכו.  באוגוסט 1941 הגרמנים ציוו לסגור את כל בתי הכנסיות, אבל יהודים מאמינים המשיכו לנהל תפילות ולימודי תורה.

תושבי הגטו הלחינו שירים אשר מספרים ומגיבים בהומור על המאורעות המתרחשים.  השער, אשר הפך לסמל הישרדות בגטו, מופיע בשירים רבים.  בשיר אחד, "פון דער ארבעט" (בדרך מן העבודה), הנקרא גם "ביים געטא טויערל" (ליד שער הגטו), מתוארת ההישרדות התלויה בהברחות, על פי המנגינה של השיר המפורסם של מרק ורשבסקי על החדר הקטן והנעים. הצפיפות בגטו והרעב אף הם משתקפים בשירים, בסגנון שירי הרחוב של גטו לודז', המבוססים על מנגינות של שירים ביידיש מלפני המלחמה. שירים אלו הוקלטו על ידי שמרקה קצ'רגינסקי וחלקם פורסמו בספרו "לידער פון די געטאס און לאגערן" (שירים מן הגטאות והמחנות, 1948), אבל לא מצאו את מקומם לאחר המלחמה כשירי זיכרון מכיוון שהם בסגנון עממי ובלשון עממית המתארת את היום יום בגטו קובנה.  שירים אלו (שלא כמו השירים מגטו לודז') לא נחקרו עד היום, והשמעתם באתר מחזירה אותם לרפרטואר שירי השואה. 

The online exhibition was made possible through the generous support of:

Conference on Jewish Material Claims Against Germany

The Conference on Jewish Material Claims Against Germany works to secure compensation and restitution for survivors of the Holocaust.

Since 1951, the Claims Conference - working in partnership with the State of Israel - has negotiated for and distributed payments from Germany, Austria, other governments, and certain industry; recovered unclaimed German Jewish property; and funded programs to assist the neediest Jewish victims of Nazism.