|  הודעות לעיתונות  |  צור קשר  |  חנות מקוונת
Yad Vashem Homepage
Yad Vashem The Story of the Jewish Community of Plonsk

אודות התערוכה

ז'אנר הדיוקן תופס מקום מרכזי בין יצירות האמנות אשר שרדו מתקופת השואה. כאשר אנו מביטים בהיקף ציור הדיוקנאות וביוזמה אשר הביאה אמנים רבים כל כך לתעד את פני אחיהם, מתקבצות היצירות לתמונה אחת גדולה המגלה מאבק חתרני ועיקש נגד שלילת הזהות האינדיווידואלית. 

התערוכה "דיוקן אחרון " מציגה יצירות שנולדו מתוך דחף יצירתי אדיר שהניע אמנים יהודים, ממוצא ורקע שונים, לשקוד על סדרות שלמות של דיוקנאות תוך התמודדות יומיומית עם תנאי חיים קשים ביותר וחרף מחסור באמצעים לציור. ההסבר לכך טמון ברצון להנציח ולהשאיר זכר. בכמה קווי עיפרון או פחם על נייר הצליחו האמ נים להפיח רוח חיים בדמויות של אנשים שהיו על סף כיליון, להחזיר לאדם את תווי פניו ואת צלם האנוש שלו, אותם ניסו הנאצים למחוק. אין מדובר באירוע נקודתי או אקראי אלא בתופעה ה נשנית במקומות רבים בתקופת השואה.

התערוכה מבוססת על אוסף המוז און לאמנות יד ושם ומציגה קרוב ל- 200 דיוקנאות פרי יצירתם של 21 אמנים שפעלו להנצחת חבריהם בגטאות ובמחנות. חלוקה תמטית של היצירות על פי סוגי ז'אנר הדיוקן מאפשרת לבחון את התופעה בהֶקשר הרחב של תולדות האמנות ולהצביע על הייחודיות של הדיוקנאות בתקופת השואה. כל דיוקן בתערוכה מגולל למעשה שלושה סיפורים: סיפור האמן, סיפור האדם המצויר בדיוקן וסיפור היצירה.

בזכות היצירות שהשתיירו – בין אם של אמנים  שנרצחו ובין אם של אמנים ששרדו – ניתנת לנו הזדמנות להביט בפני הגברים, הנשים והילדים שתועדו בזמן אמת, בעת המאורעות ממש. לפנינו אפוא פסיפס אנושי נדיר ומרתק של אנשים ממוצא ורקע שונים, שחלקו גורל משותף של עם, בעת הקשה ביותר בתולדותיו. פסיפס זה הוא גם דיוקן אחרון של קהילה בשעת חורבנה.   

למרבה הפלא , מרבית הדיוקנאות אינם מסגירים לכאורה את העובדה שצוירו בגיהינום של המחנות והגטאות. מוראות השואה מרומזים בלבד על ידי הצגת  מצוקה רגשית של המצוירים. פרט לטלאי צהוב בדוגמאות מעטות, אי-אפשר ללמוד על יהדותם ועל היותם נרדפים ונידונים למוות. האמנים מנציחים את אחיהם כפי שהם רואים אותם ואת עצמם וכפי שהם רוצים שייזכרו לדורות הבאים: לא כקרבנות אלא כבני אדם.

בצפייה בדיוקנאות המוצגים, כמו בצפייה ביצירות מפומפיי או מאל-פאיום (דיוקנאות קבורה מהתקופה הרומית שנתגלו במצרים) , מתעוררת התרגשות אנושית קמאית במפגש נדיר עם ציורי פנים מזמן אחר, שניצלו מהרס ומתלאות ההיסטוריה. ואולם הדיוקנאות שיצרו האמנים היהודים בשואה מכילים מימד נוסף: לא רק שהם מעלים מהאוב את פני העבר, הם גם מנציחים את פניהם של גברים, נשים וטף, החפים מפשע, רגע לפני רציחתם. הדיוקנאות מתריעים כאות קין על התנהגותו הברברית של האדם ולאורם מהדהדים דבריו של הפילוסוף היהודי עמנואל לווינס ששרד את השואה כחייל צרפתי בשבי הגרמני:

"הפנים של האחר, ללא סיוע, ללא ביטחון, החשופות בחולשתן ובכיליונן למבטי, הן גם אלה המצוות: לא תרצח... "